הקשר בין אכילת בשר לגבריות
"הבשר, הנחשב למאכל המזין המובהק, מאכל חזק ומחזק, המעניק חיות, דם ובריאות - הוא מאכל הגברים, שמתכבדים פעמיים, בעוד שנשים מתכבדות במנה קטנה: אין פירושו של דבר שהן מונעות אוכל מפיהן; באמת אין להן חשק לדברים שחסרים כל-כך לאחרים, וקודם כל לגברים, טורפי בשר מטבע ברייתם, והן מפיקות מעין סמכות מדבר שאינן חוות כוויתור; חוץ מזה, הן לא אוהבות מאכלי גברים, שידוע שהם מזיקים כשצורכים כמויות גדולות מדי מהם (למשל, אכילת בשר יתר על המידה 'מרעילה את הדם', גורמת להתרגשות יתר, עושה פצעונים וכד'), ויכולים לכן לעורר סוג של גועל."
(שלוש דרכים להתבדל, בורדיה)
(שלוש דרכים להתבדל, בורדיה)
בשר הוא "מאכל הגברים", על-פי בורדיה, הן משום שהם צורכים יותר בשר (אוכלים מנה כפולה), והן משום שהם צריכים יותר בשר (הבשר מעניק דם, חיוּת ובריאות). הקשר בין התפקודים השונים של הבשר הוא קשר של היזון חוזר: הדימוי הגברי מביא להגברת צריכת הבשר אצל גברים, ומצד אחר, צריכת הבשר המוגברת מחזקת את הדימוי הגברי. למרות הקשר ביניהן מדובר בטענות שונות, מסוגים שונים, ולכן אדון בכל אחת מהן בנפרד.
גברים צורכים יותר בשר
בשר עופות כבשר נשים, מתוך כתב עת חקלאי ("השדה", 1990)
במסגרת משאל בהיקף מצומצם, שערכתי בקרב סטודנטים וסטודנטיות בתל-אביב, התקבלו התוצאות הבאות: 86% מהסטודנטים ממין זכר ציינו מנה בשרית כמנה המועדפת עליהם, לעומת 33.3% מהסטודנטיות. בממוצע, אוכלים הגברים בשר 4.5 פעמים בשבוע, בעוד שהנשים אוכלות בשר פעמיים בשבוע. מבין המכרים הצמחונים של הסטודנטים (גברים ונשים) 37% מהם הם גברים ו-63% מהם - נשים. כלומר, מספר המכרות הצמחוניות גבוה ב-70% בממוצע ממספר המכרים.
נראה, אם כן, כי הטענה שגברים אוכלים יותר בשר היא נכונה. השאלה הנשאלת כעת היא, ממה נובע הבדל זה בצריכה?
גברים צריכים יותר בשר
טענה זו עוסקת בקשר הקיים, כביכול, בין ערכו התזונתי של הבשר לביולוגיה או לאורח-החיים הגברי. היא ניתנת להפרכה בקלות. Carol Adams, בספרה ,The Sexual Politics of Meat מראה שאם אי-פעם היו קיימות באוכלוסייה קבוצות שהזדקקו באופן אובייקטיבי לבשר, בשל החלבון שהוא מכיל (שבתנאים היסטוריים מסוימים לא ניתן להשגה מן הצומח), היו אלה נשים הרות או מיניקות. פיטר סינגר, בספרו שחרור בעלי-החיים, מונה רשימה ארוכה של אתלטים מצליחים שנמנעו כליל מבשר, כהוכחה לכך שבשר אינו דרוש להשגת סיבולת גופנית. למעשה, מראה סינגר שבשר אינו חיוני כלל, לא לגברים ולא לנשים:"מומחי-תזונה אינם חלוקים עוד בשאלה אם בשר בעלי-חיים הנו חיוני; הם מסכימים כעת כי התשובה היא לא. אם אנשים מן היישוב עדיין חוששים לוותר עליו, הרי שהדבר נובע מבורות. בורות זו היא כרגיל באשר לטיבו של החלבון. אומרים לנו לעתים קרובות כי חלבון הוא יסוד חשוב בדיאטה ראויה וכי הבשר עשיר בחלבון. שתי אמירות אלה נכונות, אך קיימים עוד שני דברים, שעליהם מספרים לנו פחות. הראשון הוא כי האמריקאי הממוצע אוכל יותר מדי חלבון… הדבר השני שיש לדעת על חלבונים הוא כי הבשר הוא רק אחד מסוגי המזונות המכילים חלבון, והבדל העיקרי שבינו לבין האחרים הוא בהיותו היקר ביותר".
