עמדתו של הפילוסוף זא'ק דרידה ביחס לפגיעה בבעלי-חיים ולזכויותיהם נחשפת בפני הקורא/ת העברי/ת בפרק מתוך ספר חדש. אריאל צֹבל קרא את הפרק ונהנה מהפולמוס ומרעיונות דרידה על מגבלותיהם של מושגים מקובלים, אך מצא שדרידה לוקה בנקודות חשובות בחוסר עקביות, המשרתת שמרנות מאכזבת.

בזכות השם. ז'אק דרידה הוא פילוסוף צרפתי, יהודי יליד אלג'יר (1930). כאבי השיטה הביקורתית המכונה "דקונסטרוקציה", הוא בעל השפעה עצומה בארצות-הברית, וגם בישראל. בדצמבר 2003 יצא לאור בעברית הספר "מה ילד יום...", הכולל תשע שיחות בין דרידה לבין היסטוריונית של הפסיכואנליזה בשם אליזבת רודינסקו. הפרק החמישי בספר, "אלימות כלפי בעלי-החיים", דן בנושא המעסיק את דרידה זה שנים. ההערצה שרוחשים לו בעולם האינטלקטואלי היא כה גדולה, עד כי כל משפט שפרסם דרידה בנושא עשוי לעבור לימוד וניתוח על-ידי חסידיו (ומבקריו). כך הופך דרידה למבקר חשוב של יחס בני-האדם לבעלי-חיים אחרים - גם אם למעשה אינו מחדש כמעט בתחום זה. בזכות פרסומו, עשויים רעיונות חשובים להגיע לקהל, האוטם את אוזניו בדרך-כלל לעניינם של בעלי-חיים המנוצלים באופן תעשייתי.

דרידה ההודף. בפרק "אלימות כלפי בעלי-חיים", הבנוי כראיון ולא כשיחה בגלל תרומתה המעטה במיוחד של רודינסקו, מצטיירת המראיינת כקריקטורה של אינטלקטואל/ית שוטה ואולי אף שוטה סתם, המבקשת למצוא בכל מחיר תירוצים לפגיעה בחיות ולהדרתן מהשיח המוסרי. דרידה משיב לה בסבלנות נעימה, ההופכת אותו - ואת הראיון כולו - למופת של הסברה מתונה (אמנם ללא הצלחה מול אטימותה של רודינסקו). הצד הקומי של הראיון הוא ההדיפות היעילות של דרידה מול טענות מביכות של רודינסקו - בדומה למתרחש בדוכן הסברה של אנונימוס. למשל, בקיצור נמרץ:

רודינסקו: "היטלר היה צמחוני." דרידה: "מי יכול לתת אמון, ולו לרגע קט, בפארודיה הזאת של היסק לוגי? ולאן הוא עלול להוביל אותנו? להכפלת אכזריותנו כלפי בעלי-החיים, כדי להוכיח שאנחנו הומניסטים ללא רבב?" (עמ' 87-86) רודינסקו: "אל נשכח שהגסטרונומיה היא חלק בלתי נשכח מהתרבות! האם מסורת המטבח הצרפתית הייתה יכולה לוותר על הבשר?" דרידה: "העידון הגסטרונומי יכול להתבסס על משאבים אחרים." (עמ' 90) רודינסקו: "אך מלחמת הפרים שימשה מקור השראה לטקסטים ספרותיים יפים ביותר, בפרט אלה של מישל לריס." דרידה: "אני יכול לאהוב את חיבוריו של לריס, או להתפעל מהם, מבלי להפסיק לתהות על תשוקתו והתנסותו של לריס עצמו." (עמ' 94)

קריקטורת אוכלת-הבשר-האטומה מצטיירת בשיא בהירותה, כאשר דרידה נוטל על עצמו לרגע את תפקיד השואל:

דרידה: "אם אכן היו מעמידים לנגד עינייך, מדי יום ביומו, את תמונת השחיטה התעשייתית הזאת, מה היית עושה?" רודינסקו: הייתי מפסיקה לאכול בשר או מחליפה מקום מגורים. אך אני מעדיפה לא לראות כלום, גם אם אני יודעת שהדבר הבלתי-נסבל הזה אכן קיים." (עמ' 90)

דרידה אינו מוותר ושואל שוב - ורודינסקו שבה ועונה שהייתה מחליפה מקום מגורים, ואף מוסיפה, ש"כדי להבין היטב מצב נתון...עדיף לא להיות עד-ראייה"!

מחשבה דרידיאנית. רוב הראיון אינו כה משעשע, וקשור יותר בפילוסופיה של דרידה. ראשית כל, הוא מבקר את ההפרדה המקובלת בין המושגים "אדם" ו"חיות". הוא מוצא, אמנם, שיש לבני-אדם ייחוד ביחס לכל מין אחר, אך זהו רק סוג אחד של ייחוד. גם למינים אחרים יש ייחודים משלהם. הצגתו של "שבר" יחיד בין בני-אדם לבין כל שאר עולם החי היא ביטוי של אינטרסים ותו לא. את שורש הבעיה מוצא דרידה בחשיבות-יתר המיוחסת בתרבויות שונות לדיבור ולמחשבה המילולית והרציונלית, אשר מתפקדים כצורה של שליטה. מתוך ביקורתיות זו, המוכרת בפירוט בפילוסופיה שלו, מגיע דרידה לעניין בקיום הלא-לשוני, ובהקשר זה הוא מצטט בהתלהבות את הבחנתו המפורסמת של ג'רמי בנת'אם: "השאלה איננה 'האם הם מסוגלים לחשוב בהיגיון?' או 'האם הם מסוגלים לדבּר?' אלא 'האם הם מסוגלים לסבול?'" על כל פנים, מכאן ועד ל"זכויות בעלי-חיים", לפי דרידה, הדרך ארוכה מדי. לדבריו, מושג ה"זכות" מניח בהכרח ישות מדברת, ו"נובע מכך שלהעניק זכויות ל'בעלי-החיים' או להכיר בהן, פירושו לאשרר, אם בהיחבא ואם במשתמע, פרשנות מסוימת של הסובייקט האנושי, פרשנות ששימשה מנוף לאלימות הקשה ביותר כלפי החי הלא-אנושי." (עמ' 83) חקיקה לזכויות בעלי-חיים היא, לדבריו, "יותר טוב מכלום", אולם,

"באחד הימים נצטרך לבחון מחדש את תולדותיו של המשפט הזה ולהבין שאם בעלי-החיים אכן אינם יכולים להשתייך למושגים כמו אזרח, תודעה הקשורה לדיבור, סובייקט, וכו', הם אינם נטולי 'משפט' בשל כך. נצטרך 'לשקול מחדש' את מושג המשפט עצמו." (עמ' 92)

נגד משקים מתועשים. דרידה מדבר נחרצות, ובמקומות רבים, נגד משקים מתועשים. למשל:

"נראה שאיש לא יוכל לסבול עוד לאורך זמן, למעשה או להלכה, את האלימות התעשייתית, המדעית והטכנית הזאת. יותר ויותר יתנערו ממנה. היחסים בין בני-האדם לבין בעלי-החיים חייבים להשתנות. 'חייבים' במובנו הכפול של המונח: במובן הכורח 'האונטולוגי' ובמובן הכורח 'האתי'." (עמ' 81)

אנטי-צמחונות כחולשה אינטלקטואלית. למרות דרישתו שלעיל להבחין בין הקיים לבין הרצוי, אחת החולשות הגדולות אצל דרידה היא חוסר הבחנה בין תחזיתו ההיסטורית לגבי עתיד הפגיעה בחיות, לבין עמדתו המוסרית בנושא זה. מבחינה היסטורית, דרידה צופה הפחתה משמעותית, איטית מאוד, ברמת האלימות התעשייתית, כשבני-אדם ימשיכו תמיד לפגוע בחיות, ובכלל זה להורגן כדי לאכול אותן. תחזית עובדתית זו מתגלגלת כבדרך אגב לגינוי של הצמחונות כ"פשטנית" ולא רצויה. דרידה גם חשדן כלפי צמחונים ומניעיהם. מבחינתו, לא תיתכן צמחונות מוחלטת, כי באופן סמלי, בני-אדם - וגם הצמחונים - אוכלים תמיד את גופו של זולתם. תהא אשר תהא דעת הקורא/ת על עצם קיומה של "אכילת בשר" סמלית, ברור שדרידה קפץ שוב ללא נימוק ראוי בין שני תחומים זרים: הוא מציג אלימות מעשית כשוות-ערך לאלימות סמלית. כך הפכו הצמחונים גרועים יותר לכאורה מאוכלי הבשר, כי הם אינם מבטאים את כהלכה את נטיותיהם האלימות.

צמחוני (בנשמתו). קפיצות אלה, בין המצוי לרצוי ובין הסמלי למעשי, מעמידות את התנגדותו של דרידה לצמחונות באור מגוחך לא פחות מה"היטלר היה צמחוני" של רודינסקו. למעשה, דרידה אינו כה אנטי-צמחוני, והוא אמר פעם "אני צמחוני בנשמתי" - התבטאות שסיפקה למעריץ מאוכזב שלו, דייוויד ווד, רקע לכתיבת מאמר מלומד, שנועד להבהיר כי המקום ההולם לצמחונות אינו בנשמה אלא בהרגלי האכילה, מכיוון שלצמחונות יש משמעות מעשית מאוד, החורגת כליל ממשחקי סמלים. אולם לא רק ההבחנות המוסריות של דרידה, אלא גם ההבחנות העובדתיות לכאורה, אינן מנומקות היטב, והן שטופות במטען עודף של פסיכואנליזה על חשבון עובדות היסטוריות וחברתיות. אלימות בלתי נמנעת, סכנה לכאורה הטמונה בריסון האלימות - רעיונות אלה צריכים להיבדק לא כטענות מופשטות, אלא על רקע של חברות או לפחות קבוצות קיימות של צמחונים. אילו בחן דרידה קבוצות כאלה, אולי היה מגיע למסקנות שאינן מחמיאות לדימוי-העצמי של אותן קבוצות, אך מצד אחר, הוא גם היה נאלץ לוותר על רוב חששותיו מפני הצמחונים. כשהיה מגלה שצמחונות אינה הסתפקות "בלחם וביין", ספק גם אם היה מתמיד בספקנותו החמורה ביחס לאפשרות ההיסטורית ליצור חברה צמחונית.

מקור עיקרי:
ז'אק דרידה ואליזבת רודינסקו, מה ילד יום..., תרגום מצרפתית (2001): אבנר להב (תל-אביב, חרגול, 2003).
מקורות נוספים: