צמחונות כפמיניזם

התשובה הנפוצה לשאלה מדוע אנשים אוכלים בשר היא: "זה טעים". תשובה כמעט אוטומטית זו היא ספק תמימה, ספק מיתממת; היא מתייחסת לטעמו המועדף של מזון כאל נתון קבוע, ומתעלמת מהעובדה שהטעם הוא ברובו תלוי-תרבות. שכן, מאכלים שנחשבים מעדנים בתרבות אחת נחשבים לא ראויים למאכל בתרבות אחרת. העדפות מזון, כמו העדפות לבוש והעדפות אחרות, נקנות אפוא במסגרת התרבות. לפיכך, אם ברצוננו לברר מדוע אנשים אוכלים בשר, לא נוכל למצוא לכך תשובה אובייקטיבית, כלומר, תשובה המבוססת על סגולותיו של המזון עצמו (היותו טעים, מזין וכו'). למעשה, גם לתשובה סובייקטיבית, כלומר, הסברת הכמיהה לבשר על בסיס של העדפות אישיות - לא יהיה תוקף. אין אפשרות להסביר באופן משמעותי מדוע אנשים אוכלים בשר אלא על בסיס ניתוחן של העדפות תרבותיות. כדי להבין העדפות תרבותיות עלינו להבין מה מסמלות העדפות אלה - מהו הערך הסמלי שלהן. אחת התשובות המשכנעות ביותר לשאלה זו היא, שבשר מסמל דומיננטיות גברית.

הקשר בין אכילת בשר לגבריות

בשר הוא "מאכל הגברים", על-פי בורדיה, הן משום שהם צורכים יותר בשר (אוכלים מנה כפולה), והן משום שהם צריכים יותר בשר (הבשר מעניק דם, חיוּת ובריאות). הקשר בין התפקודים השונים של הבשר הוא קשר של היזון חוזר: הדימוי הגברי מביא להגברת צריכת הבשר אצל גברים, ומצד אחר, צריכת הבשר המוגברת מחזקת את הדימוי הגברי. למרות הקשר ביניהן מדובר בטענות שונות, מסוגים שונים, ולכן אדון בכל אחת מהן בנפרד.

גברים צורכים יותר בשר

בהעדר נתונים על צריכת בשר בחתך מיני בישראל אציג נתונים לגב החברה הבריטית, המופיעים בספרו של Nick Fides, Meat a Natural Symbol. 22.4% מהנשים בגילאי 16-24 ו-12.8% מכלל הנשים בבריטניה לא אוכלות או כמעט שאינן אוכלות בשר, לעומת 9.1% מהגברים בגילאי 24-16 ו-7.1% מכלל הגברים שנמנעים מאכילת בשר. כלומר, אחוז הנשים הצעירות שלא אוכלות בשר בבריטניה גבוה ב-150% (פי 2.5) מאחוז הגברים הצעירים שנמנעים מאכילת בשר, ואילו אחוז כלל הנשים שלא אוכלות בשר גבוה ב-80% מאחוז כלל הגברים שנמנעים מאכילתו. מחקר אחר מראה נטייה דומה גם בקרב אוכלי בשר: בתוך היחידה המשפחתית צורך הגבר יותר בשר מאשר האישה. במקומות שסובלים בהם ממחסור במזון, רק הגברים אוכלים בשר: באנגליה במאה ה-19, למשל, נשים ממעמד הפועלים אכלו בשר פעם בשבוע, בעוד שהגברים אכלו בשר יום-יום.

במסגרת משאל בהיקף מצומצם, שערכתי בקרב סטודנטים וסטודנטיות בתל-אביב, התקבלו התוצאות הבאות: 86% מהסטודנטים ממין זכר ציינו מנה בשרית כמנה המועדפת עליהם, לעומת 33.3% מהסטודנטיות. בממוצע, אוכלים הגברים בשר 4.5 פעמים בשבוע, בעוד שהנשים אוכלות בשר פעמיים בשבוע. מבין המכרים הצמחונים של הסטודנטים (גברים ונשים) 37% מהם הם גברים ו-63% מהם - נשים. כלומר, מספר המכרות הצמחוניות גבוה ב-70% בממוצע ממספר המכרים.

