אנונימוס בפייסבוק
היסטוריה של עבריינות
ב-21.1.2010 הרשיע בית-משפט השלום בראשון לציון את מפטם האווזים רן ואחנון ממושב פתחיה בעבירה על חוק צער בעלי-חיים. פסק-הדין ניתן על-ידי סגן נשיא בית-המשפט, אברהם הימן. נכון לפברואר 2010, גזר-הדין לא ניתן עדיין. ואחנון ואשתו, מזל, הם מפטמים ותיקים עם היסטוריה ארוכה של עבריינות בתחום זה. בשנים האחרונות הם ניסו דרכים שונות להתחכם ולעקוף את האיסור על פיטום אווזים, שנכנס לתוקף ב-15.4.2006 בעקבות החלטת ממשלה, שנה וחצי קודם לכן. בני-הזוג ניסו לפטם ברווזים במקום אווזים, ולפטם אווזים תוך שימוש ב"שיטה חדשה" – פיטום דרך צינור קצר יחסית, שאינו חודר לתוך ושט האווז. בשני המקרים הוצא נגדם צו-מניעה זמני לבקשת אנונימוס. רן ואחנון הוא המפטם השני שהורשע בהתעללות בבעלי-חיים; ב-18.5.2008 גזר בית-משפט השלום בחיפה על יוסף אגבאריה מאום אל-פאחם 5 חודשי עבודות שירות וקנס בסך 5,000 ₪, לאחר שנתפס כשהוא מפטם 250 אווזים.
ברווזים במפטמה לאחר כניסת האיסור לתוקף, באפריל 2006
מעבר לעצם ההרשעה, חשיבותו של פסק-הדין במשפט ואחנון טמונה בדיון ובנימוקים שפירט השופט הימן. השופט הדגיש שמדובר במשפט קל מאוד להכרעה, ללא ממד של דיון עקרוני, אולם פסק-הדין רצוף בהתייחסויות לסוגיות עקרוניות – עדות לנדירותו הרבה של משפט בעניין התעללות בבעלי-חיים במסגרת חקלאית.
פיטום: העובדות
השופט מתאר את הפיטום "בשיטה החדשה" של ואחנון, כפי שנגלה לעיניו מתוך צילומים שהוגשו לו:"בת/3 [סרט בתקליטור] רואים אנו את הנאשם תופס אווז המצוי לידו, בראשו סמוך לצווארו, מושך וגורר אותו ומציבו בין רגליו על מנת לרתקו אליו, פותח בכוח את מקורו של האווז, מחדיר בכוח צינור לפי האווז, עד אשר הצינור נעצר בפתח הפה סמוך ללועו. אחר כך, הנאשם, סוגר בידו את מקור האווז ולוחץ המקור סביב הצינור המונח למעשה לכל אורך מקורו של האווז. אחר כך מזרים מזון לפי האווז. אכן, חלק מהמזון שלא חדר ללוע ולוושט האווז, יוצא מצדי פי האווז. אלא שנראה כי אחיזה משמעותית וחזקה בכף ידו של הנאשם, תוך לחיצת מקור האווז סביב הצינור במשך זמן מתאים, גורמת לעוף, בלית ברירה, לבלוע כל המנה שהוזרמה לתוך פיו." (עמ' 6)
פיטום אווזים לפני כניסת האיסור לתוקף (צולם בציפורי, מאי 2001)
שאלת הסבל
מהי משמעות עובדות אלה? על השופט הימן מוטל לקבוע, האם הפיטום שחזה בהקלטתו שונה באופן מהותי מהפיטום שנפסל באוגוסט 2003 על-ידי שופטי בג"ץ (הכרעה שהובילה לסגירת ענף הפיטום בידי הממשלה). בעניין זה משוכנע השופט כי "אין הבדל רב בין החדרת צינור לוושט האווז עד לקיבתו [השיטה הרגילה], לבין כפיית האווז לבלוע מזון המוזרם אל לועו [שיטת ואחנון]" משום שבשני המקרים נאלץ האווז לבלוע את המזון ללא יכולת לפלוט אותו. הימן מסביר: "ההתעללות וההתאכזרות לאווז היא בעצם הפיטום או ההאכלה בכפייה." הדיון היה עשוי להסתיים בכך, אולם פסק-הדין של בג"ץ, ברוח חוק צער בעלי-חיים, לא התמקד בתיאורים טכניים של "פיטום אסור" ו"פיטום מותר", אלא עיגן את האיסור במפורש בסבל העובר על העופות. במילים אחרות, כדי להכריע אם שיטת פיטום מותרת לפי "מבחן בג"ץ", השופט חייב לשפוט עד כמה האווזים סובלים.מי צריך מומחים?
