בגני החיות מוגבלים בעלי-החיים לשטחים צרים, בתפאורה שעשויה לעורר רושם כללי המזכיר את בית הגידול הטבעי שלהם. אולם תפאורה זו מורכבת בעיקרה, מבחינת בעלי-החיים ממשטחי בטון, סורגי פלדה וגדרות חשמליות. כעסקים כלכליים, מחפשים בגני החיות דרכים לחסוך בכסף או להציע "גימיקים" ו"אטרקציות" לקהל, ובמרבית המקרים הדבר מתבצע, כמובן, על גבם של בעלי-החיים. עטלפים, למשל, הזקוקים במשך היום לחושך ולשקט, מוחזקים במשך היום בכלובים מוארים, בסביבה רועשת.

תסמונת גן-החיות

גני חיות מתיימרים ללמד אנשים אודות בעלי-חיים, התנהגותם ואורחות חייהם. אולם בעלי-החיים הכלואים בגן החיות מנועים מלבצע כמעט כל התנהגות טבעית: בעלי-חיים הרגילים למרחבים עצומים מוגבלים לשטחים צרים; בעלי-חיים החיים בעדרים או משפחות גדולות מוחזקים בבידוד או בזוגות; התנהגויות כמו חיפוש מזון, חיזור והזדווגות נשללות על-ידי משטר מזון סדיר וזיווגים מאולצים; כנפיהן של ציפורים לעיתים נכרתות כדי שלא יוכלו לעוף; המחסור בגירויים מנטליים ובפעילות גופנית מביא להתנהגות לא נורמאלית והרסנית (לעתים גם אלימה), המכונה "תסמונת גן-החיות" (zoochosis).

מחקר מקיף אחד, בדק גני חיות במדינות רבות ברחבי העולם. בכולם נמצאו אותם סימנים של התנהגות כפייתית המכונה תסמונת גן-החיות. מחקר אחר מצא כי פילים בגני-חיות מבלים 22% מזמנם בממוצע בחזרה מונוטונית על התנהגויות בלתי נורמאליות, כגון נענוע הראש מעלה-מטה. על-פי אותו מחקר, דובים בגני-חיות מבלים 30% מזמנם בצעידה מצד לצד, סימן למתח ולמצוקה.

ישנם מקלטים לבעלי-חיים שניצלו מגן החיות. אחת מהשמורות הללו מדווחת כי סימניה של תסמונת גן-החיות ניכרים בבעלי-החיים עוד זמן רב לאחר שהם מגיעים לשמורה. והצלקות אינן רק נפשיות. שימפנזים בגן החיות מפתחים דיכאון כה חמור הגורם להם לנשוך בחוזקה את זרועותיהם. "כמעט אי אפשר לזהות את הידיים שלהם מרוב צלקות" סיפר מנהל החווה.

ידידותיים לסביבה?

למרות שגני-חיות רבים רוצים להצטייר כמסייעים לשימור מינים נכחדים, פעמים רבות הם דווקא המסייעים להכחדתם. בעלי-חיים נדירים מטולטלים במסעות קשים ובלתי פוסקים מסביב לעולם כדי להיות מוצגים בגני-חיות. נדירותם לעתים עולה להם בחייהם, ותלאות המסע מביאות למותם.

ישנם גם גופים אשר מעונינים לשמר את בעלי-החיים, אך מבחינתם ייתכן שהשימור המועדף יהיה שימור בפורמלין דווקא. בכתבה ל"עיתון תל-אביב" מספר ר., עובד לשעבר בגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל-אביב:

"עבדתי בגן ממאי 88' עד אוקטובר 90' בתור מטפל בחיות. המקרה הראשון שנתקלתי בו היה מקרה של ליבנית, סוג של אנפה די נדירה בארץ. אמרו לי שכשאני ניגש להאכיל אותה, שאתן לה כמות קטנה מאוד של מזון, וביקשו שאזהר שלא ייפגעו לה הנוצות. חשבתי שהם רוצים להגן עליה, כי היא נדירה. הייתי נכנס לכלוב בזחילה מרוב זהירות. יום אחד היא פשוט נעלמה. כששאלתי איפה היא, אמרו לי שמנדלסון לקח אותה לפחלוץ. התברר לי, שכל הזמן חיכו שהיא תגמור את התהליך של החלפת הנוצות, כדי שיהיו לה נוצות יפות יותר. דיברתי עם האנשים שעבדו איתי והבנתי שכל מי שמטפל שם בחיות, עובר את הטראומה הזאת, כשהוא מגלה שמפחלצים בגן את החיות. הנושא הזה, של הפחלוץ, היה כל הזמן באוויר… לאט לאט התחלתי ללמוד את השלבים לקראת הפחלוץ, וככה יכולתי לדעת את מי הולכים לפחלץ ואת מי לא. היו לנו בגן, למשל, תנים קטנים במיוחד, שמנדלסון מאוד רצה. הוא מיהר לפחלץ אותם, למרות שהיו לו כבר תנים באוסף. פשוט, לא היו לו תנים כל-כך קטנים… אנחנו העובדים היינו מנסים לפעול לטובת בעלי-חיים ספציפיים… היה מקרה שאני זוכר טוב, של קופי גלאגן. הם רצו לפחלץ אותם והייתה התנגדות גדולה של כל המטפלים ושל מישהי מהחוג לזואולוגיה, שיצרה עם הקופים קשר טוב ומאוד אהבה אותם. הפעלנו לחץ על מנדלסון, ביקשנו שלא יפחלץ, והעסק באמת נדחה. בסוף הוא פחלץ גם אותם. כששאלנו אותו למה הוא עשה את זה, הוא אמר שהם לא חשובים לגן וסתם תופסים מקום".

על תהליך הפחלוץ מספר ר.:

"דואגים שהוא [בעל-החיים] יהיה בבידוד מוחלט, כדי שיהיה אפשר להרעיב אותו, וככה להוריד לו את רמת השומנים בגוף… הם היו מגלים סימפטומים של בעל-חיים מורעב. ממש נטרפים… בכל פעם שאף אחד לא הסתכל, היינו דואגים להכניס להם קצת יותר אוכל… בסופו של דבר עזבתי את הגן על הרקע הזה. הייתה המלטה מסוימת של זאבים, שאני טיפלתי בה. ליוויתי את הגורים עד גיל עשרה חודשים, ואז החליטו לפחלץ את כולם. היו שישה, בסך הכל. כשראיתי שאני לא יכול למנוע את זה, החלטתי שאני עוזב…" . פרופ' היינריך מנדלסון, לשעבר מנהל הגן הזואולוגי הצדיק את מעשיו בעובדה ש"יש לנו הרבה פעמים מקרים של עודפים".

בסופו של דבר, אנחנו מונעים היכחדות והשמדה של בעלי-חיים רק אם אנחנו שומרים על בתי-הגידול הטבעיים שלהם ונאבקים בגופים האחראים להשמדתם. אנחנו וודאי לא מגנים על בעלי-החיים על-ידי תשלום למי שמנצלים אותם כדי להרוויח יותר כסף. גם עניינם של מוסדות אקדמיים באיסוף בעלי-חיים, אינו קשור דווקא, כפי שראינו, עם דאגה לבעלי-החיים עצמם כיצורים חשים ובעלי רגשות.

כשיצורים קטנים וחמודים גדלים פתאום

מרבית החיות חמודות ומושכות קהל כשהן קטנות (גורים, אפרוחים, וכו'). אולם מחיות המתרבות בקלות בשבי, נוצרים לעיתים תכופות "עודפים" מהם מבקש גן-החיות להיפטר. מה עולה בגורלם של יצורים קטנים וחמודים שגדלים פתאום?

חיות אקזוטיות עשויות להימכר לחוות ציד, בהן אנשים משלמים הון בשביל הזכות לצוד בעל-חיים גדול ומרשים (בדרך כלל טורף). במקרים אחרים יימכרו בעלי-החיים הללו לתעשיית העורות, הנוי והמזכרות או למעבדות ניסויים. במקרים של בעלי-חיים נטולי ערך כלכלי משמעותי, הם נהרגים על-ידי עובדי גן החיות, או מושלכים על-ידיהם לכלובי הטורפים.

עובדים על החיות

גם מקרים של התעללות בבעלי-חיים על-ידי עובדי גני-החיות אינם נדירים. מספר רפי גירון, מטפל ראשי בספארי:

"גן החיות של תל-אביב היה צפוף מאוד… חלק מהמטפלים לא אהבו בעלי-חיים והיו מתעללים בהם עם קלשון. פעם שכח אחד המטפלים לנעול את השער מאחוריו כשניקה את חצר הפילים, ו'מותק' [פיל בגן-החיות] בא מאחוריו, פתח בשקט את השער והלך בשקט, אף אחד לא יודע בדיוק מה קרה, אבל אישה אחת מצאה את גופתו של המטפל לאחר מעשה. הפיל הרג את המטפל… גם כיום כשהוא בספארי, מותק מבחין בין מבקרים למטפלים. לקהל תמים שמתקרב אליו הוא לא עושה כלום. אותנו, המטפלים, הוא ניסה כבר כמה פעמים להכות עם החדק. אנחנו מאוד נזהרים איתו".

זהו אינו המקרה היחיד שאירע בישראל שבו התקיף בעל-חיים את עובדי גן-החיות. התעללות שעבר שימפנזה בחי-כיף נחשפה רק לאחר שהצליח להימלט ולפצוע קשה את העובד שהתעלל בו, אדם שהועסק בגן-החיות במסגרת עבודות-שירות. לנו נותר רק לתהות כמה בעלי-חיים שאין בכוחם להשיב מלחמה עוברים התעללות מצד העובדים בגני-החיות.

מה שנכון: המבקר אשם

בגני חיות רבים, ובכללם גן החיות של הספארי ברמת-גן מנסים לגלגל את האשמה אל המבקרים, שלטענתם הם-הם הבעיה המרכזית של בעלי-החיים בגן. למרות השלטים האוסרים על כך - מספרים בגן החיות - ציבור המבקרים נוהג להציק לחיות, להאכיל אותן במזון לא מתאים שלעתים כולל שקיות ניילון וחומרים הגורמים לבעלי-החיים מחלות, פגיעות במערכת העיכול ולעתים גם מוות. המבקרים אף נוהגים, לטענתם, לזרוק פחיות, עצים ובקבוקים ולדחוף מקלות וחפצים אל הכלובים. "הרבה חיות מצאו את מותן בגלל שזרקו להן בקבוקים, זכוכיות, ועוד חפצים מהסוג הזה" מספר גירון.

מקורות
"אף אחד לא יוצא מכאן חי", אמיר בן-דוד, עיתון תל-אביב, 11/10/1991, עמודים 26-27.
"אימה בחי-כיף", איציק סבן, ידיעות אחרונות, 26/4/1998, עמודים 13-14.
"גן חיות? בתל-אביב?", יעל גרוס, זמן תל-אביב, 2/1/1998, עמודים 18-22.