לדעת פרופ' ג'יימס סרפל, אחד מן המומחים הידועים בעולם לקשרים שבין בני-אדם לבעלי-חיים אחרים, היחס שלנו כלפי חיות שונות כולל סתירה מתמדת בין התנהגותנו הנצלנית כלפיהן לבין רגשות האשמה שאנו חשים כתוצאה מכך. לפי סרפל, המקור לעמדה מורכבת זו הוא במבנה הנפשי של הציידים-לקטים הקדומים. האם דברים אלה עדיין רלוואנטיים עבורנו כיום?

סרפל. ג'יימס סרפל הוא פרופסור ל"אתיקה הומאנית ורווחת בעלי-חיים" באוניברסיטת פנסילבניה, שהתפרסם בזכות ספריו על הקשר שבין בני-אדם ל"חיות מחמד". סרפל ביקר בישראל בכנס שנערך בינואר 2001, והרצה על גישות כלפי בעלי-חיים בתרבויות שונות. דבריו החשובים מעניקים דגש מיוחד לרגש האשמה, שחשים בני-אדם בבואם להרוג חיות ממינים אחרים - רגש אשר לפי סרפל, מהווה תופעה מרכזית ברוב התרבויות האנושיות.

בראשית. סרפל משער, בעקבות ממצאים ארכיאולוגיים, שרגש האשמה ביחס להרג חיות הופיע לראשונה לפני כ 40,000 שנה - אז, לפי ההשערה, התפתחו בבני-אדם מוּדעות עצמית גבוהה ויכולת גבוהה להזדהות עם הזולת. תכונות אלה שימשו את הציידים הקדומים, בבואם לצוד חיות גדולות בשיטות מתוחכמות ללא תקדים; מעתה יכלו לשער כיצד נראה העולם מנקודת-המבט של החיות, וכך לצפות את צעדיהן מראש כדי לגבור עליהן. הכישורים הנפשיים החדשים עוררו קושי חדש: משעה שמזדהים בני-אדם עם חיות אחרות וחושבים עליהן במובנים רבים כפי שנהוג לחשוב כלפי בני-קבוצתם, משתנה גם היחס כלפי החיות - מאדישות לאמפתיה. סרפל טוען, שבני-אדם קדומים יותר "ודאי לא חשו יותר נקיפות-מצפון על הרג חיות אחרות ואכילתן ממה שחתול חש כלפי עכבר", אולם עבור טיפוס האדם החדש, הפך ההרג למקרה מסובך מבחינה רגשית.

ציידים עם כבוד. כיצד התמודדו בני-האדם הקדומים עם השניוּת הרגשית החדשה? אפשר להניח, שהתנהגותם הייתה דומה לזו הנהוגה כיום בחברות של ציידים-לקטים (חברות שאינן עוסקות כלל במרעה או בחקלאות). האנתרופולוג טים אינגולד (Ingold) הראה, שאנשים אלה רוחשים כבוד רב לחיות שהם מבקשים לצוד. יש כללים נוקשים לציד, הדורשים הימנעות מגרימת סבל מיותר לחיה ו"בזבוז" של מותה. אם החיה נפצעה, חייבים לעקוב אחריה ככל שיידרש, ובלבד שמותה לא יהיה לשווא. את חלקי גופה שניתן לנצל, יש לחלק בהגינות בין חברי הקבוצה, ואת החלקים שנותרו מסלקים בטקס. גם התנהגות האנשים לקראת הציד מעידה על כבוד כלפי החיה: הם עורכים טקסים, הכוללים בקשה מן החיה שתתיר לצוד אותה, ומונעים מעצמם הנאות מסוימות או אף פוגעים בעצמם.

רוחות אוטונומיות. בעולם שבו אין לבני-אדם שליטה בחיות אלא ברגע הציד, הן נתפסות כרוחות אוטונומיות, שלא ניתן להכריען אם אינן מעוניינות בכך. במקרה שלא נהגו בחיה בכבוד - רוחה או הרוח המגנה עליה עלולה לשוב ולהתנקם. בחברות מסוימות, הרג החיה נחשב כפעולה המשחררת את רוחה ומאפשרת לה להיוולד מחדש, במעגל נצחי של חיים ומוות. מעבר למערכת זו של הצדקות וטקסים, חברות מסוימות של ציידים-לקטים מנקזות את האשמה לאדם אחד: השמאן. בעולם שבו הרוחות נמצאות מעבר לגוף, יש צורך לפייס אותן ולזכות בשיתוף-הפעולה שלהן. השמאן הוא שמתקשר עם הרוחות, ולכן עליו מוטלת האחריות על ההרג; שאר חברי הקבוצה יכולים להרוג את החיה ולאכול אותה במצפון שקט.

רועים. המצב הסתבך עם ביותן של חיות למטרת מאכל. שלא כמו ציידים-לקטים, רועים שולטים לחלוטין בחיות שלהם. אין זה מתקבל עוד על הדעת להאמין, שהחיה היא בעלת הכוח, ושהיא מפקירה את עצמה להרג מרצונה. במקביל לכך, הקשר עם החיות הפך להיות יומיומי ואינטימי - וההרג קשה עוד יותר מבחינה רגשית. הרועים, בדומה לציידים-הלקטים, העדיפו להרוג כמה שפחות, לעשות זאת אך ורק במעמד טקסי, ובסיועו של איש דת. אך הם נזקקו ליותר מכך: בחברת הרועים הופיעה לראשונה הפרדה אידיאולוגית בין בני-האדם לחיות, מתוך הדגשת נחיתותן של החיות.

