טבח כלבי הים הגדול בהיסטוריה החל בקנדה באביב 2004. הממשלה הקנדית יוצרת במודע תנאים אופטימליים להפרת תקנותיה שלה - ולהרג בשיטות האכזריות ביותר. נשק התיעוד והפרסום אינו עוזר בינתיים לגורי כלבי הים, וגם החרם על המסחר במוצרים מכלבי ים במספר מדינות אינו מרתיע את הקנדים.

ראשית הציד ההמוני אביב 2004

גרמניה מצטרפת לחרם אוקטובר 2006

עצומה נגד הציד (באנגלית)

תירוצים. בימים אלה נטבחים מאות אלפי גורים של כלבי ים בחסות ממשלת קנדה. זהו טבח כלבי הים הגדול ביותר שנערך אי-פעם. הממשלה ביטלה את אחד ההישגים הגדולים בהיסטוריה של המאבקים להגנה על בעלי-חיים, והתירה להרוג כמיליון כלבי ים במשך שלוש שנים. התירוץ הרשמי הוא, שכלבי הים בחופי ניופאונדלנד ולברדור (מזרח קנדה) פוגעים בענף הדיג בכך שהם אוכלים דגי בקלה. אולם בפועל, דילול אוכלוסיית הבקלה, שניכר היטב כבר בתחילת שנות התשעים, הוא תוצאה של דיג לא מבוקר. לכלבי הים השפעה מעטה מאוד על אוכלוסיית הדגים, והם אינם סובלים מ"התפוצצות אוכלוסין", כפי שהציגה זאת הממשלה. ככל הנראה, סיבה מרכזית להיתר הציד היא התמוטטות רתיעתם של יצרני בגדים משימוש בפרוות, שניכרה היטב בחורף 2002/3 ובחורף הנוכחי.

היסטוריה. המאבק בציד כלבי ים החל בסוף שנות השישים. חשיפות של שיטות ההרג עוררו מחאה עולמית. ב 1972 אסרה ארצות-הברית לייבא מוצרים שהופקו מכלבי ים. אירופה פיגרה אחריה באופן ניכר, ולאחר עשר שנים, אסר האיחוד האירופי על ייבוא פרוות לבנות של כלבי ים. אלה הן הפרוות שנפשטות מגופם של גורים בני 12 יום ומטה, לפני שצבע הפרווה מתחלף לאפור. הקנדים נאלצו לבטל את הציד המסחרי. הם התירו ציד 15,000 גורים בשנה, בעיקר ל"צריכה עצמית". הממשלה הקנדית העבירה תקנות יונקים ימיים, הכוללות הנחיות שאמורות להביא להרג מהיר של הגורים. המחאה הבינלאומית שבה והתעוררה בחורף שעבר, עם פרסום ההרג ההמוני המתוכנן. ניסיון להעביר בסנאט של ארצות-הברית קריאה רשמית לממשלת קנדה להפסיק את הציד (נובמבר 2003) לא הוביל לתוצאות המקוות. כך נכשל גם הניסיון הבריטי לעצור את הציד באמצעים דיפלומטיים, לאחר ש 160 חברי פרלמנט חתמו על הצעה לדיון בנושא בבית הנבחרים. התקווה - אמנם כבר לא לכלבי הים שנולדו השנה - עשויה להגיע דרך חרם על קנדה. The Humane Society of the United States, למשל, פרסמה בעיתונים האמריקאים מודעה על עמוד שלם, הקוראת לאזרחי ארצות-הברית שלא לנסוע לקנדה.

תקנות על הנייר, התאכזרות בשטח. ארגונים שונים, ובראשם IFAW (International Fund for Animal Welfare) המשיכו לעקוב מקרוב אחר הציד. בשנים האחרונות נאספו עדויות על 660 הפרות של התקנות בידי ציידים. בין השאר, תועדו:

פשיטת עורם של גורים בעודם בחיים הימנעות מבדיקה אם הגור חי לפני שפושטים את עורו (התקנות מחייבות לבדוק אם רפלקס המצמוץ של הגור עדיין פועל) חבטה בגורים בזה אחר זה מבלי להורגם ירי בגורים מבלי להורגם איסוף גורים מתים וחיים יחד בערמות גרירת גורים חיים בקרסים על פני הקרח

