|
|
שחיטה אמריקאית
משחטות יונקים בארצות-הברית לפי גייל אייזניץ
הספר "משחטה" (1997) מאת גייל אייזניץ מסכם שמונה שנות חקירה במשחטות יונקים בארצות-הברית, על בסיס תצהירים מפי מאות עובדי משחטות, הקובעים: משרד החקלאות האמריקאי מתעלם באופן שיטתי מ"חוק השחיטה ההומאנית" – ולזוועות אין גבול. אריאל צֹבל מביא סדרת כתבות המסכמת את הספר, בעזרת ראיונות מאוחרים יותר עם אייזניץ.
תמצית הספר
"משחטה": הסיפור המזעזע של תאוות בצע, הזנחה וטיפול בלתי הומאני בתוך תעשיית הבשר של ארצות-הברית", מאת גייל אייזניץ, הוא אחד מן הספרים החשובים ביותר בתולדות התנועה לשחרור בעלי-חיים. אייזניץ, חוקרת מטעם הארגון Humane Farming Association, מגוללת על פני קרוב ל-300 עמודים עובדות, שעד לפרסום הספר היו בלתי ידועות לאיש מלבד עובדי המשחטות. הטענה המרכזית: משרד החקלאות האמריקאי נשלט על-ידי תעשיית הבשר ולכן אינו אוכף את "חוק השחיטה ההומאנית", שהוא מחויב לאכוף. החוק, אשר פוסח במפורש על עופות, דורש שחתכים בגוף היונקים יבוצעו רק לאחר שעברו הימום יעיל ואיבדו את הכרתם במהירות. כתוצאה מהיעדר הימום ומקצב העבודה הקדחתני במשחטות, עוברים בעלי-החיים טיפול אלים ביותר ורבים מהם מבותרים כשהם בהכרה מלאה. זוהי תמצית הדברים, אך לא ניתן להבינם מבלי להיכנס לפרטים.
ההקשר הישראלי
על פני הדברים, נראה שהספר "משחטה" אינו רלוונטי לישראל, הן משום שבישראל נהוגה לכאורה שחיטה כשרה, אשר אמורה לגרום אובדן הכרה מהר יותר משחיטה רגילה לאחר ניסיון הימום כושל; והן כי חלק מהזוועות האמריקאיות נובעות מגודלן העצום של המשחטות שם. יש בכך מידה של אמת, אולם כדאי לזכור:
- בפועל, שחיטה כשרה במשחטות מודרניות אינה גורמת אובדן הכרה מהיר. למסקנה זו הגיע ארגון ממלכתי בבריטניה על סמך
בדיקות נרחבות, וכך הוכח גם בחקירת PETA
במשחטה הכשרה למהדרין הגדולה בעולם. מיתוס השחיטה הכשרה ה"הומאנית" מבטא לכל היותר את כוונת הפוסקים וכלל לא את המתרחש בשטח.
- היקף השחיטה הכשרה בישראל מוגבל. חזירים ממילא אינם נשחטים כך, ואפילו יותר ממחצית שוק הבשר והצאן מבוסס על
"שחיטה שחורה".
- בישראל נערכו רק תצפיות חשיפה בודדות במשחטות
צאן
ובקר. ללא חקירה יסודית, נוח לחשוב שהמצב בארץ פחות גרוע. גם בארצות-הברית חשבו לפני אייזניץ שהמצב אינו כה גרוע.
- ההתעלמות מהחוקים הקשורים בשחיטה, וביניהם "חוק השחיטה ההומאנית", נובעת מכך שמשרד החקלאות ממונה על אכיפת החוקים בעודו קשור קשר הדוק בתעשייה. מצב דומה קיים גם בישראל.
וידויים עם סכין מדממת ביד
ראיונות וחקירות סמויות
בתנועה לשחרור בעלי-חיים, המושג "חקירה" מציין בדרך-כלל ביקורים בודדים של פעילי זכויות בעלי-חיים במתקן חקלאי או במעבדה. לעתים משתילים סוכן סמוי במתקן למשך שבועות או חודשים אחדים. חקירות כאלה מייצגות, לכל היותר, מאות שעות ניסיון בשטח. הספר "משחטה", לעומת זאת, מסכם מידע על בסיס
שני מיליון
שעות ניסיון. ניסיון עצום כזה, המגמד את כל הידע שנצבר דרך גיחות סמויות למשחטות והשתלת סוכנים סמויים, ניתן להשיג אך ורק מתוך המערכת, דרך תקשורת עם מאות עובדים, שלכל אחד מהם ניסיון של שנים במשחטה. מדובר אפוא במידע מקיף מאוד, שלא ניתן לפטור אותו כ"מקרים יוצאי-דופן", כפי שנהוג בתעשייה ובממשלה לגבי חקירות של סוכנים סמויים. אייזניץ, בעלת ניסיון קודם בחקירת התעללות בחיות, החלה לחקור את תעשיית הבשר בשיטה זו בשנת 1989 והיא המשיכה בה גם לאחר צאת הספר לאור. במקרים מסוימים, האנשים שראיינה התגייסו לטובתה הרבה מעבר לראיון. הם חתמו באופן גלוי על תצהירים, העידו נגד מעסיקיהם בפני הרשויות ובתקשורת, ואפילו הכניסו ציוד צילום סמוי למשחטה כדי לסייע בתביעה נגד בעלי המתקן.