נראה, אם כן, כי הטענה שגברים אוכלים יותר בשר היא נכונה. השאלה הנשאלת כעת היא, ממה נובע הבדל זה בצריכה?

גברים צריכים יותר בשר

טענה זו עוסקת בקשר הקיים, כביכול, בין ערכו התזונתי של הבשר לביולוגיה או לאורח-החיים הגברי. היא ניתנת להפרכה בקלות. Carol Adams, בספרה ,The Sexual Politics of Meat מראה שאם אי-פעם היו קיימות באוכלוסייה קבוצות שהזדקקו באופן אובייקטיבי לבשר, בשל החלבון שהוא מכיל (שבתנאים היסטוריים מסוימים לא ניתן להשגה מן הצומח), היו אלה נשים הרות או מיניקות. פיטר סינגר, בספרו שחרור בעלי-החיים, מונה רשימה ארוכה של אתלטים מצליחים שנמנעו כליל מבשר, כהוכחה לכך שבשר אינו דרוש להשגת סיבולת גופנית. למעשה, מראה סינגר שבשר אינו חיוני כלל, לא לגברים ולא לנשים:



בשר, אם כן, אינו מעניק כוח באופן ממשי. היות שהוא נתפס כמעניק כוח, הרי שמדובר בכוח סמלי בלבד. כיצד נוצר סמל זה וכיצד הוא מתפקד? אדמס טוענת שמקור המיתוס הוא בהמרה של תפקיד הגבר כצייד בחברות קדומות בתפקיד הגבר כאוכל בשר. ברוב החברות האנושיות שבהן נהגו לאכול בשר ציד, היו אלה הגברים שעסקו בציד, בעוד שהנשים היו ממונות על סיפוק מזונות מהצומח - גידולם ואיסופם. קיים יחס ישר בין מידת השוויוניות בין גברים לנשים לבין מידת התבססותה של החברה על מקורות מזון צמחיים. ככל שחברה הייתה מבוססת יותר על מקורות מזון צמחיים, היה מעמד הנשים בה גבוה יותר, שכן תפקידן הכלכלי היה חשוב יותר, ומן הצד האחר, מעמדן נדחק ככל שתפקידן הכלכלי כמספקות מזון נדחק. ובמילים אחרות: ציד תורגם לשליטה גברית.

גם פידס מראה כיצד מכונן הציד את האידיאה של הגבריות: בחברות רבות נחשב הגבר כבשל לנישואין רק לאחר הציד הראשון שלו. כמו-כן, נהוג שהציידים הטובים ביותר מקבלים את הנשים הנחשבות כטובות ביותר. אם הגבר מביא בשר טוב, הוא "מקבל" יחסי-מין, ואם לא - הוא נשאר בלתי מסופק. Margaret Visser, בספרה ,The Rituals of Dinner מראה כיצד האבוריג'ינים מחלקים את בשר הקנגורו בין הגברים, במהלך אירוע הנקרא "זמן הגברים", בעוד הנשים מחכות זמן רב עד שיינתנו להן השאריות.

מאז ומתמיד היה הציד עניין קהילתי בין גברים, אך כיום הבשר שאנו אוכלים, רובו ככולו, מקורו במשקים תעשייתיים, שבהם גדלים בעלי-חיים בתנאי שבי ומשם הם נשלחים לשחיטה; הציד נשאר בעיקר תחביב של בני המעמדות הגבוהים. במשך אלפי שנים נתפס הבשר כמזון שהושג בזכות גבורה ותעוזה גברית, וגם לאחר שהפסיקו לצוד אותו, התעקשו הגברים לחתוך אותו ואף לבשלו, בעוד שמזון מהצומח היה עסק לנשים בלבד. במאה ה-18 באירופה, למשל, חינוכו של ג'נטלמן לא הושלם עד שלא היטיב לחתוך בשר.

