גם הם יכולים לסבול. אתיקה בין-מינית היא התחום בפילוסופיה, המבקש לנסח מהם יחסים צודקים בין המין האנושי לבין מינים ביולוגיים אחרים. בדור האחרון פורסמו עשרות ספרים בנושא ומאות מאמרים אקדמיים. לא פעם נראה הדיון מסובך ומייגע, אולם העקרונות הבסיסיים פשוטים למדי. את העיקרון הפשוט ביותר ביטא ג'רמי בנת'ם, הפילוסוף האנגלי מסוף המאה ה-18, כאשר העמיד בחזית המחשבה המוסרית את היכולת לסבול. הדברים הבאים נכתבו בהערת שוליים בספרו של בנת'ם (אשר אפילו הסתייג מהם במקצת במקומות אחרים!) אולם פשטותם וחדותם הפכו אותם לציטוט המפורסם ביותר בתולדות התנועה לשחרור בעלי-חיים:

"אולי יבוא יום כאשר הברואים האחרים יזכו לאותן זכויות אשר מלכתחילה לא ניתן היה למנען מהם אלא בכוח-הזרוע. הצרפתים כבר גילו כי צבעו השחור של העור אינו נימוק המתיר להשליך יצורי-אנוש לגחמותיהם של מענים למיניהם. אולי יבוא יום שבו יובן כי מספר הרגליים, שעירות-העור או קיום עצם-הזנב, באותה המידה אינם מהווים נימוק לזנוח יצורים בעלי-תחושות לגורל דומה. מהן, אם כן, התכונות האחרות, המסמנות את הקו הבלתי-עביר שבין הישויות שיש להתחשב בהן לבין כל השאר? האם זוהי היכולת לחשיבה רציונלית, או שמא יכולת-הדיבור? אבל הלא סוס שהגיע לפרקו או כלב בוגר הם בלי ספק יותר רציונליים בהתנהגותם ובעלי כושר-תקשור לעומת יונק אנושי בן-יומו או בן שבוע או אפילו חודש. אך גם לו היה המצב אחר - מה אפשר היה ללמוד מכך? השאלה כלל אינה "האם הם מסוגלים לשקול בדעתם?" או "האם הם מסוגלים לדבֵּר?" אלא "האם הם מסוגלים לסבול?" Jeremy Bentham, Introduction to the Principles of Morals and Legislation, chap. 17. מצוטט בתוך: פיטר סינגר, שחרור בעלי-החיים, 1998, עמ' 39.

לקחת ברצינות את עיקרון השוויון. "שחרור בעלי-החיים" של פיטר סינגר, שראה אור לראשונה ב 1975, הוא הספר הידוע ביותר בתחום האתיקה הבין-מינית (אם כי אין מדובר בספר פילוסופיה מקצועי). סינגר מקבל את תפיסתו של בנת'ם, אולם מראה שלא די בה; אמנם חיות שונות יכולות לסבול ויש להתחשב בכך, אך אולי לא נעשה כל רע אם נתחשב בסבל שלהן פחות משאנו מתחשבים בסבלם של בני-אדם? סינגר קובע, כי עמדה זו מנוגדת לתפיסת השוויון, העומדת בבסיס תפיסות המוסר המתקדמות של התקופה:

"עבור הפילוסופים של שנות ה 50' וה 60' הבעיה הייתה לפרש את הרעיון כי כל בני-האדם הם שווים באופן שלא יעשה אותו למוטעה בעליל. מרוב הבחינות בני-האדם אינם שווים; ואם מחפשים תכונה כלשהי המשותפת לכולם, על תכונה זאת להיות מעין מכנה משותף נמוך ביותר, המוצב כה נמוך עד כי שום אדם אינו חסר אותו. העוקץ הוא בכך, כי כל תכונה כזו, המשותפת לכל בני-האדם, אינה משותפת רק לבני-האדם. למשל, כל בני-האדם - אך לא רק בני-האדם - הם בעלי כושר לחוש כאב; אך בעוד שרק בני-האדם מסוגלים לפתור בעיות מתמטיות מורכבות - לא כל בני-האדם מסוגלים לכך. כך יוצא, שבמובן היחיד שבו נוכל לומר בכנות, כעניין של קביעה עובדתית, כי כל בני-האדם הם שווים - לפחות חלק מאלה הנמנים עם מינים אחרים גם הם "שווים", כלומר שווים לבני-אדם מסוימים. אולם אם - מן הצד האחר - אנו מחליטים... כי תכונות אלה אינן רלוונטיות לבעיית השוויון, ואת השוויון יש לבסס על עיקרון מוסרי של התחשבות שווה באינטרסים ולא על כך אם היצורים הם בעלי תכונה מסוימת - כי אז יקשה עוד יותר למצוא יסוד כלשהו להוציא את בעלי-החיים אל מחוץ לתחום השוויון." סינגר, עמ' 277-278.

