השוואות בין קטסטרופות בחייהם של בני-אדם לבין מצבן של חיות
בחקלאות המתועשת,
נערכות לעתים קרובות בניסיון לעורר עניין מוסרי בחיות. אריאל צֹבל סוקר השוואות אלה בספקנות.
לעורר הזדהות
קשה לשנות את התנהגותם של אנשים כלפי חיות, אם הם אינם חשים הזדהות איתן. אך קשה גם למצוא אנשים שמסוגלים או מעוניינים להזדהות עם תרנגולות, למשל, אפילו כאשר המציאות החקלאית מוצגת מול העיניים. כדי לעורר הזדהות, ניתן לגייס את האמפתיה הקיימת כלפי בני-אדם: אם נצליח להראות, שמה שעובר על החיות דומה לחוויות איומות שעוברים בני-אדם, אולי נצליח להגיע ללבו של הקהל. זוהי אפוא המטרה הרטורית של ההשוואות. אולם האם השוואות כאלה תקפות מבחינה
עובדתית?
השוואות ועובדות
כדי לברר אם ההשוואות תקפות, מובן מאליו שדרוש שימוש אחראי בנתונים. מעבר לכך נחוץ עיקרון פשוט, אשר חמק מעיניהם של רוב עורכי ההשוואות: השוואה היא חסרת טעם אם היא מציגה את הדומה בלבד ומתעלמת מהשונה. הרי קיים דמיון כלשהו בין כל שתי תופעות; עם קצת רצון טוב, אפשר למצוא מכנה משותף אפילו בין, נאמר, בניית ארמונות בחול ועבודה בחברת מחשבים. כך, ברור שיש דמיון כלשהו בין הובלת עבדים להובלת בקר, אך מהם ההבדלים? רק השוואה מלאה - של דמיון ושל שוני גם יחד - יכולה לשרטט תמונה אמיתית של הקשר בין שתי התופעות.
רטוריקה בחליפה
כמה וכמה ספרי השוואות, המתיימרים להציג תמונה היסטורית-חברתית מאוזנת, נופלים בפח של הצבעה על דמיון בין התופעות תוך התעלמות מן ההבדלים ביניהן.
"כל יום הוא טרבלינקה",
למשל, מתיימר להציג קשר היסטורי בין השואה לבין תקדימים בתחום החקלאי; אך הכותב, ריצ'רד פטרסון, מסתפק בהצגת תופעות דומות לכאורה זו לצד זו, מבלי להרחיב את הדיון הן לגורמים אחרים לשואה והן לתופעות חקלאיות מרכזיות, שלא הייתה להן מקבילה במשטר הנאצי. העובדות שנשמטו, היו עשויות לתמוך טוב יותר בטענה המרכזית של הספר - או להחלישה. ספר חדש אחר, "זכויות בעלי-חיים / זכויות אדם", מאת דייויד ניברט, מציג את הקפיטליזם כשורש הרע בחייהם של בני-אדם וחיות אחרות, וכורך יחד את כל הפגיעות בכל הקבוצות, תוך ביטול ההבדלים המהותיים ביניהן והתעלמות מגורמים מכריעים וייחודיים לפגיעה בחיות, שאין להם ולא כלום עם הקפיטליזם. בסופו של דבר מתקבלת משוואה תמוהה, שבה נמצאים יחד החיות המעונות והנטבחות בשיטתיות ובני-האדם שהשמינו מדי כתוצאה מאכילתן - כולם "קורבנות" השיטה, כביכול. "הפוליטיקה המינית של בשר" מאת
קרול אדמס,
קושר בכוללנות ובחד-צדדיות דומה בין הפגיעה בנשים לפגיעה בחיות שונות במסגרת המשטר הפטריארכלי. וספר מוכר נוסף, לא אקדמי, "ההשוואה מעוררת האימה" מאת מרג'ורי ספיגל, משווה בין העבדות בארצות-הברית לניצול בעלי-חיים. ספרים אלה ודומיהם, מעבירים מסר מדהים ומשכנע במבט ראשון, אולם בהתיימרם לטעון טענות היסטוריות וחברתיות מסוימות, חד-הצדדיות שלהם פוגעת בתוקף טענותיהם במבט מעמיק יותר.