השריד המובהק ביותר של הציד בימינו הוא הברביקיו, "על האש", כפי שהוא קרוי בתרבות הישראלית, והוא נחלתם המובהקת של הגברים. בניגוד לבישול היומיומי, המתבצע בדרך-כלל במטבח על-ידי נשים, הברביקיו אינו מבוית - הוא מתבצע בחוץ, ואופן הבישול אינו מודרני: הבישול מתבצע באמצעות הבערת אש, ללא חשמל וגז, והבשר המבושל בו נתפס כגברי יותר - בשר בקר ולא עוף. באירועים אלה ממונות הנשים על הכנת והגשת הסלטים והקינוחים, ועל שטיפת הכלים.

אך צליית בשר "על האש" אינה דרך הביטוי היחידה של מיתוס הצייד, שכאמור, מבטא שליטה גברית - גם עצם אכילתו קשורה במיתוס. אדמס מציינת כי במקרים רבים השתמשו גברים שהיכו את נשותיהם בתירוץ של היעדר בשר בארוחת-הערב: האישה זלזלה בגבריות של בעלה, פגעה בכבודו, ולכן הוכתה. הקשר בין גבריות לבשר נראה כה ממשי, עד שמחנכים במאה ה-19 באירופה המליצו להפחית את כמות הבשר אצל מתבגרים, כדי להילחם באוננות.

כאשר התבקשו סטודנטים שהשתתפו במשאל שערכתי לנקוב במנה הנתפסת בעיניהם כגברית ובמנה הנתפסת כנשית. 86% מהנשאלים (גברים ונשים) בחרו במנה בשרית (על האש, צלעות, סטייק וכו') כמנה גברית, בעוד שאף אחד מהנשאלים לא בחר במנה בשרית כמנה נשית.

באמצעות בשר, טוען פידס, מבטאים גברים את השליטה שלהם על חיות, ובעקיפין גם על נשים. הריגת חיות, בישולן ואכילתן מספקות את ההוכחה האולטימטיבית בדבר עליונות האדם על שאר הטבע. לפיכך, מעדני האיכות בתרבות יהיו תמיד אלו שייצורם דורש אכזריות יתר כלפי החיה. כך, לדוגמה, נהגו לפשוט את עורם של צלופחים בעודם בחיים, לצלות סרטנים בעודם בחיים, ולהתעלל בשוורים ובחזירים לפני שחיטתם, מתוך אמונה שכך יהיה הבשר טעים יותר. בתרבות שלנו ניתן להזכיר את כבד האווז ובשר העגל, כמעדנים המושגים על-ידי גרימת סבל רב לבעלי-החיים. כמובן שאין משתמע מהנתונים ומהטענות שלעיל כי גברים מטבעם הם פחות רגישים או יותר אכזרים מנשים. מדובר רק במגמות כלליות, שהן תוצר של הבניה חברתית.

בשר וגבריות - עיון בביקורת מסעדות

בעיון בביקורות מסעדות בעיתוני סוף-השבוע הישראליים ובמקומונים התל-אביביים מהחודשים ינואר עד יולי 1999, עולים הנתונים הבאים: ב"זמן תל-אביב" 88% מביקורות המסעדות של מבקרים ממין זכר התייחסו למנות בשריות, בעוד 31% מביקורות הנשים התייחסו למנות בשריות. בעיתון "תל-אביב" כל המבקרים הם גברים, וב-69% מהמקרים הם התייחסו למנות בשריות. בעיתון "העיר" 65% מן הגברים המבקרים התייחסו למאכלים בשריים, בעוד ש-30% מן הנשים ביקרו מנות בשריות. מבקר המסעדות של ידיעות אחרונות התייחס ב-78% מרשימותיו לסעודות בשריות, ואילו מבקר המסעדות של מעריב התייחס ב-100% (!) מן הביקורות שלו לארוחות בשריות.

