התרנגולת קודמת לביצה!

חלום רחוק: המצב הטבעי

כאשר זוכות תרנגולות לקיים אורח-חיים טבעי, הן מתקבצות בלהקות קטנות, בחברת תרנגול זכר, ומנהלות חיי חברה מורכבים. הן מרבות ללכת, לרוץ ואף להתעופף למרחקים קצרים, ואת רוב זמנן הן מבלות בחיפוש אחר מזון מגוון, שהן בוררות לעצמן. בשעות המנוחה הן מבלות על מוטות וענפים, ולהנאתן הן מתפלשות ב"אמבטיות חול". את הקן בונה כל תרנגולת במקום מסתור, ובעת ההטלה היא שומרת בקנאות על פרטיותה. בתום הטלה של מספר ביצים היא דוגרת על ביציה, ולאחר הבקיעה היא מטפלת באפרוחים עד לעצמאותם. כל אפשרות לממש צרכים טבעיים אלה נשללת מתרנגולות במשק הביצים המודרני.

כל הזכר הילוד...

בתעשיית הביצים מנוצלים עופות מזן שונה מזה המשמש בתעשיית הבשר. הזכרים אינם עונים על דרישותיהם הכלכליות של הלולנים: לא זו בלבד שאין הם מטילים ביצים - הם גם גדלים לאט מכדי לשמש בתעשיית הבשר. לכן משמידים אותם בשיטות הזמינות והזולות ביותר. מיד עם הבקיעה עוברים האפרוחים מיון, שמטרתו להיפטר מכל הזכרים וכן מן הנקבות הפגועות. ההבחנה בין זכרים לנקבות מתבצעת בשיטה מכאיבה ואף פוצעת, באמצעות החדרת מכשיר לביב (פתח המין וההפרשות של האפרוח). את כל האפרוחים הלא-רצויים משליכים בעודם חיים למכלים גדולים. האפרוחים שבתחתית המכל נמעכים למוות או נחנקים, בעוד האפרוחים שלמעלה גוועים לאטם מצמא, מרעב, מחום או מקור. כ-15,000 אפרוחים מומתים בדרך זו מדי יום בישראל. במדינות אחרות משתמשים במתקנים להמתה מהירה של האפרוחים באמצעות גז (CO2) או במתקן ריסוק.

פח אשפה עם אפרוחים זכרים שהושלכו לאחר המיון 

צפוף יותר מצינוק

הנקבות הבריאות עוברות תקופה קצרה של גדילה, ומשם מעבירים אותן למתקן, שבו יבלו את שארית חייהן: כלובי מתכת צרים, המאורגנים בשורות ארוכות ובמספר קומות - "כלובי סוללה". לכל תרנגולת מוקצב שטח בגודל מרצפת קטנה, 20X20 ס"מ, ובו אין היא יכולה אפילו למתוח את כנפיה. בלולים רבים דוחסים את התרנגולות עד כדי כך, שאין הן יכולות לרבוץ בלי שכמה מהן ידרכו על האחרות. רצפת הכלוב עשויה רשת ברזל: כך חוסכים לעצמם הלולנים את המאמץ שבניקוי הכלובים. הפסולת נופלת דרך הרשת - לעתים על התרנגולות הכלואות בסוללה שמתחת. רשת זו מוטה בשיפוע, כדי לחסוך עבודה באיסוף הביצים, שמתגלגלות למתקן האיסוף שמחוץ לכלוב, דרך רווח שבתחתיתו. העמידה על רשת הברזל המשופעת גורמת אי-נוחות וכאבים, ולעתים גם פציעות ועיוותים ברגליים. אפילו בתנאי כליאה אלה אין התרנגולות מאבדות את הדחף שלהן להתפלש בעפר, הניכר היטב בלולים הנדירים, שבהם אין כולאים תרנגולות בכלובים. כאשר הן מנסות לעשות זאת בתוך הכלוב, נשחקות נוצותיהן על פני הרשת, עד שהבשר נחשף ונפצע, והשכנות בכלוב נמשכות לנקר בו.

התרנגולות נאלצות לנצל כל חלל פנוי, וכדי להתמתח הן שולחות אברים אל מחוץ לסורגים, במידת האפשר 

אכזריותם של לולי הסוללות עוררה את האיחוד האירופי לאסור על-פי חוק את השימוש בהם. החוק נחקק בשנת 1999, והאיסור נכנס לתוקפו בהדרגה, עד סוף שנת 2011. בישראל זוכות תרנגולות מעטות בלבד לחיות ללא כלובים, בחצרות מגודרות. הביצים המופקות מתרנגולות אלה משווקות כ"ביצים אורגניות" או "ביצי חופש".

