להקות רבייה

תוכן התחקיר: המכלאות של דור ההורים  שמנות ורעבות 

המכלאות של דור ההורים

היעלמות ההורים

מי הם ההורים של התרנגולים, שגופותיהם הקפואות והארוזות בניילון נשקפות לעינינו מעל מדפי הסופרמרקט? למי שמכירים את החקלאות דרך דימויים חביבים של המשק המסורתי, עשויה שאלה זו להישמע מוזרה. אך החקלאות המתועשת מוזרה הרבה יותר. הורי התרנגולים שנשחטים עבור תאבונם של בני-אדם הם תוצר של תעשייה נפרדת מזו שמגדלת והורגת את דור הצאצאים, הנשלחים למאכל. שורשי ההפרדה התהוו לקראת אמצע המאה העשרים, כאשר מדע הגנטיקה ושיטות הברירה המלאכותית הגיעו לרמת שכלול, המאפשרת לשנות תוך שנים מעטות את תכונותיהם של עופות, בהתאם לדרישתם המדויקת של בני-אדם. העופות שבהם נערכו השינויים - שנועדו להגדלת הרווח הכלכלי - הפכו להיות מבוקשים על-ידי לולנים בתור הורים לעופות שבלול. מי שלא קנה עופות מעוותים - לא היה יכול לעמוד בתחרות הכלכלית עם בעלי העופות הרווחיים יותר. המצב המסורתי, שבו האפרוחים הבוקעים במשק הם צאצאי הוריהם מאותו משק עצמו, נעלם לחלוטין מן המשק המסחרי.

השושלת המסחרית

לולי הרבייה הם שלב-ביניים - בין חברות המתמחות בגנטיקה ובברירה מלאכותית לבין לולים המוניים. אלה הם, אם כן, השלבים העיקריים בהבאתם לעולם של עופות בתעשיות הבשר והביצים:

1. חברות ה"טיפוח". חברות אלה יצרו זני עופות, שיש להם תכונה בולטת מסוימת - עיוות רווחי מאוד של תכונה טבעית (כגון: נטייה לגדול מהר מאוד מבלי לצבור שומן). רק בידיהן של חברות מעטות בעולם יש אמצעים לברור ולהחזיק עופות, שהתכונות הרווחיות קיימות בהם באופן קיצוני, אחיד ומדויק. קיימות גם חברות "טיפוח" מקומיות, העורכות הכלאות ושינויים בעופות שמקורם בחברות הגדולות, ומוכרות את ה"פיתוח" שלהן לרבייה. לכתבות על התפתחות חברות ה"טיפוח"

1. לולי רבייה. אלה הם לולים רבים יותר (בישראל - מיליונים אחדים של עופות בשנה), שבהם מחזיקים יחד נקבות וזכרים, שנקנו מחברות ה"טיפוח". את הביצים שהוטלו בלולי הרבייה שולחים להדגרה מלאכותית. צאצאי התרנגולים מלולי הרבייה אינם שומרים על כל תכונות הוריהם, ולכן שבים ונקנים עופות עבור לולי רבייה מחברות ה"טיפוח".

1. לולים מסחריים. אלה הם הלולים הרבים ביותר (בישראל - למעלה מ 160 מיליון עופות בשנה). העופות המנוצלים בהם, מקורם בביצים שהוטלו בלולי הרבייה. הלולים המסחריים שמתמחים בזנים המיועדים לתעשיית הבשר, מוכרים עופות למשחטות עבור מאכל אדם, והלולים שמתמחים בזנים המיועדים לתעשיית הביצים, מוכרים ביצים למשווקים.

מעבר ללולי רבייה

לולי הרבייה, שנוצרו רק לפני כמה עשורים, כבר נמצאים בשלבי היעלמות איטיים. בלולים אלה מותירים את הנקבות והזכרים להתרבות באופן טבעי - אם אפשר לכנות בשם "טבעיים" לולים המוניים וסגורים, השולחים את הביצים להדגרה מלאכותית. ההזרעה המלאכותית היא שמחליפה את הרבייה הטבעית, והמגמה היא לכלוא את הנקבות המוזרעות בכלובים קטנים. בתרנגולי הודו, שבהם עוותו הזכרים לממדים עצומים והנקבות לממדים קטנים, ההזדווגות הטבעית אינה מעשית ומחליפה אותה הזרעה מלאכותית בכל התעשייה. המצב עדיין רחוק מכך בתעשיות של תרנגולי-הבית (הן אלה שמנוצלים לבשר והן אלה שמנוצלים לביצים), אך אם השימוש בעופות משובטים ייכנס לתעשיות אלה, תחליף ההזרעה המלאכותית את ההפריה הטבעית.