אך ההבדלים לא באים לידי ביטוי רק באופן כמותי. גם כאשר התייחסו נשים לבשר, הן התייחסו אליו כאל עוד מנה, וציינו ברשימותיהן את התרשמויותיהן מן הבשרים לצד התרשמויותיהן מיתר המנות - סלטים, קינוחים וכו' - ומעיצוב המקום, מהאווירה ומהשירות. מבקרות לא ביקרו אף פעם במסעדות שהן בשריות מובהקות, כגון סטייקיות. גברים, לעומת זאת, הרבו לבקר במסעדות שהן בשריות במובהק, ורשימותיהם לוו פעמים רבות בצילומים של נתחי בשר אדום נא, נוטף דם. על-פי רוב, כאשר התייחסו המבקרים לבשר, הם לא התייחסו למנות אחרות או להיבטים אחרים של הסעודה, ותיאוריהם חרגו מתחום ביקורת מסעדות גרידא. כך, למשל, כותב רון מיברג:



ואלן ריצ'מן כותב:



כתיבה גברית על בשר מאופיינת גם באזכור החיות המתות ולעתים מוזכר אף סבלן, אזכור שלא נמצא בכתיבה נשית. כך, למשל, כותב גיל חובב:



פסקה לפני שהוא משבח מנת כבד אווז, כותב חיליק גורפינקל:



ההתייחסות לחיה המתה, שעל-פניה נראית תמוהה, מתיישבת עם התפיסה של פידס, שלפיה גברים אוכלים בשר משום, ולא למרות, שמקורו בהרג חיות. במעט הפעמים שבהן גברים לא מתייחסים לבשר, ניתן למצוא לעתים קרובות נימה אפולוגטית. כך, למשל, כותב צבי גילת:

מטפורות בשריות בשפה ובתרבות

רוב הא/נשים בעולם המערבי מזדעזעים לנוכח החלפת חיות משק בנשים, כפי שנהוג בתרבויות מסוימות. עם זאת, בתרבות המערבית מתבצעת ההחלפה באופן מטפורי - בדרך שבה גברים מדברים על נשים, חושבים על נשים, מייצגים נשים ונוהגים בנשים.

קיימות שתי מערכות מטפוריות מקבילות הקשורות בבשר. ראשית, באמצעות מנגנון המרה לפיו "אתה הוא מה שאתה אוכל", הגבר מזוהה עם החיה שהוא אוכל - לרוב הבקר, ואילו האישה מזוהה עם הירקות ומוצרי החלב, מזונה. מכאן, שגברים הם פראיים כמו החיות שהם צדים, ונשים הן פאסיביות כמו גינות הירק שהן מטפחות. מן הצד האחר, הגבר, כאוכל בשר, מזוהה כצייד, בעוד שהאישה מזוהה עם מושא הציד - הבשר. באופן לא מודע, טוען פידס, מופעל ההיסק הכושל, שלפיו (1) אנשים (לא =) נשים. (2) אנשים (לא =) בעלי-חיים. מכאן נובע: (3) נשים = בעלי-חיים. בשל דו-המשמעות של המושג "אנשים",men באנגלית, שמציין, מצד אחד, את כל בני המין האנושי, ומצד אחר, את בני המין הגברי בלבד, נתפסים הן "נשים" והן "בעלי-חיים" כמושגים מנוגדים לו, ולכן זהים.

למרות שגם גברים וגם נשים מושווים לחיות הניצודות, פידס מראה כי השוואת האישה לחיה היא מטפורית, ואילו השוואת הגבר לחיה היא מטונימית: בעוד שהאישה נתפסת כמזון, הגבר אינו מושווה למזון, אלא לכוח שהוא מעניק.

מטפורות בשריות בשפה העברית

אסקור רק את מימושי המטפורה שלפיה הגבר הוא צייד והאישה היא החיה הניצודה ובשרה, למרות שקיימים גם מימושים רבים למטפורה המשווה את הגבר לחיה, כגון, "פר הרבעה".