מטלה זו הטרידה את השופט הימן: "אני סבור שהתשובה לשאלה [האם האווז סובל בשיטת ההאכלה או הפיטום אם לאו] היא אינה מה תחושה יש לאווז, שהרי קשה אם לא בלתי אפשרי לראיין האווז ולשאול את פיו." לדעת הימן, התשובה היא "מה אנחנו כבני אדם סבורים, באשר למשמעות שיש במעשה שנעשה באווזים." (עמ' 6) השופט הסתבך כאן בקושי עקרוני: למעשה, גם כששופט מראיין אדם לגבי הרגשתו על מעשה שנעשה בו, השופט עשוי שלא להבין את הקורבן או שלא להאמין לו, ושיפוטו מבטא את מה שהשופט סבור באשר למשמעות שיש במעשה שנעשה בקורבן. במובן זה, אין אפוא הבדל מהותי בין שיפוט בדבר סבלו של אווז לשיפוט בדבר סבלו של אדם; ההבדלים הם יכולתנו הטובה יותר להבין את בני מיננו, והאמון הרב יותר שאולי אנו רוחשים לדברי האדם לעומת ביטויי הסבל של האווז. מצב זה היה עשוי לעורר את הימן לדרוש עדות מומחים, שייטיבו ממנו להעריך מהי הרגשת האווזים – כפי שמקובל לנוכח שאלות משפטיות מקבילות במדינות המערב. אולם כאן קובע השופט נחרצות: "אני סבור שלצורך ההכרעה שלפני, אין צורך ממשי ומהותי בעדויות מומחים אשר יסבירו ויביעו דעתם באשר לסבל שנגרם לאווזים. אני סבור שלעצם הכרעה בשאלה זו, די במראה עיניים של אדם מן היישוב." (עמ' 7)קשה לדעת אם ביטול דברי המומחים נובע מכך שהימן לא מצוי היטב בתחום, או דווקא מספקנות מפוקחת ביחס למומחים שלפניו (שלמעשה אינם מומחים לרגשות בעלי-חיים אלא לתחומים אחרים!). ואולי הוא ביטל את עדות המומחים רק משום שסבר שהם אינם נחוצים במקרה זה בלבד, משום שהוא קל ביותר להכרעה:
"תמה אני אם הייתה עולה שאלה דומה, במקרה שאדם היה מחליט, מטעמיו הוא, להאכיל חיית מחמד שלו – כגון חתולו, לפי שהיה יפה בעיניו חתול מלא בשר וגדל מידות. נניח לדוגמא, אותו אדם היה מפטם החתול, שלא לפי רצונו וצרכיו הטבעיים של החתול, אלא לפי ראות עיניו ולשם כך, היה מחדיר צינור לפי החתול או בכוח, מוצא טכניקה להכניס בכפייה לפי החתול. האם אז היה מאן דהוא מעלה השאלה, אם יש בכך התאכזרות לחתול?! ודאי שלא! לפי שהיה במעשה באופן ברור לחלוטין כדי התאכזרות." (עמ' 7)
פיטום אווזים לפני כניסת האיסור לתוקף (צולם בציפורי, מאי 2001)
אין מנוס מדיון בסבל
כך התמודד אפוא השופט עם הקושי שהעמידו בפניו חוק צער בעלי-חיים ופסיקת בג"ץ: הוא התמקד באפיון מעשי האדם – "התעללות" ו"התאכזרות" – והכריז שאין צורך לעסוק בתחושות האווזים (אולי מטעם זה נשמטה המילה "עינוי" מפסק-הדין כולו – אף על-פי שחוק צער בעלי-חיים קובע: "לא יענה אדם בעל-חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי"). השופט אף נסמך בתחילת פסק-הדין על קריטריון לזיהוי התעללות, שלכאורה אינו מחייב התייחסות לתחושות האווזים: "עובדה אחת ברורה היא שככל שאדם מחליט להלעיט בעל-חיים כפי רצונו ולפי מטרותיו ובאופן שעל בעלי-החיים נכפה מזון שאלמלא כן לא היה אוכלו הרי בהתעללות עסקינן;" ובקיצור, ההתעללות היא בעצם "האכלת האווז בניגוד לטבעו." (עמ' 2)אולם אין משמעות למושגים "התעללות" ו"התאכזרות" אם מתעלמים מתחושות הקורבן (למשל, כשכופים על מישהו לעשות דברים בניגוד לטבעו והוא דווקא נהנה מכך, מובן שלא מדובר בהתעללות). אפילו הימן עצמו "כושל" בתייחסות לתחושות האווזים בתארו את הפיטום בידי ואחנון: "אין לי ספק כי פיטום האווז בדרך זו, גורמת לאווז סבל רב." (עמ' 6) לולא היה השופט משתכנע שהאווזים סובלים ממעשה הכפייה, ודאי לא היה מרשיע את המפטם בהתעללות. סתירות דומות ודאי ימשיכו להופיע במערכת המשפט בגלל הקושי "לראיין" חיות שעברו התעללות, ועוד יותר מכך עקב הקונפליקט המהותי שקיים בין חוק צער בעלי-חיים לבין הנורמות החקלאיות, שמתירות התעללות והרג ומושרשות בחברה הרבה יותר עמוק מהחוק.