חיי עוף רבייה

מחזור החיים של העופות בלולי רבייה מתחיל בבקיעה במדגרה. משם מעבירים אותם למכלאות "אימון" - שבהן מחזיקים אפרוחים או אפרוחות, או ששולחים אותם ישירות למכלאה, שבה יעברו כל חייהם. בגיל חצי שנה מתחילות התרנגולות להטיל ביצים הנאספות ונשלחות למדגרות, ואחר-כך הן מטילות במשך 7-10 חודשים. בשלב זה שולחים אותן לשחיטה. יש המרעיבים אותן כדי לגרום להלם המביא לתקופת הטלה נוספת, אך נוהג אינו נפוץ בלהקות הרבייה כפי שהוא מקובל בתעשיית הביצים.

לול רבייה טיפוסי (מתוך פרסומת למשק במדינת ארקנסו): צפיפות עצומה, תיבות הטלה ומערכת אוטומטית לסילוק הביצים מהתיבות 

לולי רבייה, מבט כללי

בלולי הרבייה משולבים כמה מן החסרונות של שתי התעשיות הגדולות - בשר וביצים. הלולים הם סככות ענקיות וסגורות, שרצפתן עשויה בטון המכוסה ברֶפֶד (נסורת, קש וכדומה) או שהיא עשויה פסי עץ שביניהם מרווחים (טפחות), המאפשרת להפרשות ליפול אל מתחת לטפחות אך גורמת לתרנגולים מחלות ברגליים. בשטח הלול מונחים מתקנים מוגבהים, המכילים שורות של קופסאות. התרנגולות, המבקשות פינות נסתרות לקנן בהן, מתרגלות בהדרגה לנוכחות הקופסאות בלול ואז נכנסות לתוכן ומטילות בהן ביצים. הביצים מתגלגלות אל מחוץ לקופסה למתקן איסוף אוטומטי או שהן נאספות ידנית מספר פעמים ביום. התנאים בלול מבוקרים ככל האפשר: תאורה מלאכותית, אוורור מכאני, מתקני האכלה ושתייה אוטומטיים. נפוצות הן בעיות של לחות-יתר, יובש-יתר ואבק, ובעיקר - אדי אמוניה רעילים העולים מן ההפרשות, ופוגעים במערכת הנשימה, בעיניים ובעור. בעיה זו מוכרת גם מלולי תעשיית הבשר, אלא ששם נשלחים העופות לשחיטה בגיל חודשיים, ואילו בלולי הרבייה שוהים העופות למעלה משנה.

קרבות תרנגולים

מי שביקר בלול מסחרי של תעשיית הבשר, ודאי התרשם מן השקט השורר בלול - העופות כבדים, חסרי אנרגיה וחלקם מתקשים ללכת. לולים בתעשיית הביצים רועשים יותר, והתרנגולות המבוהלות נחבטות בסורגי כלוביהן הזעירים אם אין מתקרבים אליהן בזהירות. לולי הרבייה רועשים עוד יותר. אלפי עופות ויותר כלואים בסככה אחת, כשהיחס הוא זכר אחד או יותר על כל עשר נקבות (זכרים שאינם במשקל ובמצב הבריאותי הרצויים, נבררים ונשלחים לשחיטה). מדובר בהמוני זכרים בשטח קטן וצפוף ביותר, מצב המביא למאבקים קולניים בלתי פוסקים.

שעמום ורעב

התוקפנות נובעת לא רק מן התחרות החברתית בשטח קטן כל-כך, אלא גם מכך שאין לעופות תעסוקה אחרת; בתנאים טבעיים, הם מבלים את רוב זמנם בחיפוש מזון, ואילו בלול הרבייה ניתנת להם מנת מזון מרוכזת - המתחסלת במהירות - אחת ליום או יומיים. לכך נוסף גורם של עצבנות, המיוחד ללהקות הרבייה: רעב מתמיד. מסיבות שנפרטן בכתבה הבאה, מספקים לעופות במתכוון מזון בכמות הרחוקה מלהשביעם. התוצאה היא, שכל העופות בלול משועממים ורעבים, והתוקפנות רבה; גם ניסיונות להאכיל את העופות במנות קטנות פעמיים ביום לא פתרו את הבעיה - הם אוכלים מהר ושבים לשעמום ולרעב.