פילוסופיה וחיי יומיום. תוצאות פשוטות אלה של מערכת השיקולים הפילוסופית אמורות לשנות מן הקצה אל הקצה את עקרונות המוסר המכתיבים את התנהגותנו היומיומית, אלא שכאן מיהרו פילוסופים רבים - כמו אנשים שאינם בעלי השכלה בפילוסופיה - להגן על ההרגלים שלהם:

"...במקום לקבל את התוצאה שאליה הובילו באופן טבעי הטיעונים שלהם - הם ניסו ליישב בין דעותיהם בדבר השוויון האנושי ואי-השוויון של בעלי-החיים על-ידי טיעונים שהנם עקלקלים או קצרי-ראות. "...בהימצאם במצב, שבו הם רואים צורך לבסס את הפער המוסרי שעדיין מקובל לראותו כמפריד בין בני-אדם לבעלי-חיים אחרים, אך אינם מסוגלים למצוא שום הבדל ממשי ביניהם שלא יערער את השוויון בין בני-אדם, עברו הפילוסופים לדברי קשקוש. הם החלו להשתמש בביטויים מנופחים כמו 'הכבוד המהותי של היצור האנושי'. הם דיברו על 'הערך הפנימי של כל האנשים'... או שאמרו כי בני-האדם, ורק בני-האדם, הם 'מטרות לעצמם'. "...הרעיון בדבר כבוד וערך אנושיים ייחודיים הוא בעל היסטוריה ארוכה. במאה ה 20, עד לשנות ה 70', הפילוסופים השליכו מעל רעיון זה את כבליו המטאפיזיים והדתיים ואימצוהו ביד קלה בלי לחוש כל צורך כל להצדקתו. מדוע שלא נייחס לעצמנו 'כבוד מהותי' ו'ערך פנימי'? למה שלא נאמר כי אנו הדברים היחידים ביקום שהם בעלי ערך פנימי? יש להניח, כי עמיתינו בני-האדם לא ידחו את התהילה שאנו מרעיפים עליהם בנדיבות כה רבה, ואילו אלה שמהם אנו שוללים את הכבוד אינם מסוגלים למחות. ובאמת, כשאנו חושבים רק על בני-האדם - הרי זה נשמע מאוד ליברלי, מאוד מתקדם, לדבר על הילת הכבוד הפרוסה על כולם. בכך אנו, במובלע, מגנים עבדות, גזענות והפרות אחרות של זכויות אדם; בכך אנו מודים כי אנו עצמנו, במובן בסיסי כלשהו, עומדים בשורה אחת עם העניים ביותר, עם הנבערים ביותר, שבתוך המין שעמו אנו נמנים. ורק כשאנו רואים את בני-האדם כלא יותר מקבוצת משנה קטנה בתוך מכלול של היצורים המאכלסים את כדור-הארץ נעשים אנו ערים לכך, כי ברוממנו את המין שלנו הרי אנו, במעשה זה עצמו, מנמיכים את מעמדם של כל יתר-המינים." סינגר, עמ' 278-279.

בכך לא תם, כמובן, הדיון הפילוסופי, אך זוהי התחלה, שלא-ניתן להתעלם ממנה. אמנם, "דברי קשקוש", כלשונו של סינגר, לא חסרים, אך בשני העשורים האחרונים זכה הנושא לטיפול רציני מצד פילוסופים רבים. אתיקה בין-מינית (המכונה בספרים בעיקר בשם animal ethics) הפכה לתחום מוכר בתוך מחשבת המוסר המקצועית.