כלוב סוללה בבית חירות: החיכוך התכוף ברשת שוחק את הנוצות, חושף את העור וולעתים פוצע אותו. חלק מהשחיקה נובע מניסיונות נואשים וחוזרים של התרנגולות לעשות "אמבט חול" על התיל. 

חותכים במקור החי

תנאי הכליאה בלולי הסוללה מעוררים בתרנגולות תוקפנות. כדי לצמצם את יעילות ההתקפה ההדדית ולמנוע בכך חלק מן הפציעות ומקרי הקניבליזם, חותכים הלולנים חלק מהמקור של התרנגולות. החיתוך ("קיטום", בעגה החקלאית) נעשה סמוך לבקיעה באמצעות להב מתכת לוהט, והוא מכאיב וטראומטי, כי רקמת המקור מכילה תאי עצב. החיתוך עלול לגרום לצריבה או לחיתוך של הלשון, או להתפתחות גידולים בשרניים רגישים. הוא מקשה על התרנגולת לבצע פעולות טבעיות, כגון ניקוי הנוצות ואכילת גרגרים, ובימים שלאחר החיתוך ניכרת ירידה תלולה בצריכת המזון, ובמקרים רבים נראה שהפגיעה במקור גורמת כאב כרוני. למרות זאת ממליץ משרד החקלאות לחתוך את המקור בשנית בגיל 17 שבועות, מיד לפני תחילת תקופת ההטלה. בלולים רבים נדרשת פעולת לחיצה להזרמה אוטומטית של מים ומזון, והפרגיות חתוכות המקור נאלצות להקיש במקורים פצועים על תחתיות האבוסים והשקתות. הניקור במתכת גורם לפתיחת הפצע ולדימום נוסף. בשבועות הראשונים שלאחר החיתוך מקיאות התרנגולות, ובשל כך מוזהרים הלולנים להחליף את המים בשקתות, שהקיא גורם להחמצתם.

שלוש תרנגולות שכתוצאה מקיטום אכזרי במיוחד יסבלו כאבים וקשיים באכילה במשך כל חייהן 

ייצור מכונות הטלה

כמו כל החיות המנוצלות במשקים חקלאיים, כך גם התרנגולות בתעשיית הביצים עוותו ("טופחו", בעגה החקלאית) באמצעות ברירה מלאכותית. העיוות הביא ליצירת תרנגולות, המגיעות לבגרות מינית מוקדם ככל האפשר, והמטילות ביצים גדולות ורבות בקצב מרבי. גופה של התרנגולת אינו מותאם להטלה של ביצים כה גדולות וכה רבות. הטלת ביצים גדולות מאוד גורמת כאב עז, אשר יש המעריכים, כי אינו נופל מן הכאב הכרוך בלידה. בנוסף לכך נשחקים איבריה הפנימיים של התרנגולת כתוצאה מן החיכוך היומיומי הכרוך בהטלה, ומחריפים בכך את הכאב. איברי ההטלה הבלויים אף נוטים לקרוס - צינור ההטלה צונח מתוך הגוף החוצה (דרך איבר המין), והוא נחשף לפציעה, לזיהום ולניקור על-ידי השכנות לכלוב. התרנגולות מטילות בקצב עצום: כ-300 ביצים בשנה. באופן טבעי מטילות קרובות משפחתה של תרנגולת הבית 10-20 ביצים בשנה, ובמשק המסורתי הטילו התרנגולות כמאה ביצים. ההטלה המוגברת גורמת למחסור חמור בסידן בעצמות, שכן מאגרי הסידן מושקעים בקליפת הביצים, ועצמותיהן של התרנגולות נוטות להישבר בקלות.

נגד יצר האימהוּת

בתנאים טבעיים, תרנגולת העומדת להטיל ביצה מחפשת מקום מוסתר ומוגן ובונה בו קן. בלול התעשייתי אין לתרנגולת שמץ של פרטיות או תחושת הגנה כאשר היא מטילה את ביציה. הזואולוג קונרד לורנץ תיאר את ההטלה בתנאים אלו כעינוי הקשה ביותר עבור התרנגולת בלולים התעשייתיים: "רתיעתן הטבעית מלהטיל ביצים בתוך ההמון של שכנותיהן לכלוב היא בלי ספק לא פחות גדולה מזו של בני-אדם מתורבתים לעשות את צורכיהם בנסיבות מקבילות." בקרב תרנגולות בטבע נפסקת ההטלה לאחר שהצטברו בקן ביצים אחדות, בשל "דוגרנות" - הצורך של האם לדגור על ביציה. אף על פי שנערכה בתרנגולות מזן ה"מטילות" ברירה מלאכותית להכחדת יצר הדוגרנות, היצר לא נעלם, וכדי למנוע דוגרנות בקרב להקות רבייה נוהגים לאסוף ולהרחיק את הביצים במהירות מרבית מן האמהות, להזריק "חיסונים" נגד דוגרנות ולנקוט פעולות לחץ ממוקדות נגד מטילות דוגרניות, כגון כליאתן בתא קטן המואר באור חזק למשך מספר ימים.