|
עובד משחטה באומהה, נברסקה. צילום: ריצ'רד אבדון, 1979
אייזניץ: בין החיות לשוחטים
החקירה של אייזניץ יחידה במינה כי היא נשענת על כישורים אישיים חריגים מאוד. החוקרת ניהלה במשך שנים אורח-חיים ארעי, כשהיא עוברת ממקום למקום ברחבי ארצות-ברית ושוהה בזהות בדויה ליד משחטות. היא נפגשה עם אנשים אלימים ביותר, ספגה איומים ונמלטה מניסיונות רצח. והיא נחשפה לעובדות מחרידות, אשר די בהן כדי למוטט כל אדם רגיש. בנוסף לכך, על מנת להצליח בחקירה היה עליה להתיידד עם משמידי חיות, כולל הסדיסטים הנאלחים ביותר שביניהם. זהות כפולה כזו היא כמעט בלתי נסבלת מבחינה רגשית, ואמנם חוקרים סמויים מתרחקים מעובדי המקום, ואילו חוקרים גלויים (כגון
פיטר לבנהיים) איבדו את רוב האמפתיה כלפי החיות עם ההתקרבות למעניהן. אייזניץ, לעומת זאת, התיידדה ממש עם חלק מהעובדים. מעבר לשיחות חולין סביב הראיון ואף ביקורים בבתיהם, מדובר במחויבות של החוקרת ושל הארגון שהיא עובדת עבורו, HFA, להגן על עובדים ששיתפו פעולה איתה כנגד המעסיקים שלהם, כלומר: לדאוג שיוכלו להמשיך להתפרנס מהרג חיות. גדולתה של אייזניץ היא יכולתה לפתח אמפתיה ממשית כלפי העובדים מבלי לאבד כלל את האמפתיה כלפי קורבנותיהם. בספר, היא מתעלמת מקשיי העבודה עד שהיא מגלה שחלתה בסרטן השד – תוצאה ישירה של הלחץ הרגשי, לדבריה. היא המשיכה בחקירה בעודה חולה מאוד ותחת כימותרפיה והקרנות. אייזניץ החלימה והיא ממשיכה לעבוד כחוקרת ב-HFA.
מדוע הם מדברים?
כאשר אייזניץ הגיעה לחקור משחטה ויצרה קשר אישי כלשהו בסביבת המגורים של העובדים, בברים וכדומה – היא מצאה שלא קשה להשיג שיתוף-פעולה מצד העובדים. מדוע הסכימו מאות אנשים לחשוף בפני האישה הזרה מידע שעלול להביא לפיטוריהם, לאלימות נגדם, לתביעה על-ידי המעסיקים ואפילו לתביעה על הפרת חוק רווחת בעלי-החיים? יש לכך שלוש תשובות:
א. "שחיטה הומאנית" ושלום השוחטים
יישום "חוק השחיטה ההומאנית" חיוני לשלומם של עובדי משחטה. ראשי תעשיית הבשר לוחצים לעבוד במהירות מטורפת, המגיעה להרג עד 400 בני-בקר בשעה או 1,100 חזירים בשעה בידי עובד אחד. ללא אפשרות להמם את החיות ביעילות בקצב כזה, העבודה במשחטות היא המקצוע המסוכן ביותר בארצות-הברית. חיות התלויות באוויר בהכרה לא רק מתענות, אלא גם בועטות ונושכות, ולעתים מרסקות את איברי העובדים ומעיפות לעברם את סכיני השחיטה. מדי פעם הן אף נופלות לעבר העובדים מהשרשרת שעליה הן תלויות. כל עובדי המשחטות נפצעים בשלב כלשהו, לעתים מאבדים איבר ואפילו נהרגים. לא מעט עובדים התלוננו לממונים עליהם בתעשייה או במשרד החקלאות זמן רב לפני שפגשו באייזניץ – לשווא. כולם גם סובלים מפגיעות כרוניות בפרקים ובגידים, כתוצאה מפעולות החוזרות על עצמן במהירות, עשרת אלפים פעם ביום ויותר.
ב. סגירת חשבון עם בעלי המשחטות
יחס המעסיקים לעובדים בתעשיית הבשר הוא נצלני ופוגע במידה כזו, שאפילו עניים הזקוקים לפרנסה, שמחים לסגור חשבון עם המעסיקים (מה שהפך לתירוץ קלוש של תעשיית הבשר נגד הספר – כביכול מדובר בעדויות מסולפות מפי קומץ נקמנים). עובדים המתלוננים על הפרת תקנות, תנאים לקויים או מחלה, נתקלים בהתעלמות ובנזיפה במקרה הטוב, ואילו במקרה הרע (בעיקר אם התלונה מופנית החוצה או לערכאה גבוהה בארגון) מעבירים את העובד לתפקיד בלתי נסבל או מפטרים אותו; כך גם מקרה נדיר, שבו עובד עוצר את קו ההרג בגלל חיה בהכרה, יסתיים בנזיפה ובצעקות או בפיטורין. הטיפול הרפואי בעובדים לקוי עד חסר, והמשמעת היא כה חמורה, שבכמה משחטות דיווחו העובדים שהם נאלצים להשתין בעמדתם כי אסור להם לצאת. למרות מאה השנים שחלפו מאז
הג'ונגל של אפטון סינקלייר,
המשחטות עדיין מעדיפות להעסיק מהגרים בלתי חוקיים, ואלה אכן חוששים במיוחד להתלונן, או שהם מרוצים מהשכר ואינם נוטים לסכן את משרתם. כשמוסיפים לכך את מחסום השפה והתרבות של אייזניץ בתקשורת עם מהגרים, אין פלא שמשתפי-הפעולה היו כמעט אך ורק אמריקאים ותיקים.
|
עובד בשוק הבשר סמית'פילד, אנגליה. צילום: בוורלי קונלי, 1991.
