מעמד בעלי-החיים במשפט

חזירה עומדת למשפט בימי-הביניים 

מעמדם של בעלי-חיים לא אנושיים במשפט המערבי המודרני הוא, לפני הכל, כסוג של רכוש. בני-אדם יכולים לרכוש בהם בעלות, והבעלות כרוכה בזכות לעשות בבעלי-החיים עסקאות, להשתמש בהם כרצון הבעלים ולהשמידם. בעל-החיים נתפס בראש ובראשונה כקניין בעל ערך כספי, הנקבע לפי השימוש האפשרי בו. הגנה על בעל-החיים מפני בעליו היא הגבלה על חופש הקניין של הבעלים. תפיסת בעלי-החיים הלא אנושיים כרכוש מנוגדת ניגוד מוחלט לתפיסה של זכויות בעלי-חיים, שעל-פיה בעלי-חיים לא אנושיים הם בעלי ערך כשלעצמם. לפי עמדה זו, לזכותו של בעל-חיים שלא להיחשף לכאב עז או שלא להיות מופרד מאמו בעודו בן יומו יש משקל רב יותר מן הזכויות הכלכליות של אדם זה או אחר ברכושו.

המשפט מצא דרך להלך על-פני תהום זו, ולגשר בין תפיסת בעל-החיים כקניין לבין תפיסתו כבעל זכויות. דרך ביניים זו, כפי שהיא קיימת כיום, מעניקה את מלוא התוקף לזכויות הקניין של הבעלים, ומניחה רק מקום שולי לזכויותיו של בעל-החיים. עם זאת, קיימת מגמה גוברת לתת משקל רב יותר לזכויותיהם של בעלי-החיים. לנוכח הרפורמות המתרחשות לנגד עינינו יש לזכור: מימוש מלא של זכויות בעלי-החיים לא יבוא לפני ביטול מעמדם כרכוש. כשם שביטול העבדות היה צעד הכרחי לשוויון הזכויות של השחורים בארצות-הברית, כך ביטול זכויות הקניין בבעלי-חיים הוא צעד הכרחי למימוש אמיתי של זכויותיהם.

חוקים להגנת בעלי-חיים קיימים מקדמת דנא. כבר בתנ"ך קיימים ציוויים על מנוחת בעלי-החיים שבמשק בשבת, איסור לגזול מציפור את ביציה לנגד עיניה, וסדרה של מצוות שעניינן צער בעלי-חיים. בדתות הודו התבסס העיקרון של "אהימסה" - אי-פגיעה, לרבות אי-פגיעה בבעלי-חיים - במאה הששית לפני הספירה. הקיסר ההודי אשוקה אסר במאה השלישית לפני הספירה על הריגת מינים שונים של בעלי-חיים, על שחיטת בהמות הרות או מיניקות ועוד. בעידן המודרני שבו והופיעו בעולם המערבי חוקים להגנת בעלי-חיים, המתמצים בדרך-כלל באיסור על "גרימת סבל שלא לצורך".

חוקים להגנת בעלי-חיים עוררו דיון - עתיק כמעט כמותם עצמם - לגבי הטעם שמאחורי חקיקתם. מלומדים רבים סירבו בתוקף להסכים לרעיון שהמחוקק (אנושי או אלוהי) רואה בבעלי-החיים יצורים הראויים להגנה כשלעצמם. במקום זאת הוסברו חוקי צער בעלי-חיים בשורה של טעמים אחרים: החוקים נועדו לחנך את האדם לשליטה עצמית, הם נועדו למנוע אלימות כלפי בני-אדם, שעשויה להתרחש כתוצאה מאובדן רסן כלפי בעלי-החיים, הם נועדו למנוע כאב נפשי מבני-אדם שגורל בעלי-החיים יקר להם וכדומה. הסברים אלו שוב אינם הולמים את החוקים הנחקקים בשנים האחרונות. ההוראות המפורטות בחוקים אלו (כגון חוק צער בעלי-חיים הישראלי והחוקים המקבילים בשווייץ, גרמניה, שוודיה, בריטניה, ניו-זילנד ועוד) אינן מותירות מקום לספק, שהאינטרס המוגן על-ידי חוקים אלו הוא זה של בעלי-החיים. לאחרונה תוקן גם ה-Code Civil הצרפתי, ובעלי-חיים הופרדו מבחינה מושגית מסוגי רכוש אחרים. שיטות משפט רבות יותר ויותר מכירות בבעלי-חיים כבעלי זכויות לצד היותם רכוש. אך אם ניזכר כי אין עוד בנמצא שיטת משפט המגינה על בעלי-חיים מהריגה לצורכי מאכל, נבין עד כמה מוגבל הוא ההיקף של זכויות אלו.

