"בריאות הציבור" כרשיון להרוג

מורשת המנדט הבריטי

מדיניות השירותים הווטרינריים בעניין הכלבת במדינת ישראל בשנת 2001, נקבעה על-ידי הבריטים ב-1934 במסגרת "פקודת הכלבת". למרות תיקונים שנערכו בחוק, הוא נותר בלתי מעודכן: המחלה הפכה לנדירה בשנות ה-70; החיסונים לבני-אדם שוכללו; והומצאו חיסונים לחיות שונות, כולל חיסון חיות בר. על כל אלה אין לחוק תשובה. בנוסף לכך פקודת הכלבת היא נוקשה, באופן ההולם, אולי, את ימי המנדט הבריטי, אך היא אינה מתאימה למשטר דמוקרטי.

פקודת הכלבת - סעיפים עיקריים

• החשודים - להשמדה. לפי פקודת הכלבת, יש "להשמיד כל בעל-חי" הנגוע בכלבת או שהוא חשוד בכך. די בכך שננשכה חיה על-ידי שועל וכדומה, כדי להפוך אותה לחשודה בכלבת - ולראויה להרג. מנהל השירותים הווטרינריים רשאי להכריז על אזור כאזור נגוע בכלבת, ואז מצווים הווטרינרים הממשלתיים להרוג כל כלב המסתובב חופשי ללא מחסום, כל כלב ללא רשיון, וכן חיות שידוע כי ננשכו. וטרינר ממשלתי רשאי לצוות להמית כל כלב בן יותר מחצי שנה, אם לא חוסן נגד כלבת, ולהרוג כל חיה שאינה נמצא תחת חסותו ("בעלותו") של אדם.
• הנושכים - לבידוד ולמוות. הפקודה מחייבת להכניס חיות שנשכו אדם לבידוד במשך עשרה ימים. אם החיה אינה נגועה בכלבת, ואיש לא בא איש להוציא את החיה במשך חמישה ימים מתום תקופת המעצר, מותר לרשות להמית אותה.
• חשדות קלים. הפקודה מותירה שיקול דעת נרחב לרשויות "ליתן צו להשמיד בלא תשלום פיצויים כל כלב, חתול או קוף, אשר נשכו אדם יותר מפעם אחת או שלדעתו הם משתוללים או צפויים במידה יתרה להידבק בכלבת ולהעבירה." כיצד קובעים, האם חיה כלשהי "צפויה" להידבק בכלבת אין החוק אומר, אך ברור שהוא נותן פתח להרג חיות המהוות "מטרד" עבור מישהו, ללא כל קשר לכלבת.
• פריצה בחסות החוק. נציגי הרשויות (שוטרים, וטרינרים ממשלתיים ועוד) רשאים לפרוץ לכל שטח או בניין כדי לאכוף את פקודת הכלבת, כולל תפיסת החיות השוהות במקום לצורך הובלתן לבידוד. החוק אינו מאפשר לתבוע את הרשויות או את נציגיהן על כל מעשיהם במסגרת פקודת הכלבת, בתנאי שפעלו "בתום לב" - עוד פרצה בחוק, המאפשרת לנציגיו לתפוס חיות (כדי למכור אותן, למשל) - מבלי לשאת בעונש. לעומת זאת, אזרח פשוט שאינו מציית לפקודת הכלבת צפוי למאסר (עד חצי שנה) או לקנס (עד 7000 ₪).

כלבים וחיסונים

עשרת ימי ההסגר של כלבים שנשכו אדם אמורים לאפשר לווטרינרים לבדוק, האם הכלב חולה. רק אם הוא חולה יחוסן האדם הננשך, כי החיסון מכאיב ומעדיפים להימנע ממנו. אולם הכלב חייב להישאר בהסגר במשך עשרה ימים ממועד הכליאה, ולא ממועד הנשיכה, גם כאשר אין בזה כל צורך רפואי. מעבר לכך, ההסגר עצמו מיותר: לכלבים מחוסנים אין כמעט כל סיכוי לחלות בכלבת. מחקר שנערך בניו-זילנד מצא, שמתוך 33 מיליון חתולים וכלבים שחוסנו, רק ארבעה חלו בכלבת; בצרפת הופיעו רק 10 מקרי כלבת בקרב כלבים מחוסנים במשך 23 שנים. אם לא די בזה, הרי שהמחלה נכחדה כמעט באזורים המאוכלסים בצפיפות בישראל.

הפקרת חיות הבר והחתולים

לא קל לכלבים להיחלץ מן המשטר שכופים השירותים הווטרינריים בחסותה של פקודת הכלבת: עליהם להיות "שייכים" לאדם, מחוסנים, מרוסנים ברצועה ובמחסום, ואסור שיהיו "חשודים" שנשכו אדם או שננשכו על-ידי חיה כלשהי. אף חיה חופשייה - בין אם זו חיה ממין בר ובין אם זו חיה חופשייה (feral) ממין מבוית - חתולים, בעיקר - אינה עומדת בקריטריונים מחמירים אלה. משעה שנתגלו מקרי כלבת באזור מסוים, זוהי זכותם החוקית של השירותים הווטרינריים להורות על השמדתן של אוכלוסיות שלמות של חיות. מבצעי השמדה כאלה נערכים מדי פעם על-ידי רשויות שונות: "דילול" אוכלוסיות של חיות בר מסוימות והשמדת חתולים באמצעות הרעלה. לא פעם נראה כי פקודת הכלבת מהווה כיסוי לתפיסת חתולים בתור "מטרד" שיש להשמידו (חתולים מהוווים כ-2% בלבד מכלל החיות שנתגלתה בהן כלבת בישראל בין 1977 ל-1997). בשנת 1995, למשל, קיבל הווטרינר הרשותי של עיריית ערד מכתב ממנהל השירותים הווטרינריים, ובו הוראה כי "בעקבות 10 מקרי כלבת בערד ובסביבתה ועם חדירת מחלת הכלבת לאוכלוסיית החתולים באזור, עליך להשמיד בעלי-חיים משוטטים בשטח הישוב ערד." פקודת הכלבת היא תוקף הסמכות היחיד להוראה זו, שגרמה להרג של מאות חתולים בשנה בערד, במשך מספר שנים. ב-1998 דרש בג"ץ (בעקבות עתירה מטעם העמותה למען החתול) מן הרשויות כי השמדת חתולים תיערך רק בהתבסס על תשתית עובדתית הולמת; השופטים הדגישו עקרונות של מזעור סבל ושיקול-דעת זהיר, אולם עדיין ניכרת בפסיקה התפיסה, שעצם צפיפותה של אוכלוסיית חתולים עשויה להצדיק השמדה, כשסכנת הכלבת מרחפת אי-שם ברקע. השירותים הווטרינריים מינו ועדה לגיבוש "נוהל הטיפול בחתולים משוטטים", שהמליצה לאחרונה להעניק הגנה מסוימת ל"חתולי רחוב מואכלים"; "חתולי רחוב לא מואכלים" (הקטגוריות הללו הומצאו על-יד הוועדה) ימשיכו להיות חשופים כבעבר למבצעי השמדה. הנושא עדיין נמצא בדיון.

חיסון באמצעות פיתיונות

הנשאים העיקריים של מחלת הכלבת הם שועלים, ובמידה מעטה יותר - תנים. גם באירופה ובצפון אמריקה טורפי בר ממשפחת הכלביים הם הנשאים העיקריים של וירוס הכלבת, ובמקומות רבים במדינות אלה מיושמת בהצלחה שיטת חיסון דרך הפה, באמצעות פיזור פיתיונות. בטקסס, למשל, התפשטה הכלבת ב-1988, ובעקבות זאת גובשה תכנית לחיסון באמצעות פיתיונות, על בסיס של טכנולוגיה חדשה. מספר מקרי הכלבת שנצפו בקויוטים (זאבי ערבות) ירד בהדרגה מ-166 בשנת 1994 לאחד בלבד בשנת 2000; בשועלים אפורים בוצעה התכנית מעט מאוחר יותר, ומספר מקרי הכלבת ירד מ-188 בשנת 1995 ל-39 בשנת 2000 - והתכנית לא הושלמה עדיין. בישראל נערך בשנים האחרונות ניסוי בחיסון שועלים ותנים באזור כרמיאל. 31 חיות נגועות התגלו לפני תחילת החיסון, ואף לא מקרה אחד של כלבת אובחן בשנה שלאחר מכן. עלות התכנית המומלצת על-ידי המכון הווטרינרי בבית דגן (האחראי על נושא הכלבת) היא כמיליון דולר בשנה. מימוש התכנית מתנהל לאט, כנראה בשל חוסר תקציב, אך יש לזכור כי עלויות הטיפול בבני-אדם בעקבות התפשטות הכלבת הן גבוהות יותר (כ-16 מיליון שקל בשנת 1997, שבה הייתה עלייה בתפוצת המחלה).

פקודת הכלבת - לאן?

נראה כי חיסון חיות בר באמצעות פיתיונות, אם יתנהל כהלכה, עשוי להפוך את מחלת הכלבת לנדירה ביותר בישראל (האתגר הוא, כמובן, להביא להפצת שיטות החיסון החדשות גם במדינות השכנות). חתולים הם נשאים נדירים של המחלה, וכלבים רבים כבר מחוסנים מפניה. חיסון צאן ובקר, אף יותר מחיסון כלבים, נמצא בשליטת הרשויות. אם כן, פקודת הכלבת איננה רלוונטית עוד ככלי לשמירה על "בריאות הציבור". אולם רוחה של הפקודה שורה עדיין על פעילויות אלימות רבות כלפי חתולים, חיות בר וכלבים, בתוך יישובים ומחוץ להם, ובמכלאות. למרות הרוח המעודדת, אשר נושבת מבג"ץ בשנים האחרונות, נרמס חוק צער בעלי-חיים ללא קושי על-ידי פרשנויות מרחיקות לכת של פקודת הכלבת, שכן אין בחוק צער בעלי-חיים הוראות מפורטות בעניין זה, וסמכויות ההכרעה בשטח נמצאות בידי השירותים הווטרינריים, הממהרים לפגוע בחיות (והמאצילים בקלות סמכות פגיעה גם על גופים אחרים). שינוי פקודת הכלבת והוספת תקנות מפורטות לחוק צער בעלי-חיים הם אפוא הפתח לשינוי במצבם של חתולים, כלבים וחיות בר. ארגונים כגון העמותה למען החתול ותנו לחיות לחיות מבצעים פעילות משפטית חשובות ומבורכת, ואנשים יחידים יוצאים מדי פעם ביוזמות משלהם. אולם ללא תפיסה אסטרטגית, הכוללת שיתוף-פעולה בין ארגונים שונים וניהול קמפיין משולב של קידום חקיקה ופעילות ציבורית-תקשורתית, אין השינוי המיוחל צפוי להגיע. חתולים, כלבים וחיות בר, שאנשים רבים אוהבים כל-כך, ושלמעטים כל-כך יש אינטרס כלכלי מובהק לפגוע בהם - ימשיכו לסבול ולמות כל עוד לא יקומו להגנתם אנשים המחזיקים בתפיסה כוללת של הבעיה.

תיקונים לחוק?

פקודת הכלבת מאפשרת לרשויות לפגוע בחיות הנמצאות תחת חסותו של אדם, עד כי הן יכולות להינצל רק בקושי (מצבן של חיות אשר לא זכו לחסות אנושית קשה הרבה יותר). ניתן לצמצם את תלאותיהן באמצעות חקיקה. אולם חקיקה שאינה מגובה בלחץ ציבורי משמעותי עלולה להביא לניסוח חוק, שאינו טוב מקודמו. נראה שהתארגנות רצינית תוכל ליצור קבוצת לחץ משמעותית ביותר, כי מגדלי כלבים וחתולים מהווים קבוצה גדולה יותר מכל קבוצה התומכת ברפורמות אחרות של רווחת בעלי-חיים. הבעיה היא, שהארגונים הרבים לרווחת בעלי-חיים, המתמחים בכלבים ובחתולים, אינם עוסקים בפעילות ציבורית ופוליטית. "אתר המאבק בפקודת הכלבת" הוא ניסיון ראשון לעורר פעילות בנושא, אך לא די בכך - יש צורך ליצור קואליציה של ארגונים, ולהציג לחברי-הכנסת תכנית מגובשת לחוק חדש. המעוניינים/ות לקדם קמפיין ציבורי בנושא זה מוזמנים לפנות לאתר המאבק. עם התגבשות כוח עבודה בנושא תוכל אנונימוס לתרום מניסיונה בעריכת קמפיינים ציבוריים.