אנונימוס בפייסבוק
התנועה המודרנית לשחרור בעלי-החיים שואבת את עולם המונחים שלה - כמו גם את רעיונותיה - מתנועות לזכויות האדם. מכאן הבחירה במלים כגון "שחרור", "זכויות" או "abolition" (ביטול) - מונח שמקורו בתנועה לביטול העבדות, אשר אומץ על-ידי האגודות לביטול הוויוויסקציה (ניסויים בבעלי-חיים). הבחירה הלשונית מדגישה את המקום שהתנועה מבקשת לאמץ לעצמה: כתנועה אחות לתנועות לשחרור האישה, לזכויות השחורים, הילדים, הנכים, הלסביות וההומוסקסואלים ולצדק חברתי לקבוצות מקופחות באשר הן.
"כל בעלי-החיים הם שווים" מכריזה כותרת הפרק הראשון בספרו של פיטר סינגר, "שחרור בעלי-החיים". הרעיון של שוויון זכויות הוא הרעיון היסודי של התנועה לזכויות האדם. שוויון זכויות אינו מניח זהות בתכונות. אדרבא, משמעות השוויון היא לאפשר לכל פרט לממש את אושרו האישי, על-פי נקודת הראות, הבחירה והזהות הייחודיים לו. כאשר אנו מדברים על שוויון זכויות, אנו מתכוונים לשוויון בחשיבות שאנו מעניקים לאינטרסים דומים של פרטים שונים. צבע, מגדר, ארץ מגורים, מוצא, אמונה, נטייה מינית, גיל, רמת אינטליגנציה… - כל אלו אינם בסיס לגיטימי לאפליה. שוויון זכויות אין משמעו זהות בזכויות: אבטלה מאונס תיתפס בעינינו כפגיעה בזכויותיו של מבוגר, בעוד שעבודת ילדים תיחשב בעינינו כפגיעה בזכויותיהם. זכויותיו של כל פרט נגזרות מצרכיו המיוחדים.
במקרים רבים תשפיע השייכות למין ביולוגי מסוים על היקף הזכויות של הפרט ועל תוכנן. כך, למשל, זכאים בני-אדם להשתתף בחיים הפוליטיים של בני מינם, על-ידי השתתפות בבחירות. לחולדות אין צורך כזה, אך הן זכאיות לחיות בתוך קבוצה חברתית של בנות מינן. (בניסויים פסיכולוגיים מסוימים גורמים לחולדות לטירוף, המתבטא בתוקפנות, על-ידי בידודן מחולדות אחרות למשך ימים ספורים.) לעתים קרובות מדי אנחנו מתייחסים רק לצרכים הפיזיים הבסיסיים של בעלי-חיים, כאילו אין הם יכולים לסבול אלא כאב גופני. אולם בעלי-חיים ממינים רבים, בדומה לבני-אדם, ניחנו בצרכים רגשיים וחברתיים. ייתכן, שקל יותר לספק את הצורך של חזירים למשחק ולגירויים סביבתיים מאשר לספק צורך מקביל אצל ילדים, אך הצורך עצמו והזכות שיסופק אינם שונים בחשיבותם.
עיקרון השוויון מחייב אותנו להעניק משקל דומה גם לאינטרסים דומים של בעלי-חיים ממינים אחרים. קו התיחום בין המין הביולוגי Homo sapiens לבין מינים ביולוגיים אחרים הוא לא פחות שרירותי מבחינה מוסרית מקווי התיחום הביולוגיים בין גזעים שונים של בני-אדם. הבחנות בין בני-אדם לבין בעלי-חיים על בסיס רמת האינטליגנציה, היכולת הלשונית או כשרים אחרים אינן יכולות אף הן להצדיק את האפליה. בתוך המין האנושי אנו פוסלים אבחנות אלו כקובעות זכויות: לעולם, למשל, לא היינו סולחים לאיינשטיין אילו היה בוחר לאכול תינוקות מפגרים לארוחת הצהרים (הוא, אגב, בחר להיות צמחוני, ולא לאכול גם את ילדיהם של בני מינים אחרים). יתרה מזאת, הבחנות אלו אינן חופפות לקו התיחום שבין המין האנושי למינים אחרים. התבונה של דולפינים, שימפנזים, חזירים וחתולים, למשל, הן לא פעם גבוהות מאלו של תינוקות, פגועי מוח או מפגרים. אילו הצדקנו ניסויים מכאיבים בבעלי-חיים אלו בשל מנת-המשכל הנמוכה שלהם, קל וחומר שהיה עלינו להצדיק ניסויים דומים בתינוקות או בבני-אדם פגועים. תוצאה זו, כמובן, לא תהיה מקובלת על איש.