ג. לשפוך את הלב
עבור רבים מהמרואיינים, המפגש עם אייזניץ היה הזדמנות לשפוך את הלב. לדבריה, מרואיינים רבים לא נזקקו לעידוד: מרגע שהחל הראיון, הם פשוט דיברו ודיברו. זהו מקרה נדיר שאדם חיצוני מתעניין בהם ובמצוקות שלהם, ועבור רבים זו גם ההזדמנות לספר למישהו כיצד חייהם נהרסו בתעשיית הבשר. נראה שהדיבור בקול גם מעודד חשבון-נפש, ומסתבר שלא מעט מהעובדים מחניקים רגשי אשמה ביחס להתעללות בחיות. הם מצליחים להזדהות עם המטרה של אייזניץ, לא מעט גם בזכות הידיעה, שהם חושפים מעשים בלתי חוקיים. רבים מהמרואיינים לא ידעו זאת קודם לכן, וכעת, משנודע להם על דרישות החוק, הם חשים ביטחון להפליל את האחראים על הפרתו.
תמונת גייל אייזניץ צולמה בטקס שבו הוענק לה פרס אלברט שווייצר להישגים יוצאי-דופן בתחום רווחת בעלי-חיים, 2004 (מתוך אתר AWI)
בכניסה למשחטה אמריקאית
במשאית ההובלה
הרג אלים אורב לחיות בתעשיית הבשר זמן רב לפני שהן מגיעות למשחטה, במשקים עצמם ובמשאיות ההובלה. החקירה של אייזניץ התמקדה במשחטות בלבד, אך ניסיונם של העובדים שם מעיד על גורל החיות ימים קודם לכן. לות'ר ג'ונסון, מפקח ותיק מטעם משרד החקלאות, סיפר לאייזניץ על שחיטות דחק של חזירים גוססים, אי-שם במערב התיכון (עמ' 199):
"רוב החיות לא כל-כך מבוגרות. [...] הן סובלות מתת-תזונה, כוויות קור, פציעות. הרבה DOA [חיות שהגיעו מתות למשחטה]. חזירות עם אגן שבור שגוררות את עצמן עם הרגליים הקדמיות והצליחו לגרור את עצמן על האחוריים כל-כך הרבה עד שהן הצטמקו מרעב."
מוות במהלך הנסיעה הוא תופעה נפוצה. לדברי ג'ורג' בלומקוויסט, עובד ותיק במשחטת ענק של חברת ג'ון מורל, באיווה (עמ' 102-3):
"אתה תפסיד חזירים בסמיטריילר בכל מקרה, מחנק או מכך שחם מדי או קר מדי. [...] במשך הזמן שבו עבדתי בתמורה [עיבוד הגופות של חיות שלא למאכל אדם] הייתה ערמה גדולה של חזירים מתים כל יום. הם בטח איבדו חמישה-עשר או עשרים מתוך כל משאית. [...]
"טוב, כשהם ירדו מהמשאית, הם היו קשים כמו גוש קרח. לפעמים הם היו כל-כך קפואים שהיית צריך לקחת זרם מים חמים להפשיר אותם כך שייפרדו לפני שיכולת לנסר אותם."
חזיר במשאית הובלה. תצלום: Neomie Ventura
נפטרים מחיות פגועות
לדברי מרטין "האדום", עובד ותיק במשחטת מורל, איווה (עמ' 100):
"בחורף, יש חזירים שמגיעים אחרי שקפאו לתוך הצדדים של המשאיות. קושרים שרשרת סביבם ופשוט מטלטלים אותם מקירות המשאית, ומשאירים חתיכות עור ובשר מאחור. יכול להיות שנשארו בהם קצת חיים [...] אבל העובדים סתם זורקים אותם על הערימה של המתים. הם ימותו במוקדם או במאוחר, כי לא נשאר בהם כלום."
לות'ר ג'ונסון מתאר את אחת משיטות ההרג (עמ' 199):
"יום אחד הלכתי למכלאת חשודים [חיות פגועות, שמניחים כי אסור לשלוח אותן למאכל אדם], שני עובדים, אחד מחברת שינוי מקומית, השתמשו בצינורות כדי להכות את החזירים למוות. [...]
"הלכתי לווטרינר, האחראי שלי, להתלונן. הוא אמר, 'אין להם ערך כי יזרקו אותם למכלים בכל מקרה'. אז לפי האחראי שלי, זה היה בסדר להכות את החזירים הקטנים האלה למוות. הם היכו אותם כמו שמכים את כלבי הים הקטנים האלה באלסקה."