גם פידס מראה כיצד מכונן הציד את האידיאה של הגבריות: בחברות רבות נחשב הגבר כבשל לנישואין רק לאחר הציד הראשון שלו. כמו-כן, נהוג שהציידים הטובים ביותר מקבלים את הנשים הנחשבות כטובות ביותר. אם הגבר מביא בשר טוב, הוא "מקבל" יחסי-מין, ואם לא - הוא נשאר בלתי מסופק. Margaret Visser, בספרה ,The Rituals of Dinner מראה כיצד האבוריג'ינים מחלקים את בשר הקנגורו בין הגברים, במהלך אירוע הנקרא "זמן הגברים", בעוד הנשים מחכות זמן רב עד שיינתנו להן השאריות.
מאז ומתמיד היה הציד עניין קהילתי בין גברים, אך כיום הבשר שאנו אוכלים, רובו ככולו, מקורו במשקים תעשייתיים, שבהם גדלים בעלי-חיים בתנאי שבי ומשם הם נשלחים לשחיטה; הציד נשאר בעיקר תחביב של בני המעמדות הגבוהים. במשך אלפי שנים נתפס הבשר כמזון שהושג בזכות גבורה ותעוזה גברית, וגם לאחר שהפסיקו לצוד אותו, התעקשו הגברים לחתוך אותו ואף לבשלו, בעוד שמזון מהצומח היה עסק לנשים בלבד. במאה ה-18 באירופה, למשל, חינוכו של ג'נטלמן לא הושלם עד שלא היטיב לחתוך בשר.
אך צליית בשר "על האש" אינה דרך הביטוי היחידה של מיתוס הצייד, שכאמור, מבטא שליטה גברית - גם עצם אכילתו קשורה במיתוס. אדמס מציינת כי במקרים רבים השתמשו גברים שהיכו את נשותיהם בתירוץ של היעדר בשר בארוחת-הערב: האישה זלזלה בגבריות של בעלה, פגעה בכבודו, ולכן הוכתה. הקשר בין גבריות לבשר נראה כה ממשי, עד שמחנכים במאה ה-19 באירופה המליצו להפחית את כמות הבשר אצל מתבגרים, כדי להילחם באוננות.
כאשר התבקשו סטודנטים שהשתתפו במשאל שערכתי לנקוב במנה הנתפסת בעיניהם כגברית ובמנה הנתפסת כנשית. 86% מהנשאלים (גברים ונשים) בחרו במנה בשרית (על האש, צלעות, סטייק וכו') כמנה גברית, בעוד שאף אחד מהנשאלים לא בחר במנה בשרית כמנה נשית.
באמצעות בשר, טוען פידס, מבטאים גברים את השליטה שלהם על חיות, ובעקיפין גם על נשים. הריגת חיות, בישולן ואכילתן מספקות את ההוכחה האולטימטיבית בדבר עליונות האדם על שאר הטבע. לפיכך, מעדני האיכות בתרבות יהיו תמיד אלו שייצורם דורש אכזריות יתר כלפי החיה. כך, לדוגמה, נהגו לפשוט את עורם של צלופחים בעודם בחיים, לצלות סרטנים בעודם בחיים, ולהתעלל בשוורים ובחזירים לפני שחיטתם, מתוך אמונה שכך יהיה הבשר טעים יותר. בתרבות שלנו ניתן להזכיר את כבד האווז ובשר העגל, כמעדנים המושגים על-ידי גרימת סבל רב לבעלי-החיים. כמובן שאין משתמע מהנתונים ומהטענות שלעיל כי גברים מטבעם הם פחות רגישים או יותר אכזרים מנשים. מדובר רק במגמות כלליות, שהן תוצר של הבניה חברתית.
בשר וגבריות - עיון בביקורת מסעדות
אך ההבדלים לא באים לידי ביטוי רק באופן כמותי. גם כאשר התייחסו נשים לבשר, הן התייחסו אליו כאל עוד מנה, וציינו ברשימותיהן את התרשמויותיהן מן הבשרים לצד התרשמויותיהן מיתר המנות - סלטים, קינוחים וכו' - ומעיצוב המקום, מהאווירה ומהשירות. מבקרות לא ביקרו אף פעם במסעדות שהן בשריות מובהקות, כגון סטייקיות. גברים, לעומת זאת, הרבו לבקר במסעדות שהן בשריות במובהק, ורשימותיהם לוו פעמים רבות בצילומים של נתחי בשר אדום נא, נוטף דם. על-פי רוב, כאשר התייחסו המבקרים לבשר, הם לא התייחסו למנות אחרות או להיבטים אחרים של הסעודה, ותיאוריהם חרגו מתחום ביקורת מסעדות גרידא. כך, למשל, כותב רון מיברג:
"לפי הקרב שהבשר החזיר לסכין המשוננת, לפי הכיוון של סיביו, לפי הניחוח המשכר שעלה ממנו בעת החיתוך, ידעתי שאני נמצא במחיצתה של גדולה… וכמו לא היה הסטייק הפרוס הזה חגיגה גדולה דיה, התברר לי, למגינת לבי החסכן, שאברון מגיש אותו עם צלוחית של מוח עצמות הצף ברוטב בשר שמנוני שהוכן ממיציו המיטגנים של הבשר… כל שנותר לך לעשות הוא לעצום עיניים ולהתנהג כמי שהבחירות כבר מאחוריו, שתוצאותיהן ידועות וכי ניצחנו".