החוק בישראל (2001)

שלושה חוקים עיקריים עוסקים בישראל בהגנת בעלי-חיים: חוק הגנת חיית הבר, תשט"ו-1955, חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים), תשנ"ד-1994, וחוק צער בעלי-חיים (ניסויים בבעלי-חיים), תשנ"ד-1994.

חוק הגנת חיית הבר

חוק הגנת חיית הבר הוא הוותיק שבחוקים. הוא עוסק בהסדרת הציד ובכל הנוגע להחזקת חיות בר ולסחר בהן. "חיית בר" מוגדרת בחוק באופן מרחיב. המדובר בכל בעל-חוליות (למעט דגים) שאין טבעו לחיות במחיצת האדם - כלומר, ההגדרה כוללת גם בעלי-חיים שנולדו בשבייה, ובלבד שאינם ממין ביולוגי שמטבעו חי במחיצת האדם (כגון חתולים וכלבים מבויתים). כל חיית בר היא מוגנת, אלא אם הוכרזה במפורש כמזיק או כחיית בר מטופחת או כמותרת בציד. החוק אוסר על ציד חיות בר ללא רשיון. האיסור על ציד כולל גם הוא יותר מן המשתמע מהשימוש הרגיל במילה. "צידה" כוללת "עשיית מעשה מתוך כוונה לפגוע בחייה, בשלומה או בחירותה של חיית בר, או להדריך את מנוחתה, או לסכן את התפתחותן הטבעית של ביציה, או של כל תולדה שלה". נטילת צב או צפרדע מהשדה כדי לגדלם בבית מהווה, אם כן, עבירה על חוק זה, וגם הטרדתו של חרדון המתמכר לשמש אסורה על-פיו.

סדרת הוראות בחוק ובתקנות שהותקנו על-פיו קובעות שיטות ציד אסורות, כגון סינוור באורות, רדיפה בכלי-תחבורה ממונע ושימוש במלכודות, ברשתות או בדבק. הוראות אחרות מגדירות את עונת הציד, אזורים אסורים בציד והגבלה על ציד בלילה. הוראות נוספות כופפות את כל תחום הסחר בחיות בר למשטר רישוי. סחר בחיות בר, החזקת חיות בר והעברה של חיות בר, טעונות כולן היתר. גם כאן חלה ההוראה על כל חיית בר, למעט אלו שהוכרזו במפורש כמזיקים או כחיות בר מטופחות. קופים במעבדות, צבאים בגני-חיות ותוכים בחנויות בעלי-חיים הם רק דוגמאות בודדות לבעלי-חיים שהחזקתם טעונה היתר.

על אכיפת חוק הגנת חיית הבר ממונה הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, הכפופה למשרד לאיכות הסביבה. למרבה הצער, אכיפת החוק אינה מספקת. מצערת במיוחד היא העובדה, שהרשות רואה את תפקידה כהגנה על הבר, אך לאו דווקא על חיות הבר. כך, למשל, הרשות אינה מקפידה על רווחתן של חיות בר בשבייה, והיא העניקה בעבר היתרים לייבוא ולהחזקה של חיות בר, תוך גילוי חוסר אחריות ביחס לתנאים המצפים להן.

חוק הניסויים בבעלי-חיים

חוק צער בעלי-חיים (ניסויים בבעלי-חיים) מסדיר את נושא הניסויים בבעלי-חיים בישראל. החוק, שראשיתו במאמצים של ארגונים למען בעלי-חיים, סופו שאימץ את עמדת הלובי של הוויוויסקטורים (מי שעורכים ניסויים בבעלי-חיים). יותר משהחוק מגן על בעלי-החיים, הוא יוצר חזות כוזבת, שלפיה נערכים הניסויים תחת בקרה ופיקוח. בכך משרת החוק את האינטרס של הוויוויסקטורים להרדים את התודעה הציבורית ביחס למצבם של בעלי-החיים במעבדות.

החוק מייסד "מועצה לניסויים בבעלי-חיים", שהיא הגוף המרכזי הממונה על ניסויים בבעלי-חיים בישראל. תפקידיה העיקריים של המועצה הם לקבוע כללים בנוגע לעריכת ניסויים בבעלי-חיים ורישוי מוסדות שיערכו ניסויים בבעלי-חיים. המועצה היא בת 23 חברים. רק שלושה מבניהם הם נציגי ארגונים למען בעלי-חיים. רוב מוחלט של חברי המועצה הם נציגים של גופים העורכים ניסויים בבעלי-חיים, או המייצגים קבוצות אינטרסים המעוניינות בניסויים כאלו במגבלות מזעריות. רבים מהנציגים עורכים ניסויים בבעלי-חיים בפועל או אף אחראים על נושא הניסויים בבעלי-חיים במוסדות שבהם הם עובדים.

המועצה לניסויים בבעלי-חיים אינה עוסקת באישור ניסויים קונקרטיים (למעט בתחום הקוסמטיקה). אישור הניסויים נעשה בדרך-כלל על-ידי ועדות פנימיות בכל מוסד ומוסד. כדי לבצע ניסוי זקוק החוקר גם להסמכה אישית כ"חוקר מוסמך". הסמכה זו ניתנת לחוקר על-ידי מנהל המוסד שבו הוא עובד.

ההוראות המהותיות בחוק, הנוגעות להגנת בעלי-החיים בניסויים, הן עמומות ומסויגות. חמורה במיוחד היא ההוראה שבסעיף 1 לתוספת לחוק, אשר מתירה עריכת ניסויים מכאיבים ללא הרדמה. במקרים מסוימים מותר לבצע גם הרפיית שרירים ללא הרדמה. הרפיית שרירים היא נטרול התגובות המוטוריות של בעל-החיים, בעודו בהכרה מלאה. יכולתו של בעל-החיים לחוש כאב אינה פחותה, אולם לנסיין אין אפשרות להבחין במידת הכאב שהוא גורם. עבור בעל-החיים מדובר, כמובן, לא רק בכאב חריף אלא גם בתחושה קיצונית של חוסר-אונים.

לצד הסדרים אלו, שהם בבחינת אחיזת-עיניים של בקרה, אין החוק כולל שום הוראה בדבר פרסום נתונים לציבור על אודות הניסויים. אדרבא, החוק כולל הוראת סודיות, החלה על כל מי שממלא תפקיד על-פיו, ושפורשה עד היום בהרחבה רבה. ייתכן שמאבקים משפטיים ישנו מצב זה, במיוחד לאור כניסתו לתוקף של חוק חופש המידע.

הוראה חשובה אשר כלולה בחוק אוסרת על ניסויים בבעלי-חיים "אם ניתן להשיג את מטרת הניסוי בדרכים חלופיות סבירות" (סעיף 9 לחוק). הוראה זו, אם לא תפורש פירוש מצומצם, עשויה להוביל לאיסור של מרבית הניסויים בבעלי-חיים. אולם מי מגדיר את מטרת הניסוי? ומי יקבע מהי חלופה סבירה? דומה שכל עוד עורכי הניסויים הם הממונים על ביצוע החוק, יישאר סעיף 9 בלתי ממומש.

