בשר: סמל טבעי

פידס

הספר "בשר: סמל טבעי" הוא אחת מן התרומות החשובות ביותר למחשבה על הקשר שבין בני-אדם לבין חיות ממינים אחרים. הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט של ניק פידס במחלקה לאנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת אדינבורו. הספר יצא לאור ב-1991, ומאז, למרבה הצער, לא פרסם פידס דברי המשך למחקרו החלוצי.

מהו סמל טבעי?

דגל, למשל, הוא סמל, שבו אנו מזהים שייכות חברתית, היסטוריה, ערכים מסוימים וכדומה. זהו סמל "לא טבעי": פיסת בד שעליה דגם צבעוני. משמעותו תלויה לחלוטין במוסכמות: העובדה שדווקא פיסת בד שעליה דגם צבעוני כלשהו מסמלת את המדינה, נקבעה בעבר על-ידי מישהו ואנו יודעים אותה רק כי למדנו זאת. אולם יש משמעויות "טבעיות", שאינן שרירותיות וכמעט אינן תלויות במוסכמות: גוף אדם גדול, למשל, יוכל לסמל כמעט תמיד כוח (גופני אך גם נפשי, חברתי, כלכלי וכדומה), מבלי שנזדקק לידע מיוחד כדי לפענח את הסמל. זהו סמל טבעי לכוח, כי גוף האדם מוכר היטב לכל אדם, וגודלו של הגוף קשור כמעט תמיד בכוחו.

המשמעות הטבעית של בשר

לבשר יש משמעויות קבועות (כלומר, "טבעיות"): ראשית כל, המדובר בחיה מתה: כמעט שלא ייתכן מצב, שבו יאכלו בני-אדם בשר, שאינו חלק מגופה של חיה מתה. שנית, הבשר הושג באלימות: בכל התרבויות המוכרות, לטענת פידס, בשר מושג כמעט אך ורק מחיות שהומתו לשם כך. לבשר יש אפוא משמעות, שאינה יכולה כמעט להשתנות. אמנם ייתכן מצב, שבו לא ידועה משמעותו של הבשר - למשל, אם אנו אוכלים מנה בשרית ואיננו יודעים כי זהו בשר. זהו לעתים מצבם של ילדים קטנים, שמשמעותו של בשר הוסתרה מהם. אולם עבור הרוב המכריע של בני-האדם הבוגרים, המשמעות הבסיסית של הבשר נשמרת גלויה, ברורה וקבועה: גוף של חיה שהומתה באלימות.

פסל פרה שיצר במאי הקולנוע דייויד לינץ' בשנת 2000 לתערוכת פסלי פרות של עיריית ניו יורק. הפסל נפסל לתצוגה בהיותו "מזעזע מדי" 

סמל? אז מה?!

כמובן, אנשים אינם קונים בסופרמרקט או מזמינים במסעדה "חיה שהומתה באלימות". רק חלק מן הצמחונים מתבטאים במונחים כאלה, במטרה להתריס. מה אפוא הטעם לזהות "סמל טבעי", אם אין משתמשים בו כך? לפי פידס, המשתייך בכך למסורת מכובדת של מחשבה חברתית בכלל ושל אנתרופולוגיה בפרט, הסמל נמצא שם ומשפיע גם אם אין מבחינים בו על פני השטח. כדי להראות זאת, יש לשכנע אותנו כי הבשר נושא בתרבות משמעויות, החורגות מעבר לערכו החומרי.

מטען סמלי

פידס מוכיח את טענתו בשני שלבים: בתחילה הוא מראה, שלבשר מיוחסים חשיבות רבה וערך מיוחד בתרבויות רבות ושונות. לאחר מכן מראה פידס שחשיבות זו, המיוחסת לבשר, היא הרבה יותר גדולה מן הערך, שניתן לייחסו לצרכים ביולוגיים ולאפשרויות מעשיות. עדויות לכך הן:

• ברוב התרבויות אוכלים מזון לא בשרי רב, המספק את רוב הצרכים התזונתיים, אלא שמייחסים פחות חשיבות למזונות אלה.
• השגת הבשר למאכל דורשת משאבים עצומים בהשוואה להשגת מזון צמחי בעל ערך תזונתי מקביל.
• מיליוני אנשים, בתרבויות שונות, בחרו להימנע מאכילת בשר, והם נהנים מבריאות טובה לא פחות מאוכלי הבשר.
• אין לבני-אדם משיכה טבעית לטעמו של בשר: השוואה בין תרבויות שונות מראה, שמאכל הנחשב כטעים בתרבות אחת, עשוי להיחשב כדוחה ביותר בתרבות אחרת, ולהפך. גם אם קיימות באנשים נטיות מולדות מסוימות לטעם, לא הן שקובעות מה יאהבו אנשים לאכול כבני תרבותם. בקיצור, טעם הוא תכונה נלמדת.