(מוסף סופשבוע מעריב 19/3/1999)
(מוסף סופשבוע מעריב 19/3/1999)
ואלן ריצ'מן כותב:
"סטייק אמריקאי עסיסי ובשרני הוא כל מה שגבר רוצה כאשר הוא חש שמגיעה לו ארוחת גמול על דבר מה ראוי שהוא עשה".
(מוסף סופשבוע מעריב 25/6/1999)
(מוסף סופשבוע מעריב 25/6/1999)
כתיבה גברית על בשר מאופיינת גם באזכור החיות המתות ולעתים מוזכר אף סבלן, אזכור שלא נמצא בכתיבה נשית. כך, למשל, כותב גיל חובב:
"אני חושב שאת ההצלחה יש לזקוף לזכות שלוש נשמות: זו של הפרה המנוחה, זו של השף המוכשר וגם זו שלי".
(מוסף "7 ימים", ידיעות אחרונות, 20/5/1999)
(מוסף "7 ימים", ידיעות אחרונות, 20/5/1999)
פסקה לפני שהוא משבח מנת כבד אווז, כותב חיליק גורפינקל:
"אווזים לא נולדים עם כבד של 900 גרם. מישהו עוזר להם להגיע למטרה הנכספת. פיטום אווזים וברווזים הוא עסק עתיק יומין, שהיום מבוצע באמצעות מכונה, והרעיון הכללי שלו היה ועודנו מאוד אכזרי. החל מגיל צעיר מואבס האווז בתירס שגורם לכבד שלו לגדול לממדים מפלצתיים, עד שנשמתו יוצאת".
("העיר", 25/6/1999)
("העיר", 25/6/1999)
ההתייחסות לחיה המתה, שעל-פניה נראית תמוהה, מתיישבת עם התפיסה של פידס, שלפיה גברים אוכלים בשר משום, ולא למרות, שמקורו בהרג חיות. במעט הפעמים שבהן גברים לא מתייחסים לבשר, ניתן למצוא לעתים קרובות נימה אפולוגטית. כך, למשל, כותב צבי גילת:
"אחד היתרונות הגדולים, ושמא היחיד בתפקידי כפוי הטובה כמבקר מסעדות הוא התקציב הענקי שעומד לרשותי לצורך ביצוע המשימה… התקציב בהחלט מספיק לי לארוחה בשרית… מה הביא אותי, אם כך, להשקיע את המימון הדו שבועי לארוחה במקום של רונן?… ובכן, ידידי האמן הפיגורטיבי ד' הציע את המקום כמסיבת פרידה אינטימית לידידתנו המשותפת, שאף שמה ד'… ד' אינה אוכלת בשר (כנשים חטובות רבות היא סובלת מתסביך דיאטה מופרך לחלוטין)".
("זמן תל-אביב", 2/7/1999)
("זמן תל-אביב", 2/7/1999)
מטפורות בשריות בשפה ובתרבות
רוב הא/נשים בעולם המערבי מזדעזעים לנוכח החלפת חיות משק בנשים, כפי שנהוג בתרבויות מסוימות. עם זאת, בתרבות המערבית מתבצעת ההחלפה באופן מטפורי - בדרך שבה גברים מדברים על נשים, חושבים על נשים, מייצגים נשים ונוהגים בנשים.קיימות שתי מערכות מטפוריות מקבילות הקשורות בבשר. ראשית, באמצעות מנגנון המרה לפיו "אתה הוא מה שאתה אוכל", הגבר מזוהה עם החיה שהוא אוכל - לרוב הבקר, ואילו האישה מזוהה עם הירקות ומוצרי החלב, מזונה. מכאן, שגברים הם פראיים כמו החיות שהם צדים, ונשים הן פאסיביות כמו גינות הירק שהן מטפחות. מן הצד האחר, הגבר, כאוכל בשר, מזוהה כצייד, בעוד שהאישה מזוהה עם מושא הציד - הבשר. באופן לא מודע, טוען פידס, מופעל ההיסק הכושל, שלפיו (1) אנשים (לא =) נשים. (2) אנשים (לא =) בעלי-חיים. מכאן נובע: (3) נשים = בעלי-חיים. בשל דו-המשמעות של המושג "אנשים",men באנגלית, שמציין, מצד אחד, את כל בני המין האנושי, ומצד אחר, את בני המין הגברי בלבד, נתפסים הן "נשים" והן "בעלי-חיים" כמושגים מנוגדים לו, ולכן זהים.