מגבלות המודל האנושי
כל מבקר מזועזע של השוואות יודע לדקלם, שאי-אפשר להשוות בני-אדם לחיות כי הן לא מבינות מה קורה להן, הן אינן הוגות במר גורלן, תוכניותיהן לעתיד אינן נהרסות - ובכלל הן פחות חשובות. כמה מטענות אלה עשויות להיות נכונות והן ידועות לכולנו. אך מה שאיננו יודעים היטב הוא, מה מייחד את הפגיעה בחיות. כאשר מביטים באסונן במונחי אסונם של בני-אדם, הכל נראה במידתו של האסון האנושי. אם החיות נפגעות בדרכים שבני-אדם אינם נפגעים בהן - פשוט לא נבחין בזה.
השוואה חושפת, השוואה מסתירה
הפגיעות האדירות ביותר של אדם באדם התאפיינו בדיכוי אלים, בכליאה המונית, בעבודות כפייה ובהרג. לכן נערכות ההשוואות ביחס לתופעות כאלה, והן אכן מספקות לקהל את הכלים הרגשיים והמוסריים לקלוט את הפגיעה בחיות. אולם קחו לדוגמה תופעה אחרת: הברירה המלאכותית של חיות, שהופכת אותן ל"רווחיות" ובו-בזמן לחולניות, נכות וכואבות. תופעה כזו אינה מוכרת בהיסטוריה האנושית. לכן אין זה מפתיע שפיטר סינגר, למשל, חובב מובהק של השוואות בין דיכוי בני-אדם לדיכוי חיות שונות, כלל לא הזכיר ברירה מלאכותית במהדורה הראשונה (1975) של ספרו הנודע,
"שחרור בעלי-החיים",
וגם בעדכון לאחר 15 שנים, הנושא בקושי עלה. פטרסון, לעומתו, ייחד פרק לקשר שבין ברירה מלאכותית בחקלאות לבין אאוגניקה ("השבחת" בני-אדם), אולם כצפוי, המניפולציה הגנטית מתוארת ברמה של דיכוי אלים והרג. ומה נשמט מן ההשוואה? שליטה ברבייה של האוכלוסייה כולה, עיוות תורשתי הרסני של קצב גדילת הגוף ושל הפרופורציות בין אבריו השונים, החזקת כל האוכלוסייה בתנאים אחידים לחלוטין כדי שרק התכונות התורשתיות תבואנה לידי ביטוי ללא השפעה סביבתית מגוונת - תופעות אלה ואחרות, שהן מהותיות לחקלאות, אינן ניתנות אפילו לתיאור במונחים הלקוחים מתוך ההיסטוריה של האאוגניקה.
מחסום התיעוש
מה שמחמיצות ההשוואות באופן כרוני הוא התיעוש של בעלי-חיים. אמנם, גם בני-אדם נוצלו (ומנוצלים) למטרות מסחריות ובאופן שיטתי, אולם המדובר רק בניצנים של תיעוש. תכונות גופם של בני-אדם נוצלו בהחלט למטרות מסחריות בעבודת-פרך ובתעשיית המין, אך המניפולציה המדעית של כל תכונה מתכונות הגוף, עד לרמה המולקולרית, זרה לחלוטין לניצול בני-אדם. הפרדת ילדים מהוריהם מוכרת היטב בהיסטוריה של העבדות, אך ניתוק כל אוכלוסיית ההורים מכל הצאצאים, כמו בתעשיות העופות והחלב, הוא תופעה אחרת לגמרי. גם השמדת אוכלוסיות של בני-אדם חזרה שוב ושוב בהיסטוריה האנושית - אך מי היה מעלה על דעתו "ייצור" של אוכלוסיות במטרה להשמיד אותן, כמו בחקלאות? אם כן, דיכוים של בני-אדם בידי בני-אדם אחרים הוא נורא מכדי לתאר זאת במילים, ואף על פי כן, למזלנו, ניצול מתועש הוא תופעה מעולם אחר ממש. ההשוואות, כך מסתבר, עשויות להביא אותנו רק עד לרמה מסוימת של הכרה, הבנה והזדהות; משם ואילך, הן חוסמות את שדה הראייה.
