רגשות... רווחה... אפליה... אחריות מוסרית, תעשיות בעלי-חיים, צרכנות, פעילות חברתית – כל המושגים האלה קשורים בזכויות בעלי-חיים. לכאורה זו רשימת נושאים ארוכה ומורכבת. אבל העקרונות שמאחורי זכויות בעלי-חיים מתיישבים בקלות עם האינטואיציות של כולנו, אפילו אלה מבינינו שלא שמעו על זכויות בעלי-חיים או שמתנגדים לצמחונות. לכן קל להציג את הנושא בדברי מבוא קצרים.
אנחנו יודעים שהציפור רוצה לצאת מהכלוב ורע לה מאחורי הסורגים – ומזהים שיש בזה משהו רע. ומדוע זה רע? לא מפני שלא נעים לראות ציפור כלואה או כי מישהו ביקש לשחרר אותה. הרוע ממוקד במה שהציפור מרגישה: רע לה בכלוב. לכן אנחנו אומרים שיש לציפור זכות לחופש. אין דרך להוכיח שיש זכות כזו, או זכות אחרת. זו פשוט החלטה מוסרית, שמבוססת על התחושה המוסרית המקובלת והאינטואיטיבית ביותר: אם מישהו מרגיש, יש להרגשה שלו חשיבות!
ומי מסוגל להרגיש? זו כבר לא בעיה פילוסופית אלא שאלה ביולוגית. וזו שאלה קשה, כי אי-אפשר לחוש מה מישהו אחר מרגיש, אלא רק לזהות סימנים חיצוניים לכך שהוא סובל או רוצה להשיג משהו. המסקנה החשובה של המחקר הביולוגי בעניין היא: בעלי חוליות מכל המחלקות (יונקים, עופות, דו-חיים, זוחלים ודגים) ואולי גם בעלי-חיים מקבוצות אחרות, מסוגלים להרגיש. חלקם יותר וחלקם פחות, לחלקם הרגשות פשוטות מאוד ולאחרים יש עולם נפשי מורכב, אבל השורה התחתונה: כולם מסוגלים לחוות רגשות ולכן מגיעות להם זכויות.
רובנו נוהגים לייחס חשיבות גדולה לצרכים שלנו ולהמעיט מערך הצרכים של בעלי-חיים, ויש לנו אינספור תירוצים. אבל כשתרנגולת סובלת כאבי תופת לאחר שהוציאו אותה בכוח מכלוב ושברו לה כנף, הכאב שלה חשוב לא פחות מכאב אנושי. נכון: היא לא מדברת, היא לא יכולה לנהל אתנו משא-ומתן, היא לא מסוגלת לפתור תרגילים במתמטיקה והיא לא יודעת המון דברים אחרים שאנחנו יודעים – אבל כל זה לא רלוונטי לשיקול המוסרי, כמו שגוון העור שלי, הכסף שיש לי או התואר האקדמי שלי אינם מקנים לכאב שלי שום חשיבות מוסרית מיוחדת. כאב הוא כאב, תסכול הוא תסכול, רצון הוא רצון. העוצמה של ההרגשה היא מה שחשוב – לא הזהות של מי שמרגיש.
ולאן מובילה המחשבה המוסרית? לכבוד חסר פניות כלפי צרכים, רצונות ורגשות. במילים אחרות: יש לאפשר לזולת עד כמה שניתן לממש את הצרכים ואת השאיפות שלו, ולהימנע מפגיעות ומסבל. זוהי הזכות לחיות ברווחה, והיא רלוונטית לכל יצור בעל נפש. אמנם יש הבדלים עצומים בין הצרכים, הרצונות והרגישויות של יצורים שונים, אבל כשחיים בתוך כלוב, מובן מאליו שאי-אפשר לקיים את הדרישה האלמנטרית לחיות ברווחה. לכן מוסדות רבים בחקלאות, במדע ובעסקי הבידור – פסולים בלי ספק.
אז האם הפתרון המוסרי הוא שחרור, כמו שמקובל בדיון על זכויות האדם? לא ממש. המושג "שחרור" רלוונטי לחיות בר אבל חסר ערך ביחס לרוב החיות המבויתות. בישראל חיים עשרות מיליוני תרנגולים בכל רגע נתון; אין לאן לשחרר אותם. מלבד זה, לכולם גוף מעוות כתוצאה מברירה מלאכותית, שנועדה לגרום להם לגדול מהר ולהוסיף בשר. גם אם נשחרר כמה מהם, התרנגולים בקושי מסוגלים לשרוד. לכן זכויות בעלי-חיים הן בעיקר עניין של מניעה: למנוע "ייצור" של חיות באופן תעשייתי, למנוע צורת קיום שכאב ותסכול הם חלק בלתי נפרד ממנה.
ודאי, יש גם שאלות מוסריות קשות יותר. מה לעשות בשועל חולה כלבת? או בחולדות במחסן תבואה? ומה בעניין החזקת חתול בבית סגור? או לקיחת ביצה פה ושם מתרנגולת חופשייה בחצר שלי? התשובות לא תמיד פשוטות, אבל מבחינה מוסרית צריך לטפל בשאלות כאלה בפשטות: לחיות יש זכות לחיות ברווחה בהתאם למה שהן צריכות וחשות – ולא לפי מה שמתחשק ונוח לנו. אפשר לשקול פשרות על חשבון החיות כאשר צרכים בסיסיים שלנו מוטלים על הכף ואין מוצא אחר. אבל העדפות מטעמי הנאה, נוחות והרגל לא מצדיקות פגיעה בחיות.
תשובה אחת היא שמקובל ונוח לזלזל במה שחיות צריכות, רוצות ומרגישות. כשמשהו מקובל ונוח, התירוצים מוכנים תמיד לשימוש – תירוצים מטעמי מוסר, דת, ביולוגיה, תזונה ומה לא. ואיך אפשר אחרת? אם כולם אוכלים בשר, שותים חלב, לובשים צמר – אז "לא יכול להיות שכולם טועים" ו"ממילא אני לא אשפיע" ובעיקר "אלה החיים!".
אבל בעצם התירוצים אפילו לא נחוצים בדרך-כלל. כליאת חיות במשקים, הדגרה, הובלה, שחיטה, ניסויים, כליאה במכלאות רשותיות, דיג – כל אלה מתקיימים הרחק מהעיניים שלנו. רק מי שעובד בזה ממש, יודע מה קורה בפנים. כל שאר האוכלוסייה נהנית מבורות נעימה – ולכן איש כמעט אינו חש צורך לבדוק את תפיסת-העולם המוסרית שלו מול האחריות שלו לפגיעה בחיות.
אז איפה מתחילים? בתעשיות המזון והלבוש: בשר, ביצים, חלב, עור, צמר. הפגיעה בחיות בתעשיות האלה מגמדת את כל שאר הפגיעות – בהיקף העצום שלה, ובדרך-כלל גם בעוצמה שלה. התשובה האפקטיבית למצב הזה היא להפסיק לצרוך מוצרים מן החי. לרובנו השינוי לא קל ומחייב לימוד יסודי של העובדות והכרת תחליפים. זו השקעה סבירה לחלוטין לאור האחריות הישירה שלנו כצרכנים וההשפעה הגדולה של צרכן יחיד: אדם ממוצע אוכל אלפי בעלי-חיים בחייו; צמחוני או טבעוני מציל אלפים.
לסיום כדאי לזכור, שצמחונות וטבעונות מטעמי מוסר הן לא רק בחירה אישית או "סגנון חיים". זו אחריות חברתית כלפי החלש. האחריות הזו מחייבת לפעול למען בעלי-החיים, לספר לאחרים את העובדות שלמדת ולחלוק איתם את התובנות שהגעת אליהן.
למי יש זכויות?
זכויות קשורות במוסר, ובמוסר יש מחשבות שנראות לרובנו מובנות מאליהן. למשל, המחשבה שלבני-אדם מגיעה התייחסות מוסרית, ואילו לחפצים דוממים – לא מגיעה. אבל איך צריך להתייחס ליצורים חיים ממינים שונים? איזו תכונה מקנה מעמד מוסרי? קל להסכים לקביעה שאם מישהו מסוגל להרגיש, צריך להתחשב בו. היכולת להרגיש היא אוסף של תכונות שמעידות על נפש: היכולת לחוות כאב, תענוג, תסכול, שעמום, פחד, שמחה, חרדה ורגשות אחרים שקשורים בסבל ובהנאה, וגם היכולת לרצות – להשתוקק להשיג את התפוח, לשאוף להגיע לראש הגבעה, לרצות להכין לעצמי מקום ישיבה נוח, לקוות שהחבר שלי ישחק אתי... אם למישהו יש יכולות כאלה, ובקיצור – יש לו נפש – יש חשיבות מוסרית לחוויות שלו.אנחנו יודעים שהציפור רוצה לצאת מהכלוב ורע לה מאחורי הסורגים – ומזהים שיש בזה משהו רע. ומדוע זה רע? לא מפני שלא נעים לראות ציפור כלואה או כי מישהו ביקש לשחרר אותה. הרוע ממוקד במה שהציפור מרגישה: רע לה בכלוב. לכן אנחנו אומרים שיש לציפור זכות לחופש. אין דרך להוכיח שיש זכות כזו, או זכות אחרת. זו פשוט החלטה מוסרית, שמבוססת על התחושה המוסרית המקובלת והאינטואיטיבית ביותר: אם מישהו מרגיש, יש להרגשה שלו חשיבות!
ומי מסוגל להרגיש? זו כבר לא בעיה פילוסופית אלא שאלה ביולוגית. וזו שאלה קשה, כי אי-אפשר לחוש מה מישהו אחר מרגיש, אלא רק לזהות סימנים חיצוניים לכך שהוא סובל או רוצה להשיג משהו. המסקנה החשובה של המחקר הביולוגי בעניין היא: בעלי חוליות מכל המחלקות (יונקים, עופות, דו-חיים, זוחלים ודגים) ואולי גם בעלי-חיים מקבוצות אחרות, מסוגלים להרגיש. חלקם יותר וחלקם פחות, לחלקם הרגשות פשוטות מאוד ולאחרים יש עולם נפשי מורכב, אבל השורה התחתונה: כולם מסוגלים לחוות רגשות ולכן מגיעות להם זכויות.
אפליה
הסבל של מי שווה יותר? אם אני חכמה, האם הכאב שאני חשה חשוב יותר מהכאב של השכן הטיפש שלי? אם אני גבר, האם הצרכים שלי חשובים יותר מאלה של אשתי? בדיון תיאורטי, כמו במבט מבחוץ על תרבויות רחוקות, קל לזהות אפליה לרעה וקל להסכים שהיא לא מוצדקת. אבל במציאות לא קל להכיר באפליה שאתה עצמך מעורב בה, לבחון את התירוצים שלך ולהודות שהם לא מצדיקים את ההחלטות שלך.רובנו נוהגים לייחס חשיבות גדולה לצרכים שלנו ולהמעיט מערך הצרכים של בעלי-חיים, ויש לנו אינספור תירוצים. אבל כשתרנגולת סובלת כאבי תופת לאחר שהוציאו אותה בכוח מכלוב ושברו לה כנף, הכאב שלה חשוב לא פחות מכאב אנושי. נכון: היא לא מדברת, היא לא יכולה לנהל אתנו משא-ומתן, היא לא מסוגלת לפתור תרגילים במתמטיקה והיא לא יודעת המון דברים אחרים שאנחנו יודעים – אבל כל זה לא רלוונטי לשיקול המוסרי, כמו שגוון העור שלי, הכסף שיש לי או התואר האקדמי שלי אינם מקנים לכאב שלי שום חשיבות מוסרית מיוחדת. כאב הוא כאב, תסכול הוא תסכול, רצון הוא רצון. העוצמה של ההרגשה היא מה שחשוב – לא הזהות של מי שמרגיש.
אילו זכויות?
המילה "זכויות" מבלבלת. אנחנו רגילים להשתמש בה כדי לציין זכות שקבועה בחוק. במובן הזה, לבעלי-חיים אין כמעט זכויות: זה חוקי לגדל אותם בצפיפות עצומה ולשחוט אותם. זה מקובל גם לפי מערכת החוקים הדתית. אבל "זכויות בעלי-חיים" זה מושג מתחום המוסר: תופסים מרחק מהמציאות המוכרת ושואלים בכנות ובאומץ מה צודק, מה ראוי שיהיה ומה צריך לעשות – ומוכנים ללכת בעקבות המחשבה הזו בלי תלות בנורמות, בחוקים או בהלכה.ולאן מובילה המחשבה המוסרית? לכבוד חסר פניות כלפי צרכים, רצונות ורגשות. במילים אחרות: יש לאפשר לזולת עד כמה שניתן לממש את הצרכים ואת השאיפות שלו, ולהימנע מפגיעות ומסבל. זוהי הזכות לחיות ברווחה, והיא רלוונטית לכל יצור בעל נפש. אמנם יש הבדלים עצומים בין הצרכים, הרצונות והרגישויות של יצורים שונים, אבל כשחיים בתוך כלוב, מובן מאליו שאי-אפשר לקיים את הדרישה האלמנטרית לחיות ברווחה. לכן מוסדות רבים בחקלאות, במדע ובעסקי הבידור – פסולים בלי ספק.
אז האם הפתרון המוסרי הוא שחרור, כמו שמקובל בדיון על זכויות האדם? לא ממש. המושג "שחרור" רלוונטי לחיות בר אבל חסר ערך ביחס לרוב החיות המבויתות. בישראל חיים עשרות מיליוני תרנגולים בכל רגע נתון; אין לאן לשחרר אותם. מלבד זה, לכולם גוף מעוות כתוצאה מברירה מלאכותית, שנועדה לגרום להם לגדול מהר ולהוסיף בשר. גם אם נשחרר כמה מהם, התרנגולים בקושי מסוגלים לשרוד. לכן זכויות בעלי-חיים הן בעיקר עניין של מניעה: למנוע "ייצור" של חיות באופן תעשייתי, למנוע צורת קיום שכאב ותסכול הם חלק בלתי נפרד ממנה.
מה נגד מה?
כמובן, מישהו עלול לשלם ביוקר כדי לאפשר לזולתו לחיות ברווחה. לכן חשוב להגן על הצרכים הבסיסיים ביותר כנגד הפגיעות הקשות ביותר. ומה אנחנו צריכים להקריב כדי לאפשר לבעלי-חיים שונים לחיות ברווחה? כשחושבים בכנות, מסתבר שמה שהחברה האנושית לוקחת מחיות (למשל: מזון ולבוש) ניתן להחלפה ללא קושי רב בפריטים צמחיים או מלאכותיים. זאת בשעה שהחיות משלמות על מה שמפיקים מהן בחיים מיוסרים של פחד, כאב ותסכול, ולבסוף גם במוות. חיי סבל שלמים בתמורה לארוחה שאפשר לאכול במקומה ארוחה אחרת! לחשבון כזה לא יכולה להיות הצדקה מוסרית. זה נכון גם במקרה שהתנאים במשק קצת פחות גרועים, או שמאפשרים לחיה לחיות קצת יותר. לכלוא 50,000 תרנגולים בצפיפות של 25 על מטר רבוע זו התעללות בלי ספק; אבל גם אם נותנים להם להסתובב קצת בחוץ, זה לא מהווה תירוץ להרוג אותם.ודאי, יש גם שאלות מוסריות קשות יותר. מה לעשות בשועל חולה כלבת? או בחולדות במחסן תבואה? ומה בעניין החזקת חתול בבית סגור? או לקיחת ביצה פה ושם מתרנגולת חופשייה בחצר שלי? התשובות לא תמיד פשוטות, אבל מבחינה מוסרית צריך לטפל בשאלות כאלה בפשטות: לחיות יש זכות לחיות ברווחה בהתאם למה שהן צריכות וחשות – ולא לפי מה שמתחשק ונוח לנו. אפשר לשקול פשרות על חשבון החיות כאשר צרכים בסיסיים שלנו מוטלים על הכף ואין מוצא אחר. אבל העדפות מטעמי הנאה, נוחות והרגל לא מצדיקות פגיעה בחיות.
תירוצים...
אולי הנקודה הכי חשובה היא ש"זכויות בעלי-חיים" הן לא רעיון מהפכני. כל ההנחות והאמונות שהזכרנו למעלה מתיישבות עם האינטואיציה של כל אדם רגיל: זכויות בעלי-חיים הן המסקנה ההגיונית לפי ערכים מוסריים מקובלים ולפי השכל הישר. ולמרות זאת הצמחונים הם מיעוט והטבעונים נדירים ממש. אז מה השתבש בדרך מן ההנחות אל המסקנות המתבקשות?תשובה אחת היא שמקובל ונוח לזלזל במה שחיות צריכות, רוצות ומרגישות. כשמשהו מקובל ונוח, התירוצים מוכנים תמיד לשימוש – תירוצים מטעמי מוסר, דת, ביולוגיה, תזונה ומה לא. ואיך אפשר אחרת? אם כולם אוכלים בשר, שותים חלב, לובשים צמר – אז "לא יכול להיות שכולם טועים" ו"ממילא אני לא אשפיע" ובעיקר "אלה החיים!".
אבל בעצם התירוצים אפילו לא נחוצים בדרך-כלל. כליאת חיות במשקים, הדגרה, הובלה, שחיטה, ניסויים, כליאה במכלאות רשותיות, דיג – כל אלה מתקיימים הרחק מהעיניים שלנו. רק מי שעובד בזה ממש, יודע מה קורה בפנים. כל שאר האוכלוסייה נהנית מבורות נעימה – ולכן איש כמעט אינו חש צורך לבדוק את תפיסת-העולם המוסרית שלו מול האחריות שלו לפגיעה בחיות.
אז מה אפשר לעשות?
זכויות בעלי-חיים הן היחס שהחיות ראויות לו ושאנחנו אחראים לתת להן. לא מדובר כאן בדיון תיאורטי על מוסר בעולם מושלם. באופן מעשי, בני-אדם פוגעים בחיות בסיטונות ובאלימות קיצונית, עבור מטרות שיש להן תחליפים. הצורך המוסרי להפסיק את זה הוא אחריות דחופה בגלל גודל האסון עבור החיות וכי מדובר במעשים שכולנו מעורבים בהם ממילא.אז איפה מתחילים? בתעשיות המזון והלבוש: בשר, ביצים, חלב, עור, צמר. הפגיעה בחיות בתעשיות האלה מגמדת את כל שאר הפגיעות – בהיקף העצום שלה, ובדרך-כלל גם בעוצמה שלה. התשובה האפקטיבית למצב הזה היא להפסיק לצרוך מוצרים מן החי. לרובנו השינוי לא קל ומחייב לימוד יסודי של העובדות והכרת תחליפים. זו השקעה סבירה לחלוטין לאור האחריות הישירה שלנו כצרכנים וההשפעה הגדולה של צרכן יחיד: אדם ממוצע אוכל אלפי בעלי-חיים בחייו; צמחוני או טבעוני מציל אלפים.
לסיום כדאי לזכור, שצמחונות וטבעונות מטעמי מוסר הן לא רק בחירה אישית או "סגנון חיים". זו אחריות חברתית כלפי החלש. האחריות הזו מחייבת לפעול למען בעלי-החיים, לספר לאחרים את העובדות שלמדת ולחלוק איתם את התובנות שהגעת אליהן.