הגבלת ההתחשבות המוסרית שלנו לבני עם אחד, למין ביולוגי אחד או לבעלי תכונות טרומיות כאלו או אחרות היא, אם כן, שרירותית. אם עניינו של המוסר הוא במניעת כפייה וסבל, הרי שציוויי המוסר תקפים ביחס לכל יצור העלול לסבול או להיות מדוכא. בעלי-החיים האחרים עשויים להיות שונים מאתנו במובנים רבים, אבל כאבם אינו שונה משלנו וסבלם אינו שונה משלנו. חובתנו המוסרית היא שלא לגרום להם כאב וסבל, ממש כשם שזוהי חובתנו המוסרית כלפי בני-אדם אחרים.
התנועה לזכויות בעלי-חיים רואה את הפגיעה בבעלי-חיים מלבד האדם כסוג של אפליה גזענית. בני-האדם פוגעים בבני מינים אחרים משום שהם נגועים בסוּגנות (ספישיסיזם) - אידיאולוגיה המעדיפה את בני מינך על בני מינים אחרים. האדם הסוגני מעניק עדיפות לאינטרסים של בני-אדם, ממש כשם שהלבן הגזען מעניק עדיפות לאינטרסים של בני גזעו. הבנה זו של הבסיס האידיאולוגי של הפגיעה בבעלי-חיים חסרה במונחים כגון "צער בעלי-חיים" או "מניעת התעללות". בדומה לכך, חסר במונחים אלו המטען הקיים במונח "זכויות". תביעת זכויות אינה דומה לבקשת רחמים. לזכויות יש מעמד מיוחס במערכת השיקולים שלנו. מעמדן המיוחד של זכויות האדם (ובעלי-החיים האחרים) נובע מהחשיבות העליונה המוענקת לכל פרט ופרט.
כל יצור הניחן ברצון וביכולת לסבול ולהיות מאושר הוא ישות סובייקטיבית חד-פעמית, עולם שלם. צירוף מתמטי של סבל ותועלת של פרטים שונים הוא מופרך ואף מסוכן. לכן לא נרשה, בשם שום אינטרס כללי, לפגוע בזכויות היסודיות של אף פרט. לא היינו מסכימים לפגיעה כזו בזכויותינו, ואיננו רשאים לכפות אותה על הזולת. כאשר אנו טוענים שלבעלי-חיים יש זכויות שוות (ולא לטעון כך, משמעו לחטוא באפליה סוגנית), משמעות הדבר שאיננו רשאים להקריב את זכויותיהם למען צרכים אנושיים. רק בהתנגשות חזיתית בין זכויותיו של פרט מסוים לבין זכויות יסודיות יותר של פרט אחר, עשויות זכויותיו של הראשון לסגת מפני אלו של משנהו.
מתן משקל ממשי לזכויות בעלי-חיים, משמעו שינוי מרחיק לכת (אבל אפשרי בהחלט) באורחות חיינו. לא ניתן לדבר ברצינות על זכויות בעלי-חיים בעודנו לועסים את גופותיהם המרקיבים של אפרוחים, שלא ראו מעולם את אמם וגודלו בצפיפות באסמים אפלוליים. מתן משקל ממשי לזכויות בעלי-חיים משמעו גם חיסולן של תופעות רחבות היקף, כגון ניסויים בבעלי-חיים, ציד, הרג בעלי-חיים לשם השגת פרוותם, שימוש בבעלי-חיים לבידור (בקרקסים, בגני-חיות, במופעי רודאו, בסרטי קולנוע וכד') ועוד.
