תעשיית הצמר

הגיון כלכלי

אוסטרליה, בעלת שטחים נרחבים אשר מנוצלים למרעה, שולטת ב-80 אחוזים משוק הצמר בעולם. היא מגדלת כ-150 מיליון כבשים בשנה, המוחזקים בעדרים המונים אלפי פרטים. המספרים הגדולים מונעים כמעט לחלוטין אפשרות לטפל באופן אינדיבידואלי בצורכיהם של הכבשים. הטיפול הוא המוני, ומונע על-ידי שיקולים כלכליים. את מספר הצאצאים ללידה מנסים המגדלים להרבות באמצעות תרופות שונות המזיקות לכבשה, והגורמות סיבוכים בהריון ובלידה. שבועות בודדים לאחר הלידה עוברים הטלאים ניקוב אוזניים (לצורך השחלת תג זיהוי) וקיצוץ הזנב. הזכרים עוברים סירוס. טיפולים אלה נערכים ללא הרדמה או משככי-כאבים. גם מותם של הכבשים כפוף להיגיון הכלכלי בלבד. ב-1990 נורו למוות 10 מיליון כבשים באוסטרליה בגלל בצורת וירידה במחירי הצמר. לפרטים נוספים על הטיפול בכבשים בתעשיית הצמר האוסטרלית

עיוות גנטי

זן הכבשים הנפוץ ביותר באוסטרליה הוא המרינו. זן זה "טופח" באמצעות ברירה מלאכותית, שנועדה לפתח כבשים בעלי עור מקומט, גלי ועתיר קפלים. הקפלים מגדילים את שטח העור, וכך גדלה גם כמות הצמר שנושאת כל כבשה. מטען לא טבעי זה, של עור וצמר, גורם לכבשים מצוקות רבות. כבשים רבים מתים בקיץ מחום ומתשישות כתוצאה מעומס העור והצמר. לפרטים נוספים על ברירה מלאכותית בתעשיית הצמר.

ריסון הטלאים וביצוע החיתוך 

חותכים בבשר החי

הקפלים ועומס הצמר אוגרים בתוכם שתן ורטיבות. זבובים, הנמשכים אל הלחות, מטילים את ביציהם בין קפלי העור. הרימות המודגרות עלולות לאכול את הכבשים חיים, פשוטו כמשמעו. כדי למנוע "מתקפות זבובים" נוקטים המגדלים שיטת "טיפול-מניעה" מזוויעה: הם משחיתים את עורם של הטלאים הצעירים, כדי להפוך אותם למצולקים ולבלתי מושכים להטלת ביצים. הדבר נעשה על-ידי חיתוך ופשיטת פסים גדולים של עור מצידיו האחוריות של רגלי הטלה, כאשר לא ניתנים לו כל חומרי הרדמה או אלחוש. בעור המצולק שנוצר כתוצאה מכך אין הזבובים נוטים להטיל ביצים. אף על פי ש"טיפול" זה עצמו מושך "מתקפת זבובים" אל פצעיו המדממים של הטלה, ושיש הטוענים כי טיפול זה הורג לא פחות כבשים מאשר הוא "מציל", השימוש בטכניקה אכזרית זו נמשך; נראה שאין מפסיקים לעשות זאת מכיוון שהנזק הכלכלי הנגרם למגדלים כתוצאה ממותו של טלה, קטן מהנזק הנגרם ממותה של כבשה, שבה הושקעו מזון, חיסונים ועבודה. לתמונות המתעדות השחתות עורם של טלאים מתעשיית הצמר האוסטרלית.

מיתוס שיתוף הפעולה

בספרי ילדים רווח הדימוי של כבשה חייכנית, הנגזזת בשלווה בעזרת מספריים גדולים, שמחה להעניק לאדם צמר ולהשיל מעליה את הכסות החמה מדי, העודפת. דימוי זה נשמר גם בימי בגרותנו, אף על פי שאין כל קשר בינו לבין המציאות.

למות מקור

כבשים נגזזות בתחילת כל אביב, לאחר המלטת הטלאים. הגז מתבצע לפני העונה, שבה משילות מעליהן הכבשים את כסות החורף באופן טבעי - אילו התירו להן לחיות לפי טבען. המגדלים מזדרזים לבצע את הגז מוקדם ככל האפשר, כדי שלא לאבד צמר, העשוי לנשור מעצמו. החיפזון מוביל לפגיעה חמורה בכבשים. לאחר שנלקח מהן אמצעי ההגנה הטבעי שלהן מפני הקור, מותירים אותן הגוזזים בשדות, ללא מחסה מפני פגעי מזג-האוויר. הגז מתקיים בטרם החלה עדיין העלייה בטמפרטורות, והכבשים סובלות מן הקור, שאף גורם למוות של כמיליון מהן בשנה. ניתן להמחיש את מצוקתן בהשוואה למצבו של אדם עירום, החשוף לתנאי קור דומים. אסונן של הכבשים חמור עוד יותר מזה של האדם במצב זה, שכן הן רגישות יותר לקור. טמפרטורת הגוף הנורמלית של כבשה גבוהה מזו של אדם בשתי מעלות צלזיוס - עליה לייצר חום רב יותר כדי להתקיים. סיכוייו של אדם עירום לשרוד בקור גדולים אפוא מסיכוייה של כבשה, שצמרה נגזז מעליה.

גוזזים בבשר החי

במהלך הגז, מהירות היא שם המשחק. שכרם של הגוזזים נקבע על-פי רוב בהתאם למספר הכבשים שעלה בידיהם לגזוז, ולא לפי מספר שעות העבודה שהושקעו בכך. שיטת תגמול זו מעודדת גז אלים ורשלני. הכבשים נתפסים ומוטלים על הקרקע בכוח כדי לנטרל אותם במהירות המרבית, ומיד תוקף אותם הפועל באמצעות מכשיר חשמלי רועם. כאשר חודרת בטעות המגזזה החשמלית עמוק מדי, היא חותכת בבשר החי. מספר עד ראייה:

הגז. מהירות היא שם המשחק 

לפרטים נוספים על הגז

מצמר לבשר: ההובלה

כשיורדת תפוקת הצמר של הכבשים ולא ניתן לעשות בהם עוד שימוש רווחי לתכלית זו, הם נשלחים לשחיטה: תעשיית הצמר הנה חלק בלתי נפרד מתעשיית הבשר. המסע נערך במשאיות וברכבות, ללא כל מים ומזון. כבשים רבים קורסים ונרמסים תחת רגליהם של כבשים מפוחדים ומצופפים אחרים. עם הפריקה, מועמסים הכבשים המתים והגוססים בערמות גדולות. מבין הכבשים ששרדו, סובלים רבים מפגיעות ברגליים, כתוצאה מנפילה ומתאונות אחרות, המתרחשות על-פני המשטחים החלקים בתנאי הצפיפות והטלטולים, אשר שוררים בכלי-הרכב במהלך ההובלה. הכבשים הפגועים גוררים את עצמם על הקרקע כשהם נשענים על ברכיהם. אחד משיאי האכזריות של תעשייה משולבת זו, של בשר וצמר, הוא הובלתם של שבעה מיליון כבשים חיים מדי שנה אל מחוץ לאוסטרליה, ובייחוד למזרח התיכון. מועצת הצמר האוסטרלית מכנה הובלה ארוכה זו "מרכיב חשוב בתעשיית הצמר האוסטרלית". כ-100 אלף כבשים מובלים מדי שנה מאוסטרליה לישראל במסע ימי מפרך, האורך כשלושה שבועות. לקריאת עדותה של איילה אדלר, שנכחה במקרה בשעת הגעת משלוח כבשים ועגלים מאוסטרליה לישראל.

קורבן הקנגורו

כבשים אינם בעלי-החיים היחידים, אשר סובלים מן האלימות של תעשיית הצמר. בלחץ מגדלי הבקר והכבשים, מאשרת ממשלת אוסטרליה להרוג קרוב לחמישה מיליון קנגורו מדי שנה. קנגורו אלה חיים בשטחים, שעליהם הולכת ומשתלטת תעשיית הצמר, או בסביבת שטחים אלה. המגדלים רואים בקנגורו מקור לנזק כלכלי, משום שחיות צמחוניות אלה עשויות להתחרות בכבשים על אותם מקורות מזון. רוב האחראים בפועל להרג הקנגורו (כ-90% מהם) הם "ציידי סוף-שבוע", אשר טובחים את בעלי-החיים בדרכים הזולות והזמינות ביותר: דריסה, הרעלת מקורות מים, בעיטות עד מוות ושיפוד החיה על מוט ופשיטת עורה בעודה בחיים. גם כשההרג מתבצע באמצעות ירי, מותירים פעמים רבות את הקנגורו למות מוות איטי ומייסר מפציעתו: הדבר רצוי לציידים משום שהוא מונע מן הבשר להירקב, וכך יכול הצייד לשוב עם רכבו לאחר שעות או ימים ולאסוף משם את הקנגורו המת או הגוסס.

לצפייה בסרט המתעד את חיי הכבשים בתעשיית הצמר

מה אפשר לעשות?

בניגוד למוצרי עור ופרווה, אשר ברור לכל כי נשללו בכוח מידי בעליהם המקוריים, תדמית הצמר היא ידידותית, לפיה כביכול הוא מושג מתוך שיתוף פעולה, להנאתם ולרווחתם של שני הצדדים: בני-אדם וכבשים. חשוב להיאבק בתדמית שקרית זו ולהחרים מוצרים המכילים צמר. תעשיית הצמר, ככל תעשייה חקלאית המנצלת בעלי-חיים, היא אכזרית ומיותרת. כמו כל תעשייה חקלאית, כך גם תעשיית הצמר מתבססת על נכונותם של אנשים לקנות את תוצרתה מבלי להתעניין באילו דרכים הופקה וכמה סבל גרמה לבעלי-חיים.

בעידן שבו ניתן לרכוש במחירים נמוכים בגדים העשויים ממגוון גדול של סיבים סינתטיים, אין דבר קל יותר מלהימנע מקניית מוצרי צמר. מומלץ במיוחד לנסות אריגי פליז, המיוצרים מחומרים ממוחזרים והמצטיינים ביכולת גבוהה לשמירה על חום הגוף. חשוב גם להפיץ את העובדות על תעשיית הצמר, ולנתץ את מיתוס שיתוף-הפעולה בין האדם לכבשים.

לכתבה מורחבת בנושא