חוק צער בעלי-חיים

חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים), תשנ"ד-1994, הוא החוק המרכזי להגנת בעלי-חיים בישראל. הסעיף המרכזי של החוק הוא סעיף 2(א) הקובע איסור מסגרת: "לא יענה אדם בעל-חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי". בנוסף לאיסור המסגרת מופיעים בחוק איסורים קונקרטיים לגבי סוגים מוגדרים של התעללות. החוק אוסר באופן קונקרטי על שיסוי בעלי-חיים זה בזה, על ארגון תחרויות קרבות בין בעלי-חיים, על העבדת בעלי-חיים שאינם מסוגלים לכך עקב מצבם הגופני ועל העבדת בעל-חיים עד כדי אפיסת-כוחות. כמו-כן, החוק אוסר הרעלת בעלי-חיים בסטריכנין, אלא בהיתר של מנהל השירותים הווטרינריים (מנהל השירותים הווטרינריים הוציא היתר כללי, הקובע באילו תנאים מותר השימוש בסטריכנין). תיקון לחוק משנת 2001 אוסר על עריכת ניתוחים בבעלי-חיים למטרות נוי (כגון קיצוץ זנבות ואוזניים של כלבים גזעיים). "בעל-חיים" מוגדר בחוק זה (כמו גם בחוק הניסויים) כבעל חוליות למעט אדם. החוק פוטר מהוראותיו את הניסויים בבעלי-חיים (עליהם חל חוק הניסויים) ואת ההריגה של בעלי-חיים לצורכי מאכל אדם: המחוקק לא רצה, מן הסתם, להתערב בשחיטה הכשרה היהודית או המוסלמית.

ההוראה האוסרת על התאכזרות, עינוי והתעללות חייבה פרשנות של בית-המשפט: מדובר במילים טעונות מאוד, שניתן לפרשן באופנים שונים. הלכה בעניין נקבעה בפסק-הדין תנו לחיות לחיות נ' מפעלי נופש חמת גדר ואח' (פ"ד נא(3) 832). במקרה זה אסר בית-המשפט על "קרב תנין באדם", שנוהל במסגרת מופעים בחוות-התנינים בחמת-גדר, "קרב" שלא היה אלא סדרת פעולות שביצע אדם בגופו של התנין, שהיה חסר-אונים ובלתי מסוגל להשיב מלחמה שערה. הוכח שה"קרב" גורם לתנין סבל - הן פיזי והן נפשי (מה שמכונה "עקה" - stress - בעגה המקצועית, החוששת לייחס לבעלי-חיים חיי נפש). בפסק-דין יסודי ויפה של השופט מישאל חשין, מנתח בית-המשפט את יסודות איסור המסגרת על התעללות בבעלי-חיים, וקובע שיש לו שלושה יסודות. יסוד ראשון הוא עובדתי: גרימת סבל לבעל-חיים. בית-המשפט דוחה את האבחנה בין סבל קל לסבל חריף, וקובע שכל סבל, לרבות סבל נפשי, מקיים את האיסור. יסוד שני הוא נפשי: נחוץ שהאדם הגורם את הסבל יהיה מודע לטיב מעשהו, לכך שמדובר בבעל-חיים, ולכך שהמעשה גורם סבל לחיה. בית-המשפט דחה פירוש צר יותר לחוק, לפיו האיסור הוא רק על מעשים סדיסטיים, הנעשים מתוך מטרה מרושעת לגרום סבל. יסוד שלישי שקבע בית-המשפט הוא יסוד משפטי: גרימת סבל לבעלי-חיים תהא אסורה רק כאשר היא נעשית שלא לצורך. ומהי גרימת סבל שתהיה מוצדקת? המבחן מקביל למבחן שבו נמדדת חוקיותם של חוקים הפוגעים בזכויות האדם: על גרימת הסבל לשרת מטרה ראויה; על האמצעי של גרימת הסבל להתאים פונקציונלית להשגת המטרה הראויה; יש למזער את הסבל למינימום ההכרחי כדי להשיג את המטרה הראויה; יש לקיים יחס של מידתיות בין הסבל לבין המטרה: לא כל מטרה שולית - ואפילו היא לגיטימית כשלעצמה - תצדיק גרימת סבל חריף לבעלי-חיים.

היסוד השלישי, המשפטי, מאפשר לבית-המשפט להעניק משקל משמעותי לכך שבעלי-חיים ממשיכים להיחשב לקניין של בעליהם, ולאמצעי בידי האדם. קשה לשער שבית-המשפט יאסור על כל שיטות הגידול התעשייתי של בעלי-חיים: באיזון בין הסבל הנורא של בעלי-החיים לבין האינטרס של השופטים להעלות את גופותיהם של אותם בעלי-חיים על צלחתם, ינצח בוודאי האינטרס של השופטים. עם זאת, ניתן לקוות שהאיזון המשפטי יביא להפסקה של כמה מהפגיעות היותר חריפות בבעלי-חיים גם במשקי החי: בתחומים כגון פיטום אווזים, גידול עגלי חלב, כלובי סוללה של תרנגולות מטילות וכדומה.