הירארכיה אלימה. שליטתם של בני-האדם בחיות המבויתות משתקפת, לדברי סרפל, בהפיכתן ההדרגתית של הדתות למערכות הירארכיות נוקשות: קשיחותן הגוברת של האלוהויות כלפי בני-האדם משקפת את קשיחותם הגוברת של בני-האדם כלפי החיות. הרוחות השומרות על החיות קיבלו מעמד גבוה יותר ויותר, תוך שהן מאבדות בהדרגה את הקשר עם החיות והופכות לאלוהויות דמויות-אדם או קשורות באיתני הטבע. האוכלוסייה החקלאית נמצאת בסכנת אסונות שלא היו מוכרים בחברה הטרום-חקלאית - סכנה המתבטאת בהופעתם של אלים "קפריזיים", שאין עוד יחסי אמון איתם, אלא יש לספק להם קורבנות כדי לרצותם. עם היווצרותן של ערי-המדינה לפני כ 6,000 שנה והתגברות סכנת האסונות החקלאיים - החלו האלים "לתבוע" טבח חיות המוני. המסגרת הטקסית נשמרה בקפידה: אכילת בשר הותרה רק לאחר שבוצעו הטקסים הראויים, בעיקר בידי כוהני דת מסוגפים, המוסמכים להרוג חיות עבור אוכלי הבשר. לא פעם קדמה להרג לחישת דברי התנצלות באוזני החיה. בתרבויות מסוימות הייתה החיה אמורה לגשת למזבח מרצונה, ולהניד בראשה להסכמה עם כוונת ההרג. היו ש"הענישו" את הסכין ההורגת על-ידי השמדתה. האלים, כאמור, היו "אשמים" כי הם שתבעו להרוג. במקביל לכך, פותחו מאוד ההצדקות להרג החיות כיצורים נחותים לכאורה, נפרדים מחברת בני-האדם. בעקבות היקף האלימות שהתרחשה בתקופה זו, הופיעו ביוון ובהודו מחאות נגד ההרג - וקבוצות של צמחונים.

נקודה יהודית. סרפל מציג תזה היסטורית מהפכנית, שלפיה אחד מן המקורות האפשריים של דתות רבות ושונות - הוא העמדת הטקס הדתי והסמכות הדתית כמנגנון להסרת אשמה ביחס להרג חיות. סרפל אינו מתייחס לדתות כיום, אולם מעניין לבחון, לאור תזה זו, את יחס היהדות להרג חיות למטרת מאכל אדם: ההרג מותר אך ורק באופן טקסי, על-ידי סוכן דתי, ומתוך אמונה מוחצנת, שהשחיטה הפולחנית היהודית היא שיטת ההרג ה"הומאנית" ביותר. בכך נשמרת ביהדות גישה קדומה, שכמעט נעלמה מן העולם החילוני.

אחרי הדת. סרפל מסיים את סקירתו ההיסטורית בהתמסדותן של הדתות ועליית התפיסה האנתרופוצנטרית (השמה את האדם במרכז העולם) הנוקשה של הנצרות. אולם במציאות, הסיפור לא מסתיים שם. המנגנון המודרני של הסרת אשמה ביחס להרג חיות אינו מסתמך על טקסים, כוהנים ותירוצים, אלא על ניכור מן החיות. שורשיו של ניכור זה נמצאים כבר עם ראשית היווצרותן של ערים, בעולם העתיק: אנשי העיר איבדו לחלוטין את הקשר האינטימי ששרר בין רועים-נוודים לבין החיות. הם בקושי נתקלו בהן. אפילו הרועים עצמם איבדו את הקשר האינטימי עם חיות, כי הם החזיקו חיות רבות יותר ממה שנדרש לצריכה עצמית. ככל שהתפתחו הערים, ככל שפחת שיעור החקלאים באוכלוסייה, ככל שהשתכללה הטכנולוגיה החקלאית - כך הפך המגע בין בני-אדם לחיות קצר יותר, מרוחק, מקוטע ותכליתי. היכולת האנושית לחוש אמפתיה כלפי החיות ואשמה ביחס להריגתן לא נעלמה - אך חלוקת האחריות להרג בין גורמים רבים כל-כך, היא שמנעה מתחושת האשמה להיווצר מלכתחילה. הדת והתירוצים הפכו להיות משניים. אפילו בחברה העברית או בחברה היוונית הקדומה, ייתכן שהטקסים הדתיים כבר רוקנו מרוב תוכנם, והפכו לחלק מהליך מנוכר של הרג המוני. כיום, אין עוד צורך בדת. כאשר הקשר היחיד עם החיות הוא המגע עם מוצר מעובד וארוז, המצפון המפותח שקוע בהכרח בשינה עמוקה.

מקור