היסטוריה חיה בעברית

על הספר

"בני-אדם וחיות אחרות באספקלריה היסטורית" הוא קובץ בן 19 מאמרים העוסקים בקשרי הגומלין שבין חיות לבני-אדם לאורך ההיסטוריה, בדגש על תרבות המערב. הספר, בעריכת בנימין ארבל, יוסף טרקל וסופיה מנשה, מבוסס על הרצאות שניתנו בכנס בין-אוניברסיטאי בשם זה, שהתקיים בינואר 2001. המאמרים בספר שייכים ברובם לתחום המחקר ההיסטורי, אך יש בו ייצוג גם לארכיאולוגיה, לאנתרופולוגיה ולזואולוגיה. רוב הכותבים אינם מתמחים בזכויות בעלי-חיים, וכמה מן המאמרים מתייחסים לדימויים סמליים של חיות ולא לחיות ממש; אולם כמחצית מן המאמרים רלוונטיים לזכויות בעלי-חיים, ומכיוון שהכרך עבה (כ-400 עמודים) מדובר בתרומה משמעותית לחומר שהתפרסם בתחום זה בעברית. לפניכם הנושאים המרכזיים בכמה מן המאמרים הבולטים.

הרג ואשמה

ג'יימס סרפל מאוניברסיטת פנסילבניה (בתמונה) הוא אחד מן החוקרים הידועים בעולם בתחום קשרי הגומלין שבין חיות לבני-אדם. במאמרו "טלייו של אלוהים: קיצור תולדות היחס לבעלי-חיים והאמונות לגביהם במערב", טוען סרפל שהתפשטות הציד של חיות גדולות בידי בני-האדם הקדומים התאפשרה עם התפתחות יכולת הזדהות חסרת תקדים של הציידים עם החיה. כתוצאה מההזדהות, החל הרג החיות לעורר דילמה מוסרית ורגשות אשם בכל הנוגע לניצול חיות. לכן הציד בחברות פשוטות, ואחריו ניצול החיות המבויתות בשלבים המוקדמים, לוו באידיאולוגיה שנועדה להצדיק את הפגיעה ובטקסים שנועדו לטפל ברגשות האשמה. לסקירה מפורטת של המאמר

ביות וברירה מלאכותית מכוונת

ג'ולייט קלאטון-ברוק מהמוזיאון לטבע בלונדון כתבה כמה מהטקסטים הקאנוניים בעולם בנושא הביות. במאמרה "הפראי והמתורבת" היא מתמצתת בקיצור רב נושאים מתוך כתביה הארוכים יותר. היא מגדירה את התהליך הביולוגי שחל במינים בראשית ביותם כתהליך הדומה, מבחינת הלחץ הגנטי, לברירה הטבעית שמתרחשת בחיות שהגיעו מן היבשת לסביבה הסגורה של אי. התוצאה בשני המקרים היא התפתחותם של מינים נפרדים. קלאטון-ברוק משווה בין הקשר של אנשים עם חיות מבויתות במשך רוב ההיסטוריה של החיות המבויתות לבין השינויים שחלו בתחום זה בדורות האחרונים. אם בראשית הביות היה לגורמים סביבתיים טבעיים (כגון אקלים) תפקיד חשוב בעיצוב המין החדש, הרי שהברירה המלאכותית המכוונת ותכנון משק-החי המודרני הכניסו לעולמן של החיות המבויתות לחצים הזרים לחלוטין לסביבה הטבעית ולטבען של החיות. קלאטון-ברוק גם דנה בקצרה בתרבות שמקיימות חיות המתקיימות בחקלאות המסורתית, ובהרס התרבות שלהן בתנאי גידול אינטנסיביים. עוד במאמר: הגדרה של פראליזציה (התפראות או הברה), ודיונים קצרים על מופלון, דינגו, וסוס פרז'בלסקי.

ראשית תיעוש בעלי-החיים

עורך "זכויות בעלי-חיים השבוע", אריאל צבל, בוחן את ראשית התיעוש הסדיר וההמוני של בעלי-חיים, במאמר מקיף: "מגע מנוכר: שינויים ביחס לחיות בבריטניה ובארה"ב מהמאה השמונה-עשרה עד תחילת המאה העשרים". המאמר סוקר את המגמות הרווחות בחקר קשרי הגומלין שבין חיות לבני-אדם, ומוצא שקיימת במחקר התמקדות יתירה במקורות גלויים ומוצהרים בנושא זה, תוך נטייה להתעלם מחיות "לא פופולאריות". צבל טוען, שקשרי הגומלין העיקריים בין אנשים לבין חיות מתקיימים דווקא בייצור ובצריכה של מוצרים מן החי, ושהתחקות אחריהם מחייבת פענוח של מקורות זנוחים מתחומים זרים לכאורה, כגון טקסטים טכניים וכלכליים. על בסיס מקורות כאלה הוא מתאר את התפתחות היחסים בין אנשים לבין חיות שהם מגדלים, הורגים וצורכים. המאמר משרטט את התפתחות הניכור כלפי החיות, הן בפרקטיקות יומיומית והן בגישות הרווחות בקרב הציבור שבא במגע עם החיות, וזאת כתוצאה של שינויים מנטאליים כלליים בשילוב עם חידושים טכנולוגיים. ההתפתחות מתוארת בשלושה מישורים: מגמות ייעול בשיטות החקלאיות; עלייתם של מקצועות התיווך – הובלה, הרג, עיבוד ושיווק בעלי-החיים; והתפשטות דגמי צריכה חדשים של מוצרים מעובדים וארוזים, במקביל להפצתו של מידע מטעה על גורל החיות בפועל.

משחטת בקר בשיקאגו, 1904: שחיטת בקר וחזירים בשיקאגו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היא אחת מנקודות הציון המכריעות בתולדות הקשר בין בעלי-חיים לבני-אדם. (Chicago Daily News negatives collection, Chicago Historical Society) 

משקים מתועשים ליונים

הארכיאולוג יותם טפר מגיש מידע על תיעוש מוקדם ביותר של בעלי-חיים, במאמר "קולומבריום, פריסטראון ושובך: בתי גידול מלאכותיים ליונים בארץ ישראל בתקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית". מחקרו של טפר מתמקד בגידול יונים כפרנסה חקלאית מתמחה בארץ ישראל, במשך כאלף שנה. מטרת הגידול הייתה הרג לבשר ושימוש בזבל לדישון. טפר מתאר מבנים שהכילו אלפי יונים, ובהם מתקנים מלאכותיים למזון ולשתייה. חלק מן היונים עופפו בחופשיות, ואחרות נותרו סגורות בתוך המבנה. הכותב ממעט במידע על תנאי החיים של היונים, אולם כמה פרטים שהוא מוסר מעידים על שיטות אינטנסיביות: הזנת גוזלים מלאכותית בבלילה גרוסה דק ורטובה, ושבירת רגלי היונים הצעירות כדי לפגוע בכושר הניידות שלהם (נראה כי שבירת הרגליים מילאה אז את התפקיד שכיום ממלאים בלולים כלובים מרשתות תיל). טפר מסיים את מאמרו בתיאור השיטות לגידול יונים כענף חקלאי כושל בארץ בסוף המאה ה-19, ובמצרים ובירדן כיום.

בתי גידול ליונים באלכסנדריה, 2004: שיטות גידול היונים במצרים כיום דומות לשיטות שרווחו בארץ ישראל לפני אלפיים שנה. למרות עתיקותן של השיטות, הן אינטנסיביות במידה רבה. (צילום: kenmerk) 

וטרינרים באסלאם

ההיסטוריון חוסני אלח'טיב שחאדה בוחן את היחס לחיות מסוימות – בעיקר סוסים – באסלאם, במאמר "המורשת הווטרינרית האסלאמית ו'עשרת הדברות' של הווטרינר על-פי חיבור ערבי מן המאה השש-עשרה". בלב המאמר סקירת חיבור של הווטרינר אלאנטאכי מאנטיוכיה, תוך השוואה מרתקת בין רפואה וטרינרית לרפואת בני-אדם; מסתבר כי הגישה בתחום הראשון הרבה יותר מעשית (למשל: רק הווטרינרים הכירו בכך שמחלות עלולות לדבק). החיבור כולל דגש על חובת הווטרינר להיות רחמן כלפי החיות ואף לסגל לעצמו תכונה זו אם אינו רחמן מטבעו. זוהי הזדמנות עבור שחאדה לבדוק מקורות אסלאמיים בנושא החמלה כלפי חיות, אשר שמשו כרקע אפשרי לחיבורו של אלאנטאכי.