חיתוכים

הפתרון שמצאה תעשיית העופות לבעיית התוקפנות (ולא רק בקרב תרנגולים אלא גם בלהקות רבייה של אווזים!) הוא חיתוך המקור של כל האפרוחים בגיל כעשרה ימים (ולעתים שוב לאחר מספר שבועות) באמצעות להב ברזל מלובן. נוהג זה מקובל בתעשיית הביצים, וכמו בתעשייה זו, גם בלהקות הרבייה נגרמות פציעות קשות, חיתוך הלשון, כאבים כרוניים ועוד. אם לא די בכך, הזכרים עוברים קיצוצים נוספים - בכרבולת, בדלדלים ובאצבעות - שיטה פרימיטיבית להבחנה בינם כזכרים "מובחרים" לבין זכרים "בלתי רצויים", שהשתרבבו בטעות אל בין הנקבות.

שמנות ורעבות

תכנית לחיים קצרים בלבד

תרנגולים המנוצלים בתעשיית הבשר סובלים מעצם מבנה גופם, שנוצר על-ידי ברירה מלאכותית אינטנסיבית עבור רווח כספי. הם גדלים ומשמינים במהירות עצומה, פרופורציות הגוף שלהם מעוותות - החזה גדל יותר מכל איבר אחר, רגליהם הקטנות אינן מסוגלות לתמוך היטב בגוף הענק והן מתעקמות וכואבות, והם מועדים ללקות באי-ספיקת לב. המחלות והנכויות הללו עושות שמות בלולי תעשיית הבשר. אולם הרווחים מן הגדילה המהירה עולים באופן משמעותי על הנזקים הכספיים מן המחלות וממקרי המוות, ולכן מגמת ה"טיפוח" ממשיכה. כל זאת כאשר מדובר בעופות - אפרוחים, למעשה - הנשלחים לשחיטה לאחר שני חודשי חיים בלבד. בשלב זה בחייהם, עיוותי הגוף לא באים עדיין לידי ביטוי מלא: העופות לא הגיעו לשיא השמנתם, ומחלות הרגליים והלב רק מתחילות אצל רובם. אולם בלולי רבייה, שם נועדו העופות לחיות 13-16 חודשים ולעתים אף יותר מכך, באים עיוותי הגוף לידי ביטוי במלוא עוצמתם. יש להעיר, שבעיות דומות קיימות בלולי רבייה גם בזנים ומינים אחרים של עופות, אך בתעשייה הגדולה מכולן - תרנגולי-בית המנוצלים לבשר - הבעיות הן החמורות ביותר.

רעב: תמיד

מנקודת-המבט של המערכת החקלאית, עצם העובדה שאפרוחים אינם יכולים לבוא לעולם ללא הורים היא סרבול מיותר של הטבע. דור ההורים צריך בהכרח לשאת תכונות שנועדו לדור הצאצאים. אולם אם ההורים יאכלו בלולי הרבייה כאוות נפשם, כפי שמקובל להאכיל את צאצאיהם - יאבדו ההורים את פוריותם, יחלו וימותו. הפתרון שמצאה לכך המערכת החקלאית הוא "הגבלת מזון כמותית חריפה", או במילה אחת: הרעבה. העופות מקבלים חלק קטן בלבד מן המזון שהם מתאווים לו, אחת ליום-יומיים. יצורים אלה עוותו עד כדי כך באמצעות ברירה מלאכותית, שהם לכודים ללא מוצא בין שתי ברירות כואבות: רעב או מחלות מהשמנת-יתר.

ירידה בפוריות

הנזק הכספי לבעלי לולי הרבייה אינו מתחיל במחלות קשות או במוות של העופות. די בכך שפוריות העופות נפגעת כדי לגרום בעיה כלכלית. ירידה בפוריות אצל בעלי-חיים ש"טופחו" לגדילה מהירה וכדומה הייתה מוכרת היטב כבר במאה התשע-עשרה. התופעה מוכרת גם בכלבים ובחתולים, שעברו ברירה מלאכותית אינטנסיבית כדי ליצור חיות "גזעיות" מעוותות במיוחד. בתעשיית העופות, הפגיעה בפוריות מוחמרת ביותר אם העופות אוכלים ללא הגבלה. אצל תרנגולות כבדות מדי, נפגם מנגנון שמירת הזרע של הזכר; התרנגולות ש"טופחו" לגידול מואץ, סובלות מאיבוד רב של ביצים מהשחלה אל חלל הבטן ומייצור ביצים לא מושלמות. נראה שה"טיפוח" עודד ניצול יתר של מרכיבי החלמון ואלה משבשים את פעילות השחלה - ביצים רבות מוטלות מחוץ לשחלה או יוצאות פגומות.