מבחן התוצאה
לתגובות הרבות שמעוררות ההשוואות אין, כמובן, קשר משמעותי למידת התקפות של ההשוואות. למשל, בפברואר 2003 השיק הארגון האמריקאי PETA קמפיין תחת הכותרת "שואה על הצלחת שלך", שהתבסס על השוואה אסוציאטיבית ושטחית בין רצח העם היהודי במלחמת העולם השנייה לבין משקים חקלאיים מתועשים כיום. המשימה של קמפיין PETA הייתה להשפיע על הרגלי צריכה - לא להציג טענה חברתית-היסטורית. אמנם, מנקודת-מבט זו נותר רק לתהות, בכמה מקרים הביאה ההשוואה להתעוררות עניין מוסרי בחיות, לעומת מספר המקרים שבהם גרמה ההשוואה לרתיעה מכל התייחסות לנושא (הקמפיין הופסק בעקבות מחאה ציבורית קשה נגדו. לארגון נשלחו גם פניות תמיכה רבות, אך אולי התומכים היו משוכנעים מראש? תשובת PETA הייתה השקת
קמפיין השוואתי נוסף,
שזכה לתגובות דומות). גם לספרי ההשוואות אשר מתיימרים לדיוק היסטורי-חברתי יש מטרות רטוריות מובהקות - וממילא כך הם מתקבלים בציבור. למשל, הדיון הציבורי שהתעורר סביב הספר "כל יום הוא טרבלינקה" כאילו התעלם מהספר עצמו - הדוברים בעד הספר ונגדו לא התייחסו לחומר ההיסטורי שהובא בספר ולמגבלותיו, והסתפקו בוויכוח על עצם רעיון ההשוואה. רבים מצהירים, שהם נפגעים מהשוואה כזו, ותו לא. עם רגשות כאלה אין כמובן מקום להתווכח, ונותר רק להתחשב בהם.
כבוד האדם
יש להעיר, לסיום, שההשוואות מושתתות בהכרח על כבוד עמוק כלפי הקורבנות האנושיים. אלמלא נתפסה הפגיעה בבני-אדם כרוע בלתי מעורער, לא היה טעם להשוות אליה. ההשוואה מחזקת את מעמדה של הפגיעה בבני-אדם בתור הרוע המוחלט, שהכל נמדד ביחס אליו. זהו סוד עוצמתן של ההשוואות, אך זוהי גם המגבלה שלהן.
מקורות
Peter Singer, Animal Liberation, (New York: Avon Books, first edition 1977, originally published 1975).
Carol J. Adams, The Sexual Politics of Meat: A Feminist Vegetarian Critical Theory, (New York: Continuum, 1990).
Marjorie Spiegel, The Dreaded Comparison: Human and animal Slavery, (New York: Mirror Books, 1996).
Charles Patterson, Eternal Treblinka: Our Treatment of Animals and the Holocaust, (New York: Lantern Books, 2002).
David Nibert, Animal Rights / Human Rights: Entanglements of Oppression and Liberation, (Lanham, Boulder, New York and Oxford: Rowman and Littlefield, 2002).
“Holocaust on Your Plate” (website, closed), PETA (People for the Ethical Treatment of Animals), campaign launched 21.2.2003, accessed 1.12.2003.
"
Are Animals the New Slaves? Provocative Exhibit Debuts in Jackson", PETA, 14.7.2005.
"
PETA Rethinks 'Slavery' Exhibit", Tolerance, 15.8.2005.
"
Turning the Tide of Tyranny", Animal Liberation (a PETA website), accessed 20.8.2006.
מרב יודילוביץ', "קמפיין באירופה: השואה כמנה עיקרית", ynet (ידיעות אחרונות), 2.7.2003.
פורסם לראשונה ב"זכויות בעלי-חיים השבוע", גיליון מס' 105, יולי 2003, עודכן באוגוסט 2006.
להרשמה לשבועון לחצו כאן.