השפה העברית, הן התקנית והן המדוברת, משופעת בביטויים הלקוחים מתחום הבשר והציד ומועברים אל התחום המיני. למעשה, התחום המיני כולו נקרא "תאוות בשרים" או "תענוגות בשרים". "רעב מיני" הוא תשוקה למין. גבר המחפש אישה ללילה הוא צייד, שכלי הנשק שלו הוא "זין", איבר הזכרות. אם האישה מתמסרת בקלות, הרי שהיא טרף קל. אירועים שבהן נשים מציגות את גופן (תחרויות יופי, למשל) מושווים לשוק בשר, ומכונים לעתים "אטליז".

העברית שאלה גם ביטויים מהערבית ומהיידיש: "פרחה" בערבית היא פרגית, תרנגולת צעירה, ואילו ירכי הבחורה נקראות "פוּלקעס" - כרעי עוף. בחורה טובת מראה היא חתיכה, כלומר - נתח, ואישה מלאה היא עסיסית.

השפה העברית מדמה נשים לא רק לבשר, אלא גם לחיות המשק לפני הפיכתן למוצר: כך, למשל, "קצ'קע", אווז ביידיש, משמעו "נערה קלת-דעת, צחקנית, מקימה רעש". כינויים נפוצים לאישה שמנה הם "פרה" או "בהמה", ואילו "שפנפנה" או "שפנה" הם כינויים לבחורה קלה להשגה מבחינה מינית.

היות שבבסיס כל מטפורה עומדת השוואה בין שני תחומים, הרי שניתן להפוך את המשוואה: כלומר, לא רק "אישה היא בשר", אלא גם "בשר הוא אישה". היפוך זה מתבצע, למשל, על-ידי פורטנוי, נער יהודי אמריקאי בעל יצר מין כפייתי, גיבור ספרו של פיליפ רות, מה מעיק על פורטנוי?:



באופן דומה, הפרק העוסק בבשר, באחד מספרי הבישול המופנים לגברים - בישול לגבר המשוחרר - נקרא "תאוות בשרים". כלומר, העיסוק בבשר מתבצע במונחים מיניים, במקום להפך, כמקובל.

מחוץ למערכת הלשון קיימים גם ייצוגים חזותיים של נשים המממשים את המטפורה אישה=בשר. הדבר נפוץ בתעשיית הפורנוגרפיה, המציגה לעתים קרובות נשים באמצעות דימויים הלקוחים ממשקים תעשייתיים - נשים מופיעות ממוספרות, קשורות בחבלים ובשלשלאות, נתונות בקולרים וכד'. על עטיפת ספרה של אדמס מופיע איור, שהופיע במקור על מגבת חוף בשנת 1969, ובו אישה המחולקת לנתחים, באופן שבו נהוג לחלק "בשר", ומופיע הכיתוב - "מה החתיכה שלך?".

קל להיווכח, אם כן, כי ערכו של הבשר כמקור כוח הוא סמלי יותר מאשר ממשי, שהרי הבשר אינו מספק יותר כוח ממזונות מן הצומח, אך הוא, בניגוד למזונות מן הצומח, מושג בכוח. הפעלת כוח זו, כפי שטוען פידס, מסמלת את שליטת האדם בטבע. כוח זה הופעל באופן מסורתי על-ידי הגברים, בהיותם ממונים על הציד, והעניק להם, לצד שליטה על הטבע, עמדת שליטה בחברה - שליטה על הנשים. כיום, גם לאחר שהציד הפך לתופעה זניחה בייצור הבשר, משמר הבשר את ערכו כסמל לשליטה, ולשליטה גברית בפרט. מן הסמל של הגבר הצייד, אוכל הבשר, התפתח הסמל של האישה כבשר, כחיה הניצודה, שבא לידי ביטוי באופן שבו גברים מדברים, חושבים ונוהגים בנשים. למעשה, נשים בחברה המודרנית אחראיות לפגיעה בחיות כמעט כמו גברים, אלא שבכך הן שותפות למערכת ערכים, שמופנית גם נגדן.