מוסיף מרטין מאיווה (עמ' 100-99):
"אם חזיר לא מסוגל ללכת, הם אוספים את הבנזונה באזור של מתים עם בובקט [סוג של טרקטור] ישר באוויר. אם הוא נשאר בכף, הוא נשאר בפנים. אם הוא נופל החוצה, אתה דורס אותו, או מצמיד אותו לקיר וגומר לרסק את שאר הרגליים שלו ככה שהוא לא יוכל לרוץ יותר."
מכלאות המתנה בפתח משחטות: לחזירים (מימין) ולבקר. מתוך האתר של טמפל גראנדין
גוררים
כאשר חיות מגיעות למשחטה במצב כה קשה שהן אינן מסוגלות ללכת, הן מקבלות טיפול מיוחד: אלימות קשה עוד יותר מזו שסופגות החיות הבריאות. בילי קורבט, שעבד במשך שש שנים כמפקח במשחטת קפלן בפלורידה, סיפר לאייזניץ מה קורה לפרות שלא מסוגלות ללכת (עמ' 45):
"אתה נוהג למשאית בטרקטור ישן ובלוי עם הכף למעלה. לכף יש שרשרת שמחוברת אליו. אתה לוקח שרשרת ומחבר אותה סביב אחת מהרגליים של החיה. על-ידי הרמת הכף של הטרקטור, השרשרת נמתחת והחיה מתרוממת באוויר. החיה תהיה תלויה הפוך ברגל שלה ואתה תיסע איתה למרעה.
"ברגע שהבאת את הקורסות [חיות שלא מסוגלות לעמוד או ללכת] למרעה, אתה עוצר ומנסה להעמיד אותן על הרגליים על-ידי דחיפת האצבעות שלך לאף של החיה ומשיכה כמו משוגע. אפילו כאשר הצלחת להעמיד את החיה, נראה כאילו תמיד כשאתה בודק את זה, נניח חצי שעה אחר-כך, היא שוב נפלה על הצד.
"ביום גרוע יש לך יותר משלושים קורסות. [...] להרבה מהן יש חום, כמה עם חום גבוה של יותר מ-41 מעלות. ד"ר טסקן [הווטרינר הרשותי] לא נותן לנו להרוג את החיות האלה עד שהחום שלהן יורד מתחת לארבעים וחצי."
40.5 מעלות הוא הגבול שהתקנות הפדרליות מתירות לשחיטת בקר למאכל אדם, כלומר: שחיטה רווחית יותר. בראיון עם קבוצה של אנשי האיגוד המקצועי של העובדים במשחטה אחרת של ג'ון מורל, בדרום דקוטה, סיפר אחד מהעובדים לאייזניץ (עמ' 130):
"פרות שנפגעו [בהובלה או בתהליך השחיטה], הם קוראים להן 'גוררות'. אתה לוקח מנוף חשמלי, מהדק אותו על אחת מהרגליים שלה – זו אמורה להיות רגל – וגורר אותה כל הדרך לאורך מעבר ההרג עד לתיבת ההימום. [...]
"אם לא הצלחת להגיע לרגל שלה, זה יהיה סביב הצוואר שלה, ועד שהיא תגיע לשם היא תהיה כמעט מתה – זה חונק אותה. אתה כל-כך ממהר, ואנשים כל-כך מתרגזים עליך אם אתה לא עושה את העבודה בזמן, שהאדרנלין שלך זורם ולא אכפת לך מה אתה עושה לחיה."
חיות שלא נגררו בשיטה זו, יגררו בשיטה אחרת, כפי שתיאר אד ון ווינקל, העובד במשחטות מאז שנות השישים (עמ' 82):
"אם יש לך חזיר במעבר שהרסו לו את הצורה עם שוקרים חשמליים וחטף התקף לב או שהוא מסרב לזוז, אתה לוקח אנקול בשר ומחבר אותו לחור התחת שלו. אתה מנסה לעשות זאת על-ידי תפיסת עצם הירך. אז אתה גורר אותו אחורנית. אתה גורר את החזירים האלה חיים, והרבה פעמים האנקול קורע את החור. ראיתי רגלי חזיר – ירכיים – שנקרעו לגמרי. אם החזיר מתמוטט ליד המעבר הקדמי, אתה דוחף את אנקול הבשר לתוך הלחי שלו וגורר אותו קדימה."
מתוך אתר של חברה המשווקת ציוד למשחטות
מזרזים
כדי לזרז חיות בדרך לשחיטה, השימוש בהלם חשמלי (שוקר) ובמכות רצח הוא אמצעי שגרתי. האלימות האדישה שנובעת מלחצי העבודה, מתגלגלת לעתים קרובות בסדיזם לשמו. עובדים סיפרו לאייזניץ, שמקובל להעלות את הזרם החשמלי הרבה מעבר למותר לפי "חוק השחיטה ההומאנית" – 50 וולט. בילי קורבט, מפקח מטעם משרד החקלאות במשך שש שנים במשחטת קפלן בפלורידה, סיפר (עמ' 46-7):
"אתה עלול להיות מתוסכל כשאתה מנסה להניע בקר קדימה. [...] לפעמים צריך לדרבן אותם הרבה. אבל חלק מהמובילים אוהבים לשרוף אותם לכל הרוחות. החמישה או שישה שוקרים ליד המעברים להובלה מחוברים ישר לשקעים של 110 וולט. [...] חלק מהמובילים מרביצים לבקר עם השוקרים עד שהם כל-כך משתגעים ומבוהלים שאתה כבר לא יכול לעשות איתם כלום, ממש עד לתיבת ההימום, והם פשוט עומדים שם וצוחקים."