העולם שבו אנו חיים הוא עולם ספישיסיסטי, ממש כשם שהוא עדיין ספוג בשוביניזם גברי, בגזענות, ובאינספור סוגים אחרים של אפליה וניצול. מקורות הניצול של בני-אדם ומקורות הפגיעה בבעלי-חיים הם דומים, וגם בשיטות הפגיעה קיים דמיון. בדרך-כלל עומד מאחורי הפגיעה הדחף לרווחים כספיים. המרוויחים הגדולים מהניצול הם, על-פי רוב, שכבה צרה של בני-אדם, שבריר מאוכלוסיית כדור-הארץ, שהם ברובם מארצות המערב, בני הגזע הלבן, ובני המין הגברי. מנגד לכך, כמעט שאין אדם שאינו מעורב בניצול, בדרך-כלל כצרכן של מוצרים שייצורם כרוך בניצול אכזרי, ושאינם נחוצים לנו באמת (אדרבא, לרוב יש בהם כדי להזיק). המאבק לזכויות בעלי-חיים הוא חלק ממאבק חברתי כולל לעולם צודק וטוב יותר: לא רק מבחינה אידיאולוגית, אלא גם ברמה המעשית ביותר. תעשיית הבשר, למשל, מבזבזת את משאבי כדור-הארץ על מנת לספק את התזונה עתירת הבשר של תושבי צפון אמריקה, על חשבון מדינות העולם השלישי, אשר מבראות את יערותיהן ומגדלות עדרי בקר במקום לייצר מזון לתושביהן. הניסויים בבעלי-חיים מספקים פרנסה לשכבה מבוססת של עובדי מחקר, בעוד שהרפואה הציבורית מוזנחת. בעלי-חיים ובני-אדם כאחד מאבדים את ערכם העצמי, ונמדדים אך ורק על-פי ערך שוק כלכלי - לפי מידת התועלת שיוכלו להפיק מהם תאגידי הענק של הכלכלה הגלובלית.
בעלי-החיים הם הקבוצה המדוכאת הגדולה ביותר על פני כדור-הארץ, וזו שהדיכוי שלה מגיע לדרגות הקיצוניות ביותר של אכזריות. המאבק למענם הוא חלק ממאבק רחב יותר למען צדק חברתי. הסתכלות כזו עלולה להיות מייאשת: העוול גדול כל-כך, הכוחות שעומדים מאחוריו חזקים כל-כך, ותיקון גמור של העוול נראה מעבר להישג ידינו. אך זו גם הסתכלות שמעוררת תקווה. העבדות אמנם טרם פסה מהעולם, אולם היא בוטלה כמעט בכל המדינות. החיים בדרום-אפריקה רחוקים ממצב אופטימלי, אולם האפרטהייד חוסל. עבודת ילדים עודנה רווחת בעולם השלישי, אבל היא מוגרה כמעט לגמרי במערב אירופה. שחורים בדרום ארצות-הברית יכולים להירשם להצבעה מבלי לחשוש לחייהם, ונשים זוכות לניידות חברתית שלא זכו לה בעבר. שינויים אלו לא קרו מעצמם. הם הושגו במאמצים של דורות, ובקורבנות רבים. סביר להניח, שלא נראה בחיינו את האנושות עוברת כולה לצמחונות. אולם עם מאמץ ראוי ואורך נשימה מספיק נוכל להביא לחיסול תעשיית פיטום האווזים, לביטול לולי הסוללה, לצמצום הניסויים בבעלי-חיים ולפשיטת-רגל של תעשיית הפרוות. בעצם הבחירה להיפטר מאכילת בשר יכולה כל אחת מאתנו להציל כ-4,000 בעלי-חיים, לפי חישוב הצריכה הממוצע בחייו של אדם בישראל. להישגים אלו יש משמעות אדירה כשמדברים במושגים של "זכויות בעלי-חיים", שכן אחת המשמעויות של המונח זכויות היא שכל פרט חשוב, וכי מי שמציל נפש אחת- כאילו הציל עולם מלא.
"כל בעלי-החיים הם שווים" מכריזה כותרת הפרק הראשון בספרו של פיטר סינגר, "שחרור בעלי-החיים". הרעיון של שוויון זכויות הוא הרעיון היסודי של התנועה לזכויות האדם. שוויון זכויות אינו מניח זהות בתכונות. אדרבא, משמעות השוויון היא לאפשר לכל פרט לממש את אושרו האישי, על-פי נקודת הראות, הבחירה והזהות הייחודיים לו. כאשר אנו מדברים על שוויון זכויות, אנו מתכוונים לשוויון בחשיבות שאנו מעניקים לאינטרסים דומים של פרטים שונים. צבע, מגדר, ארץ מגורים, מוצא, אמונה, נטייה מינית, גיל, רמת אינטליגנציה… - כל אלו אינם בסיס לגיטימי לאפליה. שוויון זכויות אין משמעו זהות בזכויות: אבטלה מאונס תיתפס בעינינו כפגיעה בזכויותיו של מבוגר, בעוד שעבודת ילדים תיחשב בעינינו כפגיעה בזכויותיהם. זכויותיו של כל פרט נגזרות מצרכיו המיוחדים.
הבחנות בין בני-אדם לבין בעלי-חיים על בסיס רמת האינטליגנציה, היכולת הלשונית או כשרים אחרים אינן יכולות להצדיק אפליה. בתוך המין האנושי אנו פוסלים אבחנות אלו כקובעות זכויות: לעולם, למשל, לא היינו סולחים לאיינשטיין אילו היה בוחר לאכול תינוקות מפגרים לארוחת הצהרים
במקרים רבים תשפיע השייכות למין ביולוגי מסוים על היקף הזכויות של הפרט ועל תוכנן. כך, למשל, זכאים בני-אדם להשתתף בחיים הפוליטיים של בני מינם, על-ידי השתתפות בבחירות. לחולדות אין צורך כזה, אך הן זכאיות לחיות בתוך קבוצה חברתית של בנות מינן. (בניסויים פסיכולוגיים מסוימים גורמים לחולדות לטירוף, המתבטא בתוקפנות, על-ידי בידודן מחולדות אחרות למשך ימים ספורים.) לעתים קרובות מדי אנחנו מתייחסים רק לצרכים הפיזיים הבסיסיים של בעלי-חיים, כאילו אין הם יכולים לסבול אלא כאב גופני. אולם בעלי-חיים ממינים רבים, בדומה לבני-אדם, ניחנו בצרכים רגשיים וחברתיים. ייתכן, שקל יותר לספק את הצורך של חזירים למשחק ולגירויים סביבתיים מאשר לספק צורך מקביל אצל ילדים, אך הצורך עצמו והזכות שיסופק אינם שונים בחשיבותם.
עיקרון השוויון מחייב אותנו להעניק משקל דומה גם לאינטרסים דומים של בעלי-חיים ממינים אחרים. קו התיחום בין המין הביולוגי Homo sapiens לבין מינים ביולוגיים אחרים הוא לא פחות שרירותי מבחינה מוסרית מקווי התיחום הביולוגיים בין גזעים שונים של בני-אדם. הבחנות בין בני-אדם לבין בעלי-חיים על בסיס רמת האינטליגנציה, היכולת הלשונית או כשרים אחרים אינן יכולות אף הן להצדיק את האפליה. בתוך המין האנושי אנו פוסלים אבחנות אלו כקובעות זכויות: לעולם, למשל, לא היינו סולחים לאיינשטיין אילו היה בוחר לאכול תינוקות מפגרים לארוחת הצהרים (הוא, אגב, בחר להיות צמחוני, ולא לאכול גם את ילדיהם של בני מינים אחרים). יתרה מזאת, הבחנות אלו אינן חופפות לקו התיחום שבין המין האנושי למינים אחרים. התבונה של דולפינים, שימפנזים, חזירים וחתולים, למשל, הן לא פעם גבוהות מאלו של תינוקות, פגועי מוח או מפגרים. אילו הצדקנו ניסויים מכאיבים בבעלי-חיים אלו בשל מנת-המשכל הנמוכה שלהם, קל וחומר שהיה עלינו להצדיק ניסויים דומים בתינוקות או בבני-אדם פגועים. תוצאה זו, כמובן, לא תהיה מקובלת על איש.
הגבלת ההתחשבות המוסרית שלנו לבני עם אחד, למין ביולוגי אחד או לבעלי תכונות טרומיות כאלו או אחרות היא, אם כן, שרירותית. אם עניינו של המוסר הוא במניעת כפייה וסבל, הרי שציוויי המוסר תקפים ביחס לכל יצור העלול לסבול או להיות מדוכא. בעלי-החיים האחרים עשויים להיות שונים מאתנו במובנים רבים, אבל כאבם אינו שונה משלנו וסבלם אינו שונה משלנו. חובתנו המוסרית היא שלא לגרום להם כאב וסבל, ממש כשם שזוהי חובתנו המוסרית כלפי בני-אדם אחרים.
התנועה לזכויות בעלי-חיים רואה את הפגיעה בבעלי-חיים מלבד האדם כסוג של אפליה גזענית. בני-האדם פוגעים בבני מינים אחרים משום שהם נגועים בסוּגנות (ספישיסיזם) - אידיאולוגיה המעדיפה את בני מינך על בני מינים אחרים. האדם הסוגני מעניק עדיפות לאינטרסים של בני-אדם, ממש כשם שהלבן הגזען מעניק עדיפות לאינטרסים של בני גזעו. הבנה זו של הבסיס האידיאולוגי של הפגיעה בבעלי-חיים חסרה במונחים כגון "צער בעלי-חיים" או "מניעת התעללות". בדומה לכך, חסר במונחים אלו המטען הקיים במונח "זכויות". תביעת זכויות אינה דומה לבקשת רחמים. לזכויות יש מעמד מיוחס במערכת השיקולים שלנו. מעמדן המיוחד של זכויות האדם (ובעלי-החיים האחרים) נובע מהחשיבות העליונה המוענקת לכל פרט ופרט.
בעצם הבחירה להיפטר מאכילת בשר יכולה כל אחת מאתנו להציל כ-4,000 בעלי-חיים. להישגים אלו יש משמעות אדירה, שכן אחת המשמעויות של המונח זכויות היא שכל פרט חשוב, וכי מי שמציל נפש אחת- כאילו הציל עולם מלא.
כל יצור הניחן ברצון וביכולת לסבול ולהיות מאושר הוא ישות סובייקטיבית חד-פעמית, עולם שלם. צירוף מתמטי של סבל ותועלת של פרטים שונים הוא מופרך ואף מסוכן. לכן לא נרשה, בשם שום אינטרס כללי, לפגוע בזכויות היסודיות של אף פרט. לא היינו מסכימים לפגיעה כזו בזכויותינו, ואיננו רשאים לכפות אותה על הזולת. כאשר אנו טוענים שלבעלי-חיים יש זכויות שוות (ולא לטעון כך, משמעו לחטוא באפליה סוגנית), משמעות הדבר שאיננו רשאים להקריב את זכויותיהם למען צרכים אנושיים. רק בהתנגשות חזיתית בין זכויותיו של פרט מסוים לבין זכויות יסודיות יותר של פרט אחר, עשויות זכויותיו של הראשון לסגת מפני אלו של משנהו.
מתן משקל ממשי לזכויות בעלי-חיים, משמעו שינוי מרחיק לכת (אבל אפשרי בהחלט) באורחות חיינו. לא ניתן לדבר ברצינות על זכויות בעלי-חיים בעודנו לועסים את גופותיהם המרקיבים של אפרוחים, שלא ראו מעולם את אמם וגודלו בצפיפות באסמים אפלוליים. מתן משקל ממשי לזכויות בעלי-חיים משמעו גם חיסולן של תופעות רחבות היקף, כגון ניסויים בבעלי-חיים, ציד, הרג בעלי-חיים לשם השגת פרוותם, שימוש בבעלי-חיים לבידור (בקרקסים, בגני-חיות, במופעי רודאו, בסרטי קולנוע וכד') ועוד.