פתרון לבעיית הצפיפות בכלוב או לכאב שגורמת רצפת הרשת – עבור תרנגולות חזקות בלבד: לעמוד על השותפה לכלוב. לדברי הצלמת "זה יכול להימשך שעה". 

טיפול בהלם: ההרעבה

אחת השיטות האכזריות הנהוגות במשק הביצים נקראת "השרה כפויה". באופן טבעי משירות תרנגולות את נוצותיהן מדי שנה ומצמיחות נוצות חדשות. תהליך זה נמשך מספר חודשים, שבמהלכם אין התרנגולות מטילות ביצים. במהלך תקופה זו עוברת מערכת המין של התרנגולת ניוון והתפתחות מחדש, ובסופה מסוגלות התרנגולות להטיל במלוא הקצב. כדי לזרז תהליך זה באופן מלאכותי, גורמים הלולנים להתרחשותו באמצעות הלם: הם מחשיכים את הלול ומונעים מהתרנגולות כל מזון במשך כעשרה ימים עד שבועיים. לעתים אף מונעים מהן מים בימים הראשונים. במשך חודש נוסף מוחזקות התרנגולות על סף רעב. בחודש זה מספקים להן מזון מועט, כשהתרנגולות החזקות אוכלות את כולו או את רובו, והחלשות נדחקות מן האבוס ומורעבות, שכן הצפיפות לא מאפשרת גישה בו-זמנית של כל התרנגולות לאבוס. רבות מן התרנגולות גוועות, אך הדבר רצוי ללולנים, משום ששיעור ההטלה של התרנגולות החלשות נמוך ממילא. התרנגולות השורדות את ההרעבה מאבדות בממוצע כ-30 אחוזים ממשקל גופן. בעקבות תהליך זה פוחתת חסינות התרנגולות לרוב המחלות שנגדן חוסנו בעבר.

לוחצים על התרנגולת - עד מוות

לפני עשורים אחדים בלבד חיו במשק המסורתי תרנגולות, שהגיעו אף לגיל 20. כיום, כאשר יורדת יכולת ההטלה של התרנגולות בשנית, כשהן בנות כשנתיים בסך-הכל, מבקשים הלולנים להיפטר מהן. כדי לחסוך בעלויות המזון עד להמתתן, נהוג לקצץ בכמות המזון שניתנת לתרנגולות בחודש האחרון לחייהן, ולמנוע מהן מזון לחלוטין בימי חייהן האחרונים. התמותה בימים האחרונים היא חסרת חשיבות כלכלית, משום שמדובר בתרנגולות שממילא יומתו בקרוב.

תרנגולות בקומה התחתונה: הפרשות שנושרות מלמעלה הופכות לגושים מוצקים. 

סוף הדרך

כרבע מן התרנגולות לא מגיעות לסוף הדרך שהועידו להן הלולנים. אלה מתו כתוצאה מתנאי החיים הקשים בלול. את הנותרות מפנים קבלנים של מועצת הלול: הם פושטים על הלול ועוקרים את התרנגולות מן הכלובים, תופסים אותן ברגליהן כשראשיהן כלפי מטה, מספר תרנגולות בכל יד, ודוחסים אותן בכלובים צפופים. עצמותיהן של תרנגולות רבות נשברות במהלך פינוי אלים זה. הכלובים נועדו להוביל את התרנגולות לשחיטה, אולם גופותיהן אינן נחשבות כראויות למאכל אדם וערכן הכספי נמוך. מסיבה זו ידועים מקרים רבים, שבהם העדיפו הקבלנים להרוג את התרנגולות בשיטות החוסכות כסף וזמן עבודה: על-ידי רמיסתן ברגליים בתוך מכלים גדולים, או קבורתן במזבלות בעודן בחיים. הרג התרנגולות באמצעות זרם חשמלי, כשהן תלויות ברגליהן במצבטי מתכת, נחשב כיום בישראל בתור הישג של רווחה.