עובדים רבים דיווחו, שנהוג לפגוע עם הזרם החשמלי בכל הנקודות הרגישות בגוף: באף, באוזניים, בעיניים, בפי הטבעת ואפילו בתוך הגרון – כאשר החיה פערה את פיה לצעוק מכאב. שיטות זירוז נוספות הן דקירות סכין ושבירת הזנב. שניים מעובדי מורל באיווה, דיברו על כך באוזני אייזניץ (עמ' 100):
"'חזירים הם עקשנים,' אמר מרטין. 'נראה שלהכות אותם בראש עובד הכי טוב. חתיכת מוט [בטון שנועד לחיזוק] ברוחב אינץ' בערך, אתה מכריח חזיר ללכת לאורך המעבר, ודואג שמישהו אחר יעמוד שם עם חתיכת מוט ביד– '
'כן, זה כמו לשחק בייסבול,' אמר קאלקין."
שוקר חשמלי (hotshot) לזירוז חיות במשחטות, וחזירים לכודים במבוך של מעברים במשחטה (למעלה).
שתי התמונות מתוך אתרים של חברות המשווקות ציוד למשחטות
הימום והכרה מלאה
דרישות החוק
"חוק השחיטה ההומאנית" מחייב הימום של יונקים לפני שחיטתם וביתור גופם. ההימום בארצות-הברית אמור להתבצע באמצעות אקדח הימום המוצמד לראש החיה ודופק מסמר לתוך מוחה באמצעות לחץ אוויר (המסמר שב ונכנס לתוך האקדח ונטען לירייה הבאה) או באמצעות הצמדת אלקטרודות לגוף ולראש במשך שלוש שניות עד לגרימת הלם חשמלי. בכל מקרה, אובדן ההכרה אמור להיות מיידי, בניסיון הראשון ולמשך מספר דקות לפחות.
אקדח הימום פניאומטי (טמפל גראנדין)
כמה הימומים נכשלים?
לפי המידע שמסרו עובדי המשחטות לאייזניץ, לחוק אין כל אחיזה במשחטות. חלק מהחיות לא עוברות כל הימום, בחלקן פגעו המכשירים אך לא גרמו לאובדן ההכרה, ואחרות מתעוררות מיד לאחר אובדן הכרה רגעי. הבעיה קיימת בכל התעשייה. בכמה משחטות שבדקה אייניץ באופן מקיף, ניסו העובדים להעריך כמה מהחיות הגיעו לשלבים הבאים בקו ההרג כשהן בהכרה. במשחטת קפלן – אז משחטת הבקר הגדולה בפלורידה – שחטו 50-70 חיות בשעה, ולהערכת אחד העובדים, 70-60 ביום הפגינו סימני הכרה לאחר הימום כושל. במשחטת ג'ון מורל באיווה שחטו 75,000 חזירים בשבוע, ואחד הדוקרים (אדם הנועץ סכין בצוואר החיה כדי לגרום דימום, לאחר ההימום) אמר לאייזניץ שרוב החזירים הגיעו אליו בהכרה מלאה. במשחטת ג'ון מורל בדרום דקוטה שחטו אלפי פרות, חזירים וכבשים ביום. אחד העובדים העריך, ש-25 עד 30 אחוזים מהבקר נתלים ונדקרים בהכרה.
איורים של הימום בקר באקדח פניאומטי ובאקדח מחסניות.
מיקום האקדח באיור אינו מקרי: החיה תאבד הכרה רק אם הפגיעה מדויקת מאוד. (טמפל גראנדין)
חיות בהכרה
אחת התגובות של התעשייה לדיווחים על חיות בהכרה לאחר הימום היא, שמדובר ברפלקס, תגובה עצבית ללא הכרה. אמנם, בעיטות באוויר והתפתלויות עשויות להופיע ללא הכרה, אך קיימים סימנים מובהקים להכרה, והעובדים זיהו בקלות סימנים כאלה בדיווחיהם – שהרי שלומם שלהם תלוי בזיהוי. לדברי באקי ווייט, אחד הדוקרים הוותיקים במשחטת מורל, דרום דקוטה (עמ' 121):
"אפשר לזהות את אלה שחיים כי הם גועים, ממצמצים, מסתכלים לצדדים. [...] כשאתה הולך להמם אותם, הם ינסו למשוך את הראש ולהתרחק ממך. אני מזיז את היד שלי, הם מזיזים את הראש. אני זז לצד אחד, הם זזים לצד השני."
מוסיף רוני ווטסון, מפקח של משרד החקלאות במשחטת קפלן (עמ' 32):
"וכשהדברים האלה קמים אחרי שחטפו הימום [...] תאמיני או לא, זה מצחיק. כולם רצים וקופצים כמו חבורת קופים, מטפסים על דברים בכל מקום."
מהירות מופרזת
קצב שחיטת היונקים בארצות-הברית הואץ בשנות השמונים והתשעים. כמה מהעובדים הוותיקים ידעו לספר על כך מניסיונם. האצת קצב השחיטה היא אחד מהגורמים לכישלון ההימום. ביצוע ההימום מחייב דיוק, שאינו אפשרי כשממהרים מדי, ובעיקר כאשר חיות משתוללות בגלל שדרבנו אותן באלימות וצופפו אותן מאוד. לדברי עובדים במשחטת מורל בדרום דקוטה, לאקדח הימום נחוצות 6-4 שניות כדי להיטען מחדש לאחר השימוש, ולכן אין די זמן להמם ביעילות. טומי ולאדק, דוקר שעבד 9 שנים במשחטת מורל, איווה, סיפר (עמ' 67): "בהתחלה כשנכנסתי לעבודה, הייתי בולע ספיד רק כדי לעמוד בקצב של כל החזירים החיים." אחד מוותיקי משחטת מורל באיווה, אד ון וינקל, מתאר את ההאצה בשחיטת חזירים (עמ' 83):
"הם חטפו שוק חשמלי בתחת, דקירה בעין, והם עצבניים כמה שחזיר יכול להיות. הם מטפסים אחד על השני. הם משוגעים. הבחור שמפעיל את מתקן הריסון צריך לנסות לתפוס את החזירים הקופצים האלה עם מכשיר ההימום. הם קופצים מסביב, מפילים את המהמם, ואתה לא משיג הימום יציב."
אלברט קבררה, מהמם במשחטת קפלן בפלורידה, מתאר מצב דומה בעגלים (עמ' 43):
"כדי לגמור איתם מהר יותר, היינו שמים שמונה או תשעה מהם בתיבת ההימום [מתקן ריסון קטן] בבת-אחת. ברגע שהם נכנסים פנימה, אתה מתחיל לירות, העגלים קופצים, הם כולם נערמים אחד על השני. אתה לא יודע מי קיבל ירייה בכלל ואתה שוכח את אלה שלמטה. תולים אותם בכל מקרה, והם נוסעים על הקו, מתפתלים וצורחים."
הימום חשמלי של חזיר (טמפל גראנדין)
"איכות הבשר"
המהירות אינה גורם יחיד לכישלון ההימום. סיבה מרכזית לכישלון בהימום חזירים במשחטת מורל באיווה הייתה זרם חשמלי חלש מדי. תחת הלחץ להמם כל ארבע שניות חזיר מבוהל, העובדים הניחו את האלקטרודות ברישול על גב החזירים, וכתוצאה מכך נוצרו דימומים, שניכרו בבשר החזיר המת והורידו את מחירו. ההנהלה סירבה להאט את הקצב, למנוע דרבון או לאמן את העובדים, ופשוט הורידה את עוצמת הזרם. הדימומים פסקו, אולם חזירים רבים לא הוממו כלל או שחזרו מהר להכרה. גם ההימום באקדח שובש משיקולים דומים. באקי ווייט ממשחטת מורל בדרום דקוטה, הסביר שהבקר אינו מהומם היטב כי ההנהלה דורשת שהעובדים ישתמשו באקדח הימום עם מסמר קטן מדי (עמ' 122): "יש לנו ממונה שטוען שהמסמר הגדול הורג את הבקר 'מת מדי' והם לא מדממים כמו שצריך." אייזניץ מסבירה, שיש בתעשייה מיתוס (שהופרך במחקרים) שלפיו אם הלב מפסיק לפעום – לאחר הימום יעיל – נותר בגוף החיה המתה דם רב יותר, ובשר כזה מתקלקל מהר יותר על המדפים. המיתוס מושרש עמוק בתעשייה ולכן נפוצים שיבושים מכוונים במכשירי ההימום. זאת בנוסף לשימוש במכשירים מקולקלים מתוך הזנחה – עוד תופעה נפוצה שדווחה לאייזניץ.
בשביל הכיף
מעבר לסיבות הכלכליות, מסתבר שחלק מהמהממים אינם מבצעים את עבודתם היטב כדי להתבדר – אפילו על חשבון היעילות הכלכלית. לדברי טומי ולאדק, במשחטת מורל באיווה (עמ' 69):
"בחור אחד היה שם את מכשיר ההימום [החשמלי] על הגב של החזיר, ואז במקום להחזיק את המוט במקום במשך שלוש שניות שדרושות להימום, הוא היה מניח לו ורואה את זה רוכב על הגב וגורם לחזיר הלם. הוא נהנה לראות אותם מתהפכים. הוא היה עושה את זה הרבה עד שפעם אחת חזיר קפץ למעלה והמוט נפל ונכנס בו."
דוני טייס, דוקר מאותה משחטה, מוסיף (עמ' 90):
"לפעמים המהמם אוהב לשחק משחקים עם התולה [האדם שקושר את החיות ברגל]. הוא בכוונה לא מהמם חזירים בסדר כדי שיהיה קשה לקשור אותם. הוא יעביר לתולה חזיר שרק נהיה קצת עצבני ואז כאשר הוא ינסה לתלות אותו החזיר יבעט בחזרה וייפול לתוך השוחה שליד."
תמונות נדירות ממשחטה באוסטרליה: חזירים מנסים להימלט מהימום (The Thylazine Foundation Pty Ltd)
כמה יריות?
גם במקרים שבהם מגיעות רוב החיות המומות לשלב הדקירה, ההימום רחוק מלהתבצע בהתאם לדרישות "חוק השחיטה ההומאנית". עובדים רבים במשחטות רבות תיארו בפני אייזניץ מספר גדול של ניסיונות הימום לפני שמצליחים לגרום לחיה אובדן הכרה – אם מצליחים. אין בספר אזכורים להימום לאחר ניסיון בודד. אלברט קבררה ממשחטת קפלן לבקר העריך, שהוא ירה בדרך-כלל 6-5 יריות, והוסיף (עמ' 43-4):
"זו הייתה בעיה רצינית עם פרות, ולפרים יש גולגולות אפילו יותר קשות. הרבה פעמים הייתי צריך לפגוע שלוש או חמש פעמים, עשר פעמים לפני שהם נפלו. היו הרבה פעמים שהיית צריך לעשות חור גדול בראש שלהם, והם עדיין היו בחיים."
טומי ולאדק, ממשחטת מורל באיווה (עמ' 68):
"צעקתי כל-כך הרבה על זה שאני צריך לדקור חזירים חיים, שהמהמם היה מהמם אותם פעמיים. הייתי רואה אותו פוגע בהם [בחשמל] פעמיים ושלוש פעמים, והם עדיין היו עוברים בהכרה.
"ראיתי חזירים שעברו הימום עד 12 פעמים. למשל, חזיר גדול היה מגיע, הם היו פוגעים בו במכשיר הימום, הוא היה מסתכל עליהם, עושה רררהההה! פוגעים בו שוב, והבן זונה לא היה נופל, לא נופל. זה מדהים הכוח רצון שיש לחיות האלה."
ולבסוף, מדברי לות'ר ג'ונסון, מפקח במשחטות שונות במערב התיכון (עמ' 200):
"ראיתי אותם שמים 25-20 חורים בראש של חזירה בניסיון להמם אותה והיא עדיין הייתה על הרגליים. הראש שלה נראה כמו גבינה שוויצרית."
למות באמריקה
שחיטה לפי הספר
הרג יונקים גדולים בארצות-הברית אמור להתבצע כך: לאחר ההימום, קושרים את הפר בשרשרת ברגלו ותולים אותו באוויר. אחר-כך דוקרים אותו בגרון, מותירים אותו לדמם למוות במשך מספר דקות ואז פושטים את עורו וקוצצים את רגליו. שחיטת חזירים מתחילה באופן דומה, אלא שלאחר הדימום טובלים את החזיר המת במים בטמפרטורה 60 מעלות צלזיוס, ולאחר מכן מבצעים בגופו חיתוכים נוספים. המדובר אפוא בסדר קבוע. כבר ראינו שההימום נכשל לעתים קרובות, וכך לכאורה נותרות החיות למות מהדימום, בעקבות הדקירה בגרון. אולם במציאות, כל השלבים מתערבבים. רק דבר אחד בטוח: חיה שנכנסה למשחטה – לא תצא משם בחיים.
חיות נאבקות
מדבריהם של עובדי המשחטות, מסתבר שחיות רבות נאבקות על חייהן בכל כוחן. הן בועטות ונושכות – לא רק אלה שלא עברו הימום, אלא גם חיות עם גולגולת מחוררת וגרון מדמם. חלקן מצליחות להשתחרר מהקשירה ברגל ומקירות חסימה – עד שהן מתמוטטות מהפצעים או עד שיורים בהן. לפי טומי ולאדק, דוקר במשחטת מורל, איווה (עמ' 70):
"לעתים קרובות החזיר קופץ משולחן הקשירה ונוחת במקום הקטן שלי. הם המומים, אז הם מרושעים. הם נושכים כל דבר או כל אחד שמתקרב אליהם. [...]
"הממונה צועק עלי: 'דקור את החזיר הזה לפני שהוא בורח!' אז אני תופס אותו ברגל הקדמית, הופך אותו על הגב שלו ודוקר אותו [בצוואר], ואז פשוט בורח משם. כי החזירים האלה קופצים שוב אחרי שדקרת אותם. הם רצים מסביב במעגל למשך חמש דקות, פשוט מדממים, מנסים לדבוק בכל מה שיש להם. אם זה היה או אני או החזיר, החזיר היה מנצח."
אבל למרות הפציעות והחבלות שסופגים הדוקרים, החזיר תמיד מפסיד.
נתלים חיים
כישלון ההימום משמעו המוני חיות התלויות באוויר ברגל אחת כשהן בהכרה מלאה. עד אחד – מפקח מטקסס – הזכיר שתלייה עלולה להביא לשבירת עצמות. עובדים רבים מזכירים בעיה אחרת: הקושי לקשור חיה נאבקת. לפי ולאדק (עמ' 70-69) סביב המשטח שעליו קושרים חזירים מהוממים במשחטת מורל באיווה יש מתחם ללכידה ולהימום של אלה שהתעוררו וברחו במהלך הקשירה. המקום מותאם לשני חזירים, אך ולאדק ספר שם עד ארבעה-עשר;
"כאשר חזירים מגיעים למכלאת התפיסה בחיים, התולה מכה אותם בראש עם צינור עופרת כמה פעמים – עד שהם מסוחררים כך שהוא יוכל להביא את השרשרת סביב הרגל של החזיר – ואז להרים אותו. עד אז הם עשויים לחזור לחיים והם צווחים עד השמיים. אם יש הרבה חזירים במכלאת התפיסה, לתולה אין זמן להשתמש במכשיר הימום או בצינור. הוא קושר אותם למעלה, תולה אותם חיים, וממני מצפים לדקור אותם."
בין התלייה למוות עלול לעבור זמן ממושך. אייזניץ קיבלה דיווח על משחטה בקליפורניה, שם נוהגים העובדים להשאיר חזירים תלויים וחיים כשיוצאים להפסקת צהריים בת חצי שעה.
פרות (למעלה) וחזירים במשחטות אמריקאיות, מתוך חקירות סמויות (PETA).
הפרות התלויות עדיין חיות, וכך גם החזירים השרועים על הקרקע.
הרג ללא הימום
החיה התלויה אמורה למות מדימום. אולם, מסביר אד ון ווינקל ממשחטת מורל באיווה (עמ' 84):
"בגלל מהירות הקו, לדוקר יש רק הזדמנות אחת לעשות חור דקירה טוב, או שהחזיר מדמם ממש לאט. לדוקר אין מספיק זמן לחפור בחיפוש אחרי עורקים. אם החזיר בהכרה ומנסה להחזיק בדם שלו על-ידי כיווץ שרירים – זה הדם שלו והוא לא מתכוון לשחרר אותו – הדם יוצא בטפטוף ולוקח לו הרבה זמן לגמור לדמם."
לדברי סטיב ג'אנסון, דוקר באותה משחטה (עמ' 79):
"כשמגיע מולי חזיר חי, לא אכפת לי איפה אני פוגע בו – לא אם אני פוגע בו נמוך מדי או גבוה מדי. אני פשוט תוקע בו חור ויוצא משם הכי מהר שאני יכול. זה כל מה שנדרש ממני. לא אכפת לי אם הוא מדמם טוב או לא."
ודוני טייס, דוקר נוסף במשחטה זו, סיפר לאייזניץ בפירוט על מה שכינה "הדרך שלי לפרוק תסכול" (עמ' 92-3):
"אתה מפתח גישה שאם החזיר הזה בועט בי, אני אסגור איתו חשבון. אתה ממילא הולך להרוג את החזיר, אבל זה לא מספיק. הוא חייב לסבול. [...]
"אתה לא רק הורג אותו, אתה נכנס חזק, מכה בקנה הנשימה, גורם לו לטבוע בדם של עצמו. חותך לשניים את האף שלו. חזיר חי רץ סביב הבור. הוא רק מסתכל עליי ואני דוקר, ואני פשוט לוקח את הסכין ו – אארק – חותך את העין שלו החוצה כשהוא פשוט יושב שם. והחזיר פשוט צורח."
טייס מתאר באריכות כיצד זרה מלח על פצעיו של חזיר, ומפרט על תחביב של עובד אחר – להבריח חזירים לתוך מכל השליקה, שיטבעו שם. וכולם, לדבריו ולדברי עובדים במשחטות אחרות, מכים את החיות במוטות עופרת, לעתים קרובות כשיטת הימום חלופית. רבות מהחיות מתות ממכות אלה.
סכינים לדקירת חזירים, מחברה אמריקאית המתמחה בייצור סכינים, אנקולים וגלגלות למשחטות
טובעים במשחטה
חיות רבות עדיין שרדו בשלבים הקודמים והן מוסעות תלויות. אחדות מהן טובעות בדם. לדברי ון ווינקל (עמ' 83-4):
"כשהתחלתי להיות דוקר, לדם במכל האיסוף היה רק צינור בקוטר 5 סנטימטרים לניקוז כל הדם, אז המכל התמלא מהר. כשהחזירים הגיעו דרך בור הדקירות, כל הראש שלהם היה יכול להיות תלוי בתוך הדם. אם הקו זז, החזירים לא נשארו טבולים הרבה זמן, אבל אם השרשרת נעצרה, הם נשארו תקועים בתוך הדם. אני יכול לזכור חזירים בהכרה עושים בועות אוויר בתוך המכל לאיסוף דם – זה היה פשוט מחליא."
מוות נפוץ יותר לחזירים הוא טביעה במכל השליקה. מסביר ולאדק (עמ' 71):
"אין שום דרך שבה החיות האלה יכולות לדמם בכמה הדקות שלוקח להן לעלות על השיפוע [שבין בור הדקירה למכל השליקה]. עד שהם מגיעים למכל השליקה, הם עדיין בהכרה מלאה וצווחים. זה קורה כל הזמן."
מוסיף ון ווינקל (עמ' 84):
"החזירים האלה מגיעים למכל השליקה, נוגעים במים ומתחילים לצרוח ולבעוט. [...] במוקדם או במאוחר הם טובעים. יש זרוע מסתובבת שדוחפת אותם מתחת למים, אין סיכוי לברוח. אני לא בטוח אם הם נכווים למוות לפני שהם טובעים אבל לוקח להם כמה דקות להפסיק לחבוט."
מכל שליקה לחזירים H-5100, המסוגל לטבול עד 800 חזירים בשעה: "מים בנפח גדול מוזרמים כנגד החזיר כדי לשמור על הלחץ עליו, ולהביא חזירים צפים אפשריים לנקודת היניקה." (Riopel Industries)
פשיטת עור וחיