החיות שנעלמו מן המחשבה

קרול אדמס

אדמס היא התאורטיקנית הידועה ביותר, אשר משלבת נקודת-מבט פמיניסטית עם עניין בזכויות בעלי-חיים. היא גם אחת מן הכותבות הפוריות ביותר בתחום זכויות בעלי-החיים. אדמס כתבה מספר ספרים והשתתפה בעריכתם של אחרים, בנוסף למאמרים רבים שכתבה - בנושאים של אלימות כלפי בעלי-חיים וכלפי נשים. ספרה משנת 1990, הפוליטיקה המינית של בשר: תיאוריה ביקורתית פמיניסטית-צמחונית הוא הספר המוּכּר ביותר, המקשר בין פמיניזם לצמחונות. בספר זה ובאחרים, טוענת אדמס לקיומו של קשר עמוק בין צורות דיכוי שונות, ובעיקר בין דיכוין של נשים לדיכוים של בעלי-חיים. אולם אף על-פי שלדבריה המערכת הדכאנית היא מערכת אחת, אדמס מקדישה מקום גם לביקורת על התנועה הפמיניסטית, שלא השכילה להבחין בקשר זה, והיא שותפה בדיכוין של החיות כמו שאר החברה האנושית.

הרפרנט הנעדר

אחד המושגים המרכזיים בהגותה של אדמס הוא "הרפרנט הנעדר" (רפרנט הוא מונח קשה לתרגום; משמעו מושא שמצביעים עליו, בעיקר באמצעות שפה). להיות רפרנט נעדר, משמעו שלכאורה ידברו עליך ויעסקו בך, אך למעשה דיבור זה יתעלם ממך ויעלים אותך; יתייחסו אליך כאילו אינך נמצא שם וכאילו החוויה שלך אינה קיימת. יחס כזה נפוץ מאוד בתרבות המערב המודרנית כלפי בעלי-חיים.

משמעות שונה לחיים ולהרג

דרך אחת שבה הופכות חיות לרפרנטים נעדרים, היא על-ידי ההמרה הממשית של גופן למשהו אחר, לחפץ - בשר, פרווה, עור וכדומה. החפץ השימושי ובעל-החיים החי אינם יכולים להתקיים יחד - החיות, כיצורים חיים, צריכות להיעלם, כדי שבשר כמוצר מזון יוכל להתקיים. בני-אדם הבאים במגע עם החיות אינם מבחינים בהן, אלא רק במזון, בלבוש וכדומה. כאן מצטרף מובן שני למושג הרפרנט הנעדר: כסוג של שימוש לשוני, שאינו מכיר עוד ביצור החי אלא רק באובייקט שמיוצר ממנו. בתרבויות מתועשות, מופרדים הביטויים העוסקים בבעלי-חיים בעודם בחיים מביטויים העוסקים בגופם שהפך לאובייקט - בין אם המדובר במילה "בשר" ובשמות ספציפיים יותר של מנות ומוצרים (שניצל, צלי, נגיסים, וכדומה), ובין אם מדובר במילים, המתעלמות מקיומו של היצור החי עוד בחייו, כגון: יחידת ייצור מזון, מכונה להמרת אנרגיה, טון בשר, יבול ועוד.

"החיה" בתור חוויה אנושית

מובן שלישי שבו אנו הופכים חיות לרפרנטים נעדרים הוא על-ידי הפיכתן למטאפורות לתיאור התנסויות של בני-אדם. למשל, כאשר אדם אומר שהתייחסו אליו "כמו אל חיה", החיה אינה נמצאת בדיון באמת - אין מתעניינים כאן באופן שבו מתייחסים לחיות, אלא בחווייתו השלילית של האדם. בדוגמאות חריפות יותר שמעלה אדמס, אישה אומרת, למשל, "הרגשתי כמו חתיכת בשר". אולם חתיכת בשר אינה מרגישה, שהרי החיה כבר מתה, וגם החיה שנשחטה כדי להפוך לחתיכת בשר, נעלמה מן הדיון. כדי להפוך אותה לנוכחת בדיון, עליך להרגיש שתפסו אותך בכוח, תלו אותך, חתכו את גרונך וביתרו את גופך לחתיכות. החוויה שתיארת, קשה ככל שתהיה, אינה קרובה לכך. כך הופכת ההשוואה לחיות, שנועדה להמחיש את ההשפלה שחווית, להתייחסות המעלימה מן הדעת את החיות ואת הפגיעה בהן.

שחיטת נשים ואונס חיות

אדמס מראה, כיצד מתפקדות השוואות כאלה כגורם, המביא לביטול חוויות קשות של כל קבוצה מדוכאת. כשם שנשים (או גברים) אומרות ש"שחטו" אותן, כך גם מושג האונס משמש בהרחבה מחוץ להקשר שלו: "אונס האדמה", למשל, בחלק מן הספרות האקולוגית, הוא ביטוי המרחיק את המחשבה לחלוטין מהכרה באונס מוחשי של נשים. כך מעלימה "שחיטת נשים" מטפורית את השחיטה הממשית, ו"אונס חיות" מטפורי - את האונס הממשי. אין זה נדיר, לפי אדמס, שמחליפים באופן מטפורי את האלימות המינית באלימות שמטרתה אכילת הקורבן. אולם טשטוש התחומים אינו מלא, ובסופו של דבר גם הנשים שותפות לפגיעה בחיות:

השוואות עם כבוד

האם כל השוואה בין פגיעה בשתי קבוצות מביאה בהכרח להתעלמות מאחת מהן? לא בהכרח. אמנם, במציאות מרבים אנשים לדבר במונחים כגון "אני שחוט" או "הוא עוד יעשה ממני קציצות" - אשר מרוקנים לחלוטין את מחשבתנו מהכרה בשחיטת חיות ובהפיכת גופן לקציצות. אך כאשר ההשוואה נערכת מתוך כבוד כלפי שתי הקבוצות ומתוך הכרה בפגיעה בשתיהן, השימוש במטאפורה לא העלים אף אחת מהן. אדמס מעלה דוגמה, הדומה מאוד לכותרת כתבה של אנונימוס "שוחטים את כדור-הארץ". לכאורה, החיות השחוטות הפכו בכותרת לרפרנט נעדר. ואמנם, אם הייתה מטרת הכתבה לשכנע אותנו "להגן" על כדור-הארץ מפני הנזקים החמורים של תעשיית הבשר - היו החיות נעדרות לחלוטין מן הדיון. אולם משחק המילים "שוחטים את כדור-הארץ" נועד להגן על חיות מפני שחיטה ממשית ביותר, על-ידי הפסקת הצריכה של בשר. אם כן, החיות אינן נעדרות, אף על-פי שהביטוי מבטל לכאורה את ההכרה בשחיטה הממשית.

הרפרנט הנעדר חוזר

במקרים מסוימים, עשוי הניסיון להפוך חיות לרפרנט נעדר להיכשל. אדמס מזכירה את ספרו של אפטון סינקלייר, המוכר מאוד בארצות-הברית, הג'ונגל. בסיפור זה מתחילת המאה העשרים תיאר סינקלייר בדיוק רב, תוך הסתמכות על התנסות אישית וריאיונות, את בתי-המטבחיים של שיקאגו, שם הפך לראשונה ההרג למפעל אדיר ממדים, המתבסס על מכשירים אוטומטיים. סינקלייר ביקש לחשוף את תנאי התעסוקה הקשים של הפועלים במפעלי הרג אלה. עבורו, החזירים והבקר, התלויים חסרי-אונים והנתונים לחלוטין לחסדיהם של מנהלי המפעל, שכל עניינם הוא ברווח כספי - שימשו מטאפורה מזעזעת למצבם של הפועלים. אולם לטענת אדמס, התיאורים המפורטים של הרג ועיבוד הגופות קיבלו בספר נוכחות עזה משל עצמם - עזה עד כדי כך, שלא ניתן עוד לקבל את המטאפורה ולהתעלם מן החיות.

חיפש אחר יחס רציני

קיים שימוש נוסף בהשוואות בין בני-אדם לבין חיות שונות, אשר אף הוא אינו משפיל ומעלים את החיות. אדמס כמעט מתעלמת מכך, אך התופעה הולמת את המושגים שבהם היא משתמשת: למשל, כאשר משווים משחטות למחנות ההשמדה הנאציים (כפי שעושה הספר "טרנבלינקה נצחית") במטרה להמחיש עד כמה נוראה הפגיעה בחיות במשחטות, ההשוואה אינה מורידה מערכן של החיות - אדרבה, מאחר שאין עוררין על הזוועה שהייתה במחנות הריכוז, החיות "זוכות", בהשוואה כזו, בהתייחסות רצינית יותר. בו-בזמן, משמעותם של מחנות הריכוז ברורה עבורנו במידה כזו, שהם לא הופכים ל"רפרנט נעדר".