מיתוס מול מציאות

לא רק גדיעת קרניים

ב 13 בינואר 2002 שודרו בתכנית "כלבוטק" מראות מחרידים. פועלים נראו גוררים בכוח עגלות (פרות צעירות) מבוהלות ומרסנים אותן באמצעות מוטות ברזל והחדרת נזם מתכת לאפן, ללא הרדמה או משככי כאבים. לאחר מכן צרבו הפועלים מספרים על גב העגלות, כרתו את קרניהן ועצרו את שטף הדם באמצעות כוויית אש חיה. רבים מן הצופים הופתעו מעצם העובדה, שקיימת פגיעה בפרות בתעשיית החלב. הכל יודעים, שייצור בשר כרוך בהרג של חיות - אבל מה יכול להיות רע בחלב?! לרוע המזל, הכל רע בתעשיית החלב. המראות הקשים שנראו ב"כלבוטק" אינם חריגים ברפת החלב הישראלית המודרנית. האלימות מופעלת על הפרות יום-יום, ובדרכים שונות, כשהגורם הקובע כל פרט בחייהן של הפרות הוא השיקול הכלכלי. אמנם, בכולנו מושרשות אמונות חביבות ונוחות על טבען הנותן של הפרות, על חייהן השלווים ועל אהבת הרפתנים לפרות - אולם אין לאמונות אלה כל קשר עם המציאות.

רועות באחו?

ספרי ילדים, פרסומות ואריזות מוצרי החלב מציגים את הפרות רועות באחו הירוק, חופשיות במרחבים גדולים. המציאות: פרות בתעשיית החלב אינן זוכות להלך בשדה וללחך עשב. כל הפרות בתעשיית החלב הישראלית מגודלות במבנים סגורים כל ימות השנה. הקרקע שעליה הן דורכות כל חייהן עשויה בטון משופע, הפוגע ברגליהן. על הקרקע נערמות הפרשות, המנוקות רק לעתים רחוקות. הפרות מואבסות במזון מלאכותי מרוכז ולעתים מרותקות למקומן באמצעות "עוּלים", המקבעים את צווארן מעל לאבוס במשך שעות.

לא מערבבים בשר בחלב?

הדימוי הרווח של תעשיית החלב מנותק לחלוטין מתעשיית הבשר. הן "פרות חולבות", זה הכל. המציאות: פרה - ככל יונק ממין נקבה - מפיקה חלב רק לאחר המלטה. עם הזמן, כשהוולד נגמל ומפסיק לינוק, מפסיק הגוף לייצר חלב. פרות נתבעות לייצר חלב באופן שוטף באמצעות שגרה של עיבורים והמלטות תכופים. "תוצאת הלוואי" של תשעת חודשי ההריון של הפרה היא עגל או עגלה. העגלות ינוצלו בתעשיית החלב ויהפכו ל"פרות חולבות" בחודש ה 14 לחייהן. העגלים ינוצלו בתעשיית הבשר, ויועברו לפיטום. העגלים שנולדו כתוצאה מהריונות תכופים אלו מהווים, למעשה, את רובה של תעשיית בשר הבקר.

נותנות לנו חלב?

ספרי הילדים, לשון הדיבור ואפילו המילונים קובעים, שהפרה "נותנת לנו חלב". המציאות: הפרות אינן נותנות לבני-אדם חלב. אנו לוקחים אותו מהן, ובכוח. החלב נועד לעגלים ולעגלות, אולם אלה מופרדים מאמם בסמוך ללידתם, ויניקת חלב-אם וכל מגע אחר עמה נמנעים מהם. זוהי חוויה קשה לאם, המבטאת לעתים קרובות את מצוקתה באמצעות קריאות וגעיות מתמידות, במשך ימים לאחר שתינוקה נלקח ממנה. מהעגל או העגלה נשלל ליווי וטיפול האם וחוויית היניקה שהם כה משתוקקים לה. אם תושיטו אצבע לעגל במשק - הוא ימהר ללקק אותה בתאווה עצומה. העגלים נאלצים ללמוד במהירות לגמוע תחליפי חלב מלאכותיים מתוך דליים - חלב פרה טבעי נחשב יקר מכדי לבזבזו על עגלים.

משקה מן הטבע?

משווקי החלב מנסים להדביק למוצריהם תדמית של טבעיות, של משקה "מן הטבע". המציאות: כדי לקיים שטף כמעט בלתי פוסק של חליבה, מוחזקת הפרה במצב של הריון תמידי. ההריונות מושגים באמצעות הזרעה מלאכותית: אלפי פרות מוזרעות מזרע המופק מפר "מובחר" יחיד ("פר נבחן"). להפריית הפרות דרושה בדרך-כלל יותר מהזרעה אחת (2.2 בממוצע). הזרע מופק מן הפר על-ידי "בושת מלאכותית" או באמצעות גירוי חשמלי. כדי שהפרות תתייחמנה, או כדי לגלות פרות מתייחמות, משתמשים בפרים שסורסו או ב"פרים שדיכים" ("teaser" bull), שהם פרים שאיבר-המין שלהם הוטה או עוות על-ידי ניתוח, כך שלא יוכלו להפרות. לעתים משתמשים ב"פרה שדיכה", שבעקבות טיפול הורמונלי אינטנסיבי מתנהגת כמו פר.

שפע אימהי?

הדימוי הרווח של פרות הוא של אימהות גדולות, המעניקות לנו מטובן בשפע. המציאות: גופן של הפרות אכן מייצר חלב בשפע - אך הרבה מעל ומעבר לטבען, ומתוך פגיעה חמורה בבריאותן וברווחתן. עד לפני עשורים ספורים סיפקה פרה מקומית לא יותר משמונה ליטרים של חלב ביממה. כיום לוחצים מדי יום על גופה ועל עטיניה של פרה ממוצעת בישראל בין 30 ל 50 ליטרים (קילוגרמים) של חלב. הפרה "המצטיינת" לשנת 1999 בישראל "ייצרה" כ 57 ליטרים חלב מדי יום. בנוסף למשקל העטין מדובר אפילו במשקל רב יותר, אשר תלוי כולו על גידי התלייה של העטין. הגדלת כמות החלב במאות אחוזים היא תוצאה של עיוות גנטי חריף, של משטר הזרעות נוקשה, של הזרקת כמויות גדולות של הורמונים וחומרים אנטיביוטיים שונים לגוף כל פרה ושל חליבה אינטנסיבית. גופה של הפרה לא הותאם במרוצת עשורים ספורים להתמודד עם כמויות חלב כה גדולות שהוא נתבע לייצר, דבר הגורם שורה של מחלות, כאבים, דלקות, נכויות ובעיות אחרות.