מפיטום לחקלאות בכלל
היבט משמעותי אחר בפסק-הדין של הימן הוא ההבחנה הנחרצת ש"החוק אינו מבחין, כמובן, בין פיטום האווז לבין פיטום החתול." (עמ' 7) ובאופן כללי יותר:"אין החוק מבחין בין המתעלל ומתאכזר לבעלי-חיים לשם הנאה חולנית או הנאות אחרות לבין התאכזרות שהיא תוצאה של קיום המין האנושי הנשען בין היתר על אכילת בעלי-חיים. לפיכך לכאורה דין אחד הוא לאדם המגדל עופות לשם שחיטה או הטלת ביצים, בתנאים קשים ביותר, שמטרתם היחידה היא הגברת התפוקה והתוצרת, לבין אדם הנהנה מהתאכזרות לבעלי-חיים ונהנה לפגוע באכזריות באותו עוף ממש שאחר גורם לו נזק מסיבות ונסיבות שונות." (עמ' 6)
לדברים אלה יש השלכות מרחיקות-לכת, שנראה כי עוררו בשופט אי-נוחות. הוא טוען שמשפטו של ואחנון איננו "משפט עקרוני" ומדגיש:
"אין לפני משפט העוסק במישור הפילוסופי קיומי של האדם אל מול הסובב אותו, או השימוש שעושה האדם בסביבתו לרבות בעלי-החיים לצורך קיומו. איני דן בשאלה האם גידול בעלי-חיים בדרך שאינה טבעית להם, לצורך קיומו של האדם, הוא מעשה ראוי." (עמ' 5)
כאן נדמה שהימן מתכוון לומר, שתפקידו אינו לבחון האם ראוי להתעלל בחיות בתנאים מסוימים – זהו תפקיד המחוקק. משקבע המחוקק שההתעללות אסורה, כל תפקידו של השופט הוא לבחון אילו מעשים נחשבים כהתעללות. הימן כבר קבע לעיל שהאכלה בניגוד לטבע החיה היא התעללות; אולם כשהוא עובר לדון בשיטות חקלאיות אחרות, הוא נסוג במידת-מה מהעיקרון שעומד מאחורי קביעה זו. כאן הוא כבר אינו מוכן להתחייב שכפייה בוטה בניגוד לטבע החיה מהווה התעללות ומכאן שהיא מנוגדת לחוק. השופט מתאר שיטות חקלאיות נפוצות ופוגעניות, ומצהיר: "לא אדון בשאלות אלו לפי שכל שלפני הוא כתב-אישום, פשוט בעובדותיו, ונוגע הוא לשאלה היחידה והפשוטה בתכלית שלפני, האם בפיטום אווזים כפי שהוא מיוחס לנאשם יש עבירה על החוק." אולם תיאורן של השיטות החקלאיות אינו מותיר מקום לספק, שאותו נכונות להסתמך על "מראה עיניים של אדם מן היישוב," שהובילה את השופט לפסוק במקרה ואחנון ש"תוצאת המשפט פשוטה היא בתכלית הפשטות" (עמ' 1), צריכה להוביל למסקנות זהות ביחס לשיטות החקלאיות הנפוצות. נסיים אפוא ברשימת שיטות אלה, העשויה לשמש כתוכנית עבודה למערכת המשפט בעתיד:
"איני עוסק בשאלות האם גידול עופות ופיטומם לשם צריכת בשרם, או לצורך הטלת ביצים, כשהם מצויים בצפיפות עד אפס מקום, בכלובים צרים בלי יכול לנוע ובלי מתן שינה באופן שאור דולק בלולים במשך כל שעות היממה, הוא מעשה מותר, או אסור שיש בו כדי התעללות בבעלי-חיים. איני עוסק בשאלה האם גידול פרות, ברפת, לצורך תנובת החלב שלהן באופן שניצול תנובת החלב של הפרה יהא מכסימלי, תוך הזרעה מלאכותית חוזרת על עצמה במחזוריות שאינה טבעית לפרה, הוא מעשה ראוי שאין בו התעללות. איני דן בשאלה האם שינויים גנטיים והורמונאליים הגורמים לעטיני הפרה לגדול לממדים עצומים, עד כדי להגיע כמעט אל הקרקע, לשלולית הבוץ בו היא רובצת או עומדת שעות רבות, הם מעשים ראויים או שמא נוגדים החוק משום שיש בכך התאכזרות. איני דן בשאלה מדוע בתרנגולי הודו שאינם חופשיים אלא גדלים בלולים, התרבותם היא תמיד בדרך ההזרעה המלאכותית, [...] שאם תרנגול הודו שגדל באופן לא טבעי בלול ינסה להזדווג עם תרנגולת הודו ויעלה עליה לצורך כך, יהא זה סופה של התרנגולת, כל כך משום גודלו הלא טבעי של תרנגול ההודו, גודל שהוא תוצאה של מעשי אדם בניגוד לטבע." (עמ' 5)
אווזים במפטמה לאחר כניסת האיסור לתוקף, באפריל 2006