חיות עובדות

שני מאמרים בספר עוסקים בעבודות כפייה של חיות:

• משה פישר, במאמרו "עבודת בעלי-חיים בעולם היווני והרומי: הערות ארכיאולוגיות", דן בשימוש בבהמות לנשיאה ולגרירה של משאות במפעלי בנייה (המאמר ממעט לדון בשיטות לניצול החיות ולטיפול בהן).
• סו אג'ינגטון, במאמרה, "יוני דואר בתקופה הצלבנית" מתארת את השימוש הנרחב ביונים על-ידי המוסלמים הנתונים תחת התקפות הצלבנים, תוך התייחסות לשיטות קשירת פריטי הדואר לגוף היונה.

כלבים וחתולים

חמישה מאמרים בקובץ עוסקים ביחס בתרבויות ובתקופות שונות לכלבים או לחתולים:

• שולמית ולר, במאמרה "היחס לגידול חתולים במשנה, בתוספתא ובתלמוד", מוצאת במקורות היהודיים עדויות רבות לגידול חתולים בארץ ישראל בתור טורפי מזיקים, ומגלה שהחתולים נתפסו במידת-מה כחיות בר מסוכנות.
• סופיה מנשה, במאמרה "אלימות כלפי בעלי-חיים במערב הנוצרי בימי-הביניים: המקרה של הכלב", בוחנת את התוקפנות כלפי כלבים כפי שהיא משתקפת בכתבים נוצריים, יהודיים ואסלאמיים ומחפשת גורמים ליחס זה ברעיונות בני-הזמן, במשטר הדתי, במבנה החברה ובסכנות ממשיות שנשקפו מכלבים.
• בנימין ארבל, במאמרו "היחס לחיות במזרח בעיניהם של אנשי הרנסאנס", מביא עדויות לחמלה כלפי חתולים, כלבים וחיות נוספות בעולם המוסלמי מתוך אפיזודות שכתבו נוסעים נוצריים מהמאה ה-15 עד המאה ה-17. ארבל טוען שהתיאורים משקפים את העניין של הכותבים עצמם בחיות ואת יחסם למוסלמים.
• גדי אלגזי, במאמרו "כלבים, מלומדים וחיות אחרות" מתאר את הפיכת הכלב ל"ידידו הטוב של המלומד" החל מהמאה ה-14 באירופה, עם הופעתם של מלומדים העובדים בחדר עבודה פרטי בחברתו של כלב מנמנם.
• ענת אריאל דה וידס מגישה את המאמר היחיד בספר שמבוסס על עבודת שדה אנתרופולוגית: חיי כלב אצל בני הטנק (Teenek) בצפון-מזרח מכסיקו. דה וידס בוחנת כיצד מתיישבים הבוז וההתעללות היומיומיים של בני הטנק בכלבים החיים ביישוביהם עם האמונה שכלבים הם שיובילו את הנפטרים לעולם הבא.

היירונימוס הקדוש בחדר עבודתו בתחריט מאת אלברכט דירר (1514, פרט). הקדוש מופיע כמלומד בחברת האריה השייך למיתוס של היירונימוס, וכן בחברת כלב ישן. 

עוד בספר

• דניאלה דוויק: חיות בלבוש מפלצתי בגיאוגרפיה היוונית העתיקה;
• רבקה גרשט: אלים ובעלי-חיים באמנות ובאמונה הרומית;
• אסתי דבורז'צקי: בעלי-חיים על מטבעות הערים בארץ ישראל בתקופה הרומית;
• זאב רובין: נחשים מיתולוגיים באיראן ובאתיופיה;
• סימונה כהן: חיות כסמלים מוסווים באמנות הרנסנס;
• אבי ששון: זואולוגיה והלכה בארץ ישראל במאה התשע-עשרה;
• אמנון יובל: ביפון, רוסו והוויכוח על קופי-העל.