חוק צער בעלי-חיים מסמיך את שר החקלאות להתקין תקנות בשורה של נושאים. תקנות אלו אמורות להעניק תכנים קונקרטיים לאיסורים הכלליים על עינוי, התאכזרות והתעללות. תקנות משנת 2001 מורות על הקפאת ענף פיטום האווזים בישראל, ועל כללים מסוימים בנוגע לאופן הפיטום. ספק אם תקנות אלו הן חוקיות, שכן אם הפיטום מהווה התעללות, כטענת הארגונים למען בעלי-חיים, הוא אסור על-פי החוק ולא ניתן להתירו בתקנות. תקנות אחרות מתנות כל תצוגה, תערוכה או תחרות של בעלי-חיים ברשיון, והתנאי להענקת רשיון הוא שלבעלי-החיים לא ייגרם סבל כלשהו במהלך האירוע או ההכנות לקראתו.

אחד היתרונות הגדולים של חוק צער בעלי-חיים הוא במגוון צורות האכיפה שלו. התעללות בבעלי-חיים היא עבירה פלילית, שלצידה עונש מאסר לתקופה מרבית של שלוש שנים. בנוסף לכך רשאי בית-משפט להוציא צו מניעה שיאסור את ההתעללות. לצד האכיפה הממשלתית ניתנו סמכויות לפנות לבתי-המשפט גם לארגונים למען בעלי-חיים. במשרד החקלאות קיים ממונה על אכיפת החוק, ולו ולפקחים שמונו לפי החוק סמכויות רחבות. בין היתר כוללות סמכויות אלו את הסמכות להעביר בעל-חיים למתקן מוגן לקבלת טיפול רפואי. הוראות אחרות עוסקות בתפיסת בעלי-חיים שעברו התעללות והטיפול בהם. במסגרת המשרד לאיכות הסביבה הוקמה קרן למען בעלי-חיים לקידום מטרות החוק. מוקד צער בעלי-חיים, שהוקם במסגרת המשרד לאיכות הסביבה, מרכז תלונות על התעללות בבעלי-חיים ועוקב אחר הטיפול בהן. במוקד עובד קצין משטרה ("קצין מטה לעניין חוק צער בעלי-חיים"). גוף נוסף הוא מערך הגנה על בעלי-חיים במשרד לאיכות הסביבה. גוף זה עוסק בעיקר בהסברה, וכן מרכז את "נאמני בעלי-החיים". "נאמני בעלי-חיים" הם אזרחים שמונו על-ידי השר לאיכות הסביבה, וסמכותם מתמצה בזכותם לדרוש מאדם שעבר בפניהם עבירה על החוק שיזדהה בפניהם. ככל שסמכות זו היא צרה, תעודת הנאמן עשויה לתת תוקף נוסף לניסיונות להשפיע על אדם לחדול ממעשה התעללות.

למרות הכלים הרבים לאכיפת החוק, נותרת האכיפה כבעיה מרכזית. בעניין זה יש חשיבות רבה לפעילותו של הציבור. תלונות מפורטות למשטרה, מגובות בעדויות ובתיעוד של מקרי התעללות, הן תנאי יסודי לשיפור האכיפה. תלונה שאינה מגובה בראיות, או שאינה כוללת מידע שיוביל אל המתעלל, היא חסרת-ערך. מוקד צער בעלי-חיים הכין טופס מיוחד על מנת להקל על רישום מפורט של התלונה. כדי שהתלונה תיחקר כראוי, יש לפנות גם למוקד צער בעלי-חיים. בעניינים בעלי היבט עקרוני כדאי לפנות גם לממונה על החוק במשרד החקלאות. הערנות והמעורבות של כל אחת ואחד מאתנו יכולים למנוע מצב, שבו אף אותן הגנות מעטות, שהמשפט נותן לבעלי-החיים, יישארו כאות מתה בספר החוקים.