העולם שבו אנו חיים הוא עולם ספישיסיסטי, ממש כשם שהוא עדיין ספוג בשוביניזם גברי, בגזענות, ובאינספור סוגים אחרים של אפליה וניצול. מקורות הניצול של בני-אדם ומקורות הפגיעה בבעלי-חיים הם דומים, וגם בשיטות הפגיעה קיים דמיון. בדרך-כלל עומד מאחורי הפגיעה הדחף לרווחים כספיים. המרוויחים הגדולים מהניצול הם, על-פי רוב, שכבה צרה של בני-אדם, שבריר מאוכלוסיית כדור-הארץ, שהם ברובם מארצות המערב, בני הגזע הלבן, ובני המין הגברי. מנגד לכך, כמעט שאין אדם שאינו מעורב בניצול, בדרך-כלל כצרכן של מוצרים שייצורם כרוך בניצול אכזרי, ושאינם נחוצים לנו באמת (אדרבא, לרוב יש בהם כדי להזיק). המאבק לזכויות בעלי-חיים הוא חלק ממאבק חברתי כולל לעולם צודק וטוב יותר: לא רק מבחינה אידיאולוגית, אלא גם ברמה המעשית ביותר. תעשיית הבשר, למשל, מבזבזת את משאבי כדור-הארץ על מנת לספק את התזונה עתירת הבשר של תושבי צפון אמריקה, על חשבון מדינות העולם השלישי, אשר מבראות את יערותיהן ומגדלות עדרי בקר במקום לייצר מזון לתושביהן. הניסויים בבעלי-חיים מספקים פרנסה לשכבה מבוססת של עובדי מחקר, בעוד שהרפואה הציבורית מוזנחת. בעלי-חיים ובני-אדם כאחד מאבדים את ערכם העצמי, ונמדדים אך ורק על-פי ערך שוק כלכלי - לפי מידת התועלת שיוכלו להפיק מהם תאגידי הענק של הכלכלה הגלובלית.
בעלי-החיים הם הקבוצה המדוכאת הגדולה ביותר על פני כדור-הארץ, וזו שהדיכוי שלה מגיע לדרגות הקיצוניות ביותר של אכזריות. המאבק למענם הוא חלק ממאבק רחב יותר למען צדק חברתי. הסתכלות כזו עלולה להיות מייאשת: העוול גדול כל-כך, הכוחות שעומדים מאחוריו חזקים כל-כך, ותיקון גמור של העוול נראה מעבר להישג ידינו. אך זו גם הסתכלות שמעוררת תקווה. העבדות אמנם טרם פסה מהעולם, אולם היא בוטלה כמעט בכל המדינות. החיים בדרום-אפריקה רחוקים ממצב אופטימלי, אולם האפרטהייד חוסל. עבודת ילדים עודנה רווחת בעולם השלישי, אבל היא מוגרה כמעט לגמרי במערב אירופה. שחורים בדרום ארצות-הברית יכולים להירשם להצבעה מבלי לחשוש לחייהם, ונשים זוכות לניידות חברתית שלא זכו לה בעבר. שינויים אלו לא קרו מעצמם. הם הושגו במאמצים של דורות, ובקורבנות רבים. סביר להניח, שלא נראה בחיינו את האנושות עוברת כולה לצמחונות. אולם עם מאמץ ראוי ואורך נשימה מספיק נוכל להביא לחיסול תעשיית פיטום האווזים, לביטול לולי הסוללה, לצמצום הניסויים בבעלי-חיים ולפשיטת-רגל של תעשיית הפרוות. בעצם הבחירה להיפטר מאכילת בשר יכולה כל אחת מאתנו להציל כ-4,000 בעלי-חיים, לפי חישוב הצריכה הממוצע בחייו של אדם בישראל. להישגים אלו יש משמעות אדירה כשמדברים במושגים של "זכויות בעלי-חיים", שכן אחת המשמעויות של המונח זכויות היא שכל פרט חשוב, וכי מי שמציל נפש אחת- כאילו הציל עולם מלא.