סיבות נוספות להרעבה

ללולנים יש אינטרסים נוספים להרעיב את העופות בלולי הרבייה. כפי שניתן לצפות, מתן מזון לעופות שמנים הוא "בזבוז" של מזון יקר - ניתן להפיק לא פחות ביצים (ולמעשה יותר) מעופות רזים. בנוסף לכך, תרנגולות שאוכלות באופן חופשי מגיעות לבגרות מינית בגיל מוקדם ומתחילות להטיל ביצים. תרנגולות צעירות מטילות ביצים קטנות בלבד - קטנות עד כדי כך, שהמדגרות לא מעוניינות בביצים אלה. התרנגולות הצעירות מורעבות אפוא גם משום שהלולנים בחרו לעכב כך את התבגרותן המינית.

אחידות ו"דילול"

השוני הקיים בטבע בין פרט לפרט, אף הוא נחשב כסרבול מיותר עבור המערכת החקלאית. המדגרות דורשות ביצים בגודל אחיד; המשחטות דורשות עופות בגודל אחיד; גם בלולי הרבייה, נערכים מאמצים להביא לאחידות בכל הלול. אולם העופות אינם אחידים בגודלם למרות הכל, ותחת הגבלת המזון החמורה - ממהרים הכבדים והחזקים להגיע אל המזון לפני העופות הקלים יותר, שנותרים רעבים יותר ויותר. הלולנים משקיעים עבודה רבה במיון העופות לפי גדלים. "מיון" משמעו שקילת העופות (לעתים על-ידי תפיסתם ולעתים במתקנים אוטומטיים) וחלוקתם ללהקות במכלאות נפרדות, שבכל אחת מהן יש תרנגולות בגדלים שונים ואחידים. במקרים אחרים מביא המיון ל"דילול" - שליחת התרנגולות הקלות או הכבדות מדי לשחיטה.

בעיית הזכרים

ה"דילול" גורף יותר כשמדובר בזכרים, שרובם "מיותרים" ממילא, כי הרי זכר אחד יכול להפרות תרנגולות רבות. הסכנה לזכרים גדולה במיוחד גם מכיוון אחר: הם זקוקים למזון רב יותר מן הנקבות כי הם גדולים יותר; כאשר מחזיקים אותם עם הנקבות ומתאימים את מנת המזון לגודלן של הנקבות - הם נותרים רעבים עוד יותר מן הנקבות. "ואכן נמצא, כי בלהקות מעורבות יש תמותה גדולה של זכרים", מסכם אחד המומחים (איתן, עמ' 21).

פתרונות כושלים

מחקר חקלאי רב נערך בניסיון להיחלץ מן הדילמה "רעב או מחלות". מאמר בנושא זה, שהופיע באחד מן הגיליונות האחרונים של כתב-העת של האגודה העולמית למדע העופות, קובע שלא נמצאו פתרונות. בניסויים שנערכו בישראל, למשל, ניסו להלעיט תרנגולות בחומצות שומניות מסוימות, אשר אמורות לדכא את התיאבון שלהן מבלי לדכא את חיוניותן. התוצאות: התרנגולות השמינו פחות אך עדיין אכלו יותר מן המבוקש, ומערכת ההטלה שלהן התפתחה פחות מזו של תרנגולות שהורעבו. כל עוד רווחי הלולנים והמחיר הנמוך לצרכני הבשר הם השיקולים הבלעדיים, ההרעבה נותרת בתור השיטה המועדפת. כמובן, גם החלפת העופות בעלי הגוף המעוות בעופות מזנים ישנים, הדומים יותר לתרנגולים כפי שנוצרו באופן טבעי, תוכל לחלץ את העופות מן הדילמה האכזרית; אולם אין כמעט צורך להזכיר, שגם כאן השיקול הכלכלי פועל באופן חד-משמעי נגד העופות. בשורה התחתונה, צריכת בשר עופות מממנת בהכרח לא רק את סבלם של העופות שמגיעים לצלחת, אלא גם את סבלם של הוריהם, שאיש מן הצרכנים לא ראה מעולם.

קבוצת תרנגולות לרבייה באוניברסיטת אוהיו (בתנאים לא מסחריים)