כל הפעולות הללו אינן רק מחרידות, אלא גם בלתי חוקיות בקנדה. החומר המתועד הוגש למחלקה למדגה ולאוקיאנוסים, שאמורה לטפל בכך - והיא סירבה לעשות דבר. לא הוגש אפילו כתב אישום אחד, והחזרה לשטח הציד לא נאסרה אפילו על צייד אחד, אף על-פי שזהות העבריינים ידועה. אם לא די בכך, בשנת 2001 נכח צוות וטרינרים בינלאומי בציד ומסקנותיו הן, שהציידים אינם מכבדים את התקנות ושהן אינן נאכפות. בין ממצאי הצוות:

79% מהציידים לא בדקו אם הגורים מתים לפני פשיטת העור ב 40% מהמקרים, הצייד היכה את הגור פעם שנייה, ככל הנראה כי היה ברור שהוא עדיין בהכרה לאחר המכה הראשונה או הירייה בבדיקות של גולגלות גורים שעורם נפשט מעליהם, ל 42% לא היו שברים משמעותיים בגולגולת, עובדה המצביעה על סבירות גבוהה, שעורם נפשט מעליהם כשהם בהכרה

חסרי הגנה. כלבי הים הם יונקים נודדים, המגיעים לחופים המערביים של צפון האוקיינוס האטלנטי כדי ללדת על גושי קרח צפים ומוגנים לכאורה. הנקבות נותרות עם הגורים במשך תקופה קצרה ונודדות עם הזכרים. הגורים לומדים לשחות לבד, ועד אז הם חסרי אונים לחלוטין, ללא אמצעי הגנה ומוטלים על הקרח כשיכולתם לנוע מוגבלת מאוד. פעילת IFAW, שיצאה לראות את הגורים לפני הטבח, כתבה שהם הביטו בה בסקרנות בחליפת ההצלה הכתומה שלה וכעבור זמן קצר נרדמו בנוכחות האנשים. פעילה אחרת מתארת גור שנבהל וניסה - ללא הועיל - לאמץ תנוחת איום.

דיווחים מהשטח. צוות IFAW החל בחודש מרץ להוביל צוותי עיתונות מהעולם לאתרי הרבייה/הציד, בתקווה שהחשיפה תעצור את המשך הציד. המסע למקום אורך כשעה במסוק. ב 22.3.2004 הגיע הצוות לשטח לראשונה, לפני תחילת הציד, ומצא שרבים מן הגורים עדיין לבנים, כלומר - ודאי בני פחות מ 12 יום. ב 24.3 החל הטבח. הדרך לספינות הציידים סומנה בשבילים של דם. קפטן של ספינת ציד התקרב לעיתונאים וביקש להתראיין ולספר שהוא עושה זאת מכיוון שהוא זקוק לכסף, ושכלבי הים מחסלים את הבקלה. כשענו לו, שכלבי הים אחראים לציד 2% בלבד מאוכלוסיית הדגים, לא ידע מה להשיב. אנשיו עסקו בפשיטת עורות של גורים בתוך הספינה, בניסיון להסתיר את פעילותם מעין המצלמות. אולם המצלמות קלטו את הגופות הנזרקות למים. כשסיימו ושטפו את הסיפון, הים הפך לאדום. למחרת צילם הצוות הרג, שנערך באמצעות חבטות אלה. הציידים צעקו על חברי הצוות וניסו להפחיד אותם. למחרת תקפו הציידים צלם מתוך רכב קרח, הפילו אותו והצליחו לגרום נזק למצלמה. נערכה מלחמת התשה על המרחק שיישמר בין הצלמים לציידים: הצלמים זקוקים לצילום מקרוב, אך אם יתקרבו לפחות מעשרה מטרים, הם עלולים לאבד את הרשיון שלהם להיות במקום (והממשלה ממילא מעכבת מתן רשיונות כאלה). רבּקה אלדוורת', ראש צוות IFAW, תיארה את אחד מרגעי הסיפוק המעטים במהלך המשימה, שרובה ככולה עדות לטבח ללא יכולת לעזור לקורבנות:

"כשאנחנו חוזרים למסוק, אנחנו רואים ציידים שמתקדמים לעבר גור בן פחות משלושה שבועות, שישן בשמש. אנחנו נעים קדימה עם המצלמות שלנו, רצים מהר מאוד, והפעם אנו מגיעים בזמן. הצייד מרים את האלה שלו באוויר ומביט בנו. גור כלב הים, מרגיש בסכנה, מתחיל במאבק מגושם על פני הקרח. הצייד צועד קדימה, ואז מנופף לעברנו בתיעוב ומסתלק."

גור אחד ניצל. לפחות ליום נוסף.