סמל דו-ערכי

אם כן, מהו הקשר בין החשיבות המופרזת המיוחסת לבשר כמזון לבין "הסמל הטבעי" - היותו של הבשר גוף של חיה שהומתה באלימות? כאן מסתבר, כי משמעותו המדויקת של הבשר תלויה ביחס השורר בתרבות מלכתחילה כלפי הרג חיות - יחס הקשור גם לגישה כלפי אלימות בכלל וכלפי שליטתם של בני-אדם בטבע. כלומר, בתרבות שבה מיוחס ערך חיובי גבוה וגלוי לכוח פיזי, להפגנת אלימות ולשליטה בטבע - יקבל הבשר ערך חיובי ללא סייג. לעומת זאת, בתרבות המוקיעה גילויים של כוח פיזי, סולדת מאלימות בוטה ומתרפקת על שימור הטבע - יקבל הבשר ערך שלילי.

הכוחנות הגלויה

השלכה חשובה של תזה זו היא, שהאלימות הכרוכה בהשגת בשר איננה בגדר תאונה מצערת, שאנשים מעלימים ממנה עין כדי ליהנות מטעמו או מערכיו התזונתיים. נהפוך הוא: אנשים צורכים בשר דווקא בגלל האלימות, הפגנת הכוח הטוטאלית הגלומה באכילת גופו המת של הזולת. כיום, ועוד יותר מכך - בעבר, מקבלים רבים קביעה זו בהסכמה. אולם אחרים מסתייגים מניסוח כה ישיר, ועל ההסתייגות משיב פידס בעזרת שורה של עובדות, החושפות את הקישור העמוק בתרבויות שונות בין צריכת בשר להפגנת כוח סמלית:

• אין זה נדיר, שמענים חיות לפני אכילתן הרבה מעבר לדרוש לייצור מזון. במקרים רבים, קיים קשר בין עוצמת העינוי לבין מעמדו של הבשר בתור "מעדן".
• ברוב התרבויות, נחשבת אכילת בשר רב כסימן למעמד גבוה, והיא מאפיינת בעיקר את הגורמים החזקים בחברה, למשל: גברים מערביים מבוגרים.
• נדיר מאוד, שבני-אדם אוכלים בשר של חיות שלא הומתו בידי אדם. גם אכילת חיות שמתו בתאונה היא נדירה מאוד, ולכן אין מדובר כאן רק בחשש בריאותי.
• קיים קשר בין גודלה וכוחה של החיה שממנה הופק הבשר לבין המשמעות שמייחסים לצריכתה: חיות גדולות (פרים) מקושרות לגבריות ולכוח יותר מחיות קטנות (עופות).

הכוחנות הסמויה

רוב אוכלי הבשר כיום לא יאהבו לשמוע על המוטיבציות האלימות שלהם. מול הסתייגות זו מגלה התזה של פידס את שיא מורכבותה וכוח ההסבר שלה: ביחסה כלפי אלימות, שליטה בטבע ושליטה בחיות בפרט, התרבות שלנו מצויה בקונפליקט. להפגנת הכוח יש עדיין מעמד רם בכל תרבות המערב, אולם בו-בזמן התפתח מטען ערכי שלילי ביותר נגדה, ובעיקר נגד הפגנת כוח גופני. הקונפליקט נפתר מעצמו כאשר הכוחנות "יורדת למחתרת": מצד אחד אנו מבצעים מעשים כוחניים (אוכלים בשר), אולם תשומת-הלב הגלויה מתמקדת בדרכי הביטוי המעודנות של מעשים אלה - בגינונים, בדרכי ההגשה, בשפה ובהקשר החברתי של סעודות. כך אפשר להפגין כוחנות דרך צריכת מוצרים, המגלמים בתוכם אלימות בוטה - כבד אווז, סטייק נא, עוף צלוי בשלמותו - ובו-בזמן לדון בכך רק ברובד של "תרבות" ו"אנינות טעם". שם המשחק כאן הוא הסתרת מהותו של המעשה ומשמעותו הסמלית הסמויה. אם יישבר מעטה העידון ותיחשף הברבריות של הבשר - עשויים רבים מן הצרכנים המעודנים להפוך לצמחונים, בהתאם לדימוי-העצמי המעודן שלהם.