למרות שגם גברים וגם נשים מושווים לחיות הניצודות, פידס מראה כי השוואת האישה לחיה היא מטפורית, ואילו השוואת הגבר לחיה היא מטונימית: בעוד שהאישה נתפסת כמזון, הגבר אינו מושווה למזון, אלא לכוח שהוא מעניק.
מטפורות בשריות בשפה העברית
השפה העברית, הן התקנית והן המדוברת, משופעת בביטויים הלקוחים מתחום הבשר והציד ומועברים אל התחום המיני. למעשה, התחום המיני כולו נקרא "תאוות בשרים" או "תענוגות בשרים". "רעב מיני" הוא תשוקה למין. גבר המחפש אישה ללילה הוא צייד, שכלי הנשק שלו הוא "זין", איבר הזכרות. אם האישה מתמסרת בקלות, הרי שהיא טרף קל. אירועים שבהן נשים מציגות את גופן (תחרויות יופי, למשל) מושווים לשוק בשר, ומכונים לעתים "אטליז".
העברית שאלה גם ביטויים מהערבית ומהיידיש: "פרחה" בערבית היא פרגית, תרנגולת צעירה, ואילו ירכי הבחורה נקראות "פוּלקעס" - כרעי עוף. בחורה טובת מראה היא חתיכה, כלומר - נתח, ואישה מלאה היא עסיסית.
השפה העברית מדמה נשים לא רק לבשר, אלא גם לחיות המשק לפני הפיכתן למוצר: כך, למשל, "קצ'קע", אווז ביידיש, משמעו "נערה קלת-דעת, צחקנית, מקימה רעש". כינויים נפוצים לאישה שמנה הם "פרה" או "בהמה", ואילו "שפנפנה" או "שפנה" הם כינויים לבחורה קלה להשגה מבחינה מינית.
היות שבבסיס כל מטפורה עומדת השוואה בין שני תחומים, הרי שניתן להפוך את המשוואה: כלומר, לא רק "אישה היא בשר", אלא גם "בשר הוא אישה". היפוך זה מתבצע, למשל, על-ידי פורטנוי, נער יהודי אמריקאי בעל יצר מין כפייתי, גיבור ספרו של פיליפ רות, מה מעיק על פורטנוי?:
"בוא, בחור גדול, בוא - צווחה חתיכת הכבד המשתגעת, אשר בטירופי קניתי יום אחד אחרי-הצהריים באטליז, ותאמין, או לא, אנסתיה מאחורי לוח-מודעות בדרכי לשיעור-הכנה לבר-המצווה".
באופן דומה, הפרק העוסק בבשר, באחד מספרי הבישול המופנים לגברים - בישול לגבר המשוחרר - נקרא "תאוות בשרים". כלומר, העיסוק בבשר מתבצע במונחים מיניים, במקום להפך, כמקובל.
מחוץ למערכת הלשון קיימים גם ייצוגים חזותיים של נשים המממשים את המטפורה אישה=בשר. הדבר נפוץ בתעשיית הפורנוגרפיה, המציגה לעתים קרובות נשים באמצעות דימויים הלקוחים ממשקים תעשייתיים - נשים מופיעות ממוספרות, קשורות בחבלים ובשלשלאות, נתונות בקולרים וכד'. על עטיפת ספרה של אדמס מופיע איור, שהופיע במקור על מגבת חוף בשנת 1969, ובו אישה המחולקת לנתחים, באופן שבו נהוג לחלק "בשר", ומופיע הכיתוב - "מה החתיכה שלך?".
קל להיווכח, אם כן, כי ערכו של הבשר כמקור כוח הוא סמלי יותר מאשר ממשי, שהרי הבשר אינו מספק יותר כוח ממזונות מן הצומח, אך הוא, בניגוד למזונות מן הצומח, מושג בכוח. הפעלת כוח זו, כפי שטוען פידס, מסמלת את שליטת האדם בטבע. כוח זה הופעל באופן מסורתי על-ידי הגברים, בהיותם ממונים על הציד, והעניק להם, לצד שליטה על הטבע, עמדת שליטה בחברה - שליטה על הנשים. כיום, גם לאחר שהציד הפך לתופעה זניחה בייצור הבשר, משמר הבשר את ערכו כסמל לשליטה, ולשליטה גברית בפרט. מן הסמל של הגבר הצייד, אוכל הבשר, התפתח הסמל של האישה כבשר, כחיה הניצודה, שבא לידי ביטוי באופן שבו גברים מדברים, חושבים ונוהגים בנשים. למעשה, נשים בחברה המודרנית אחראיות לפגיעה בחיות כמעט כמו גברים, אלא שבכך הן שותפות למערכת ערכים, שמופנית גם נגדן.















