|
במסגרת מאמצי אנונימוס לשכנע את הציבור הדתי להימנע מניצול עופות לכפרות, הגיעה אלה שמורק לשוק פתח-תקווה ותיעדה בצילום ובכתב את רגעיהם האחרונים של התרנגולים שם. בשנים האחרונות גוברת הביקורת הציבורית על מנהג הכפרות. בתגובה לפעילות אנונימוס וארגונים אחרים, מתפרסמים בעיתונות דברי ביקורת מהציבור הרחב ומרבנים, ותיאורים מהשטח. כך הפך יום כיפור למוקד נדיר של עניין לאומי בגורלם של עופות, והתיאורים והצילומים מוצגים בעיתונות מתוך חמלה וביקורת. אולם למעשה, המצב הקשה של העופות עם הגיעם לסוחרי הכפרות הוא המצב הסטנדרטי בתעשייה, וההמתנה הממושכת לשחיטה, הטיפול האלים והשחיטה עצמה אינם בהכרח אכזריים יותר מהטיפול הסטנדרטי בתעשייה. יש אפוא להיזהר מללכת שולל אחר הנטייה להציג את התעללות הכפרות כמקרה של אכזריות חריגה. ההבדל העיקרי בין התעללות הכפרות להתעללות התעשייתית השגרתית הוא במידת הפומביות של המעשים האלימים. יום כיפור מספק אפוא חלון הצצה לרמיסה היומיומית של תרנגולות ותרנגולים, בידי חילוניים ודתיים כאחד. ביום כיפור התשס"ז הגיע לידינו תיעוד של אירועים בשני מוקדי כפרות אקראיים: האחד חושף טפח מתעשיית הבשר, והשני מתעשיית הביצים (שיוצג בשבוע הבא). אלה שמורק, פעילת אנונימוס, התרוצצה בימים שלקראת יום כיפור בין בתי הכנסת ומרכזי קבלה בעיר, תלתה מודעות, חילקה עלונים ודיברה עם אנשים על "פדיון כפרות" בכסף במקום בתרנגולים. במהלך השבוע שלפני יום כיפור היא יצאה לשוק פתח-תקווה – המקום היחיד בעיר שאושר על-ידי המחלקה הווטרינרית העירונית לביצוע כפרות (במשך השבוע היא איתרה כפרות גם בשכונת שפירא ובבתי חב"ד בעיר; במחלקה הווטרינרית השיבו שהם עצרו ניסיונות פיראטיים). הדברים שלהלן לקוחים מתוך דיווח מפורט שפרסמה אלה בפורום צמחונות וטבעונות בנענע, והוא מלווה את התמונות שצילמה (השמטנו את התמונות הקשות ביותר לצפייה): ככה זה מתחיל: התרנגולות סגורות בחדר. יותר טוב משציפיתי... הן היו בצל, לא היו מים, אבל לפחות הן לא כלואות בכלובים קטנטנים. יושבות מכווצות בפינות, מתחת לדברים גדולים. שקטות ולא זזות, ספק מהפחד ספק בשל אותו עיוות תורשתי שכמעט ומונע מהן לעמוד על הרגליים.
מגיעה קונה, ומבקשת תרנגולות מלא הסל. הן נלכדות ומונחות בכלוב. על פי ההלכה מספיקות שתי תרנגולות, זכר לזכרי המשפחה, נקבה לנשות המשפחה. נכון שאפשר לעשות כפרות בכסף, אבל תרנגולות זה הרבה יותר מהודר, וכל המרבה הרי זה משובח. היא ממלאת כלוב, סוגרת וגוררת אותן איתה בדרך לשוחט, מעבר לפינה. היא מרימה את הכלוב על צדו, התרנגולות נופלות האחת על השנייה. היא לא שמה לב כמובן, כמעט והופכת אותן שוב, ראשן כלפי האדמה, אבל המוכר מעיר לה.
במידה מסוימת לתרנגולות האלה יותר פשוט. לקוחות אחרים ביקשו ידית נשיאה, וקיבלו תרנגול ששקית נקשרה לרגליו.
אחרים אפילו לא טרחו לבקש "ידית נשיאה", בשביל מה אלוהים ברא להן כנפיים?
משם הולכים לשוחט. אצל השוחט ממש לא מרוצים לראות אותנו בשטח. הם צועקים ומאיימים. אני מבהירה להם שביררתי בעירייה לפני שבאתי ושנתונה לי הרשות לצלם, הם ממשיכים לצעוק עד שמגיע הפקח של השוק ומסביר להם שכל עוד אני לא עומדת בתוך החנות, מותר לי לצלם כמה שאני רוצה. השוחט תופס את התרנגולים אחד אחד, שואל על מי כפרתם, מנופף בעדינות יחסית ובמהירות שולף סכין. אני מנסה לצלם את רגעי השחיטה אבל השוחט מהיר מהמצלמה. תוך שנייה הגרון משוסף והתרנגולת מועלמת בתוך המשפך שמתחת, רק רגליה מבצבצות החוצה וממשיכות לבעוט שתי דקות ויותר אחרי השחיטה.
היא עוד לא מפסיקה לפרפר והוא כבר עובר לבאה בתור. אפילו השוחט לא מסוגל להתבונן להן בעיניים? הן מוסתרות במשפך עד שהפסיקו לבעוט.
התרנגולות נשלפות מהמשפך ומושלכות כלאחר יד לשקיות ולקופסאות, חזרה למקום שבו נקנו, שם יש מכונת מריטה וכריתת רגלים. תרנגולים נוספים מגיעים ונשחטים, גוויות נערמות ונלקחות, תרנגולות חדשות מגיעות בארגזים מוכתמים בדם אחיותיהן. הקשיש שיושב בדוכן גוער בי על חוצפתי שאינני מוכנה להפסיק לצלם ומסביר שאסור שתרנגולת תראה איך שוחטים את חברתה.
אני כמעט ומחליטה לקנות זוג תרנגולות ולשחררן בגינה הציבורית, ואז נזכרת שלא ישרדו. הן כל כך מעוותות שללכת הן לא מצליחות. הן בסך הכל אפרוחים שהוצאו מפרופורציות, אפילו הכרבולת לא צמחה לגודל המלא.
|
ואז מגיע הפעוט. הוא נראה בן פחות משלוש, לא מדבר, נגרר אחרי סבו ולבי נשבר.
למרות שהבטחתי לעצמי שלא להתערב בשחיטה, למרות הידיעה שזה מאבק אבוד, אני פונה אל הסב בתחינה שיעשה כפרות בכסף, שירחם על נפש נכדו ועל התרנגול, מציגה בפניו את פלאייר הכפרות שתלינו עוד קודם. והוא? לא מבין, לא עברית ולא רגש, מסמן לשוחט ומצביע על הילד, משלם והתרנגול מסובב ונשחט. ואז הם הולכים, ביד אחת גוויה, ביד השנייה פעוט, ואני מתבוננת מאחור ולא מבינה אילו חטאים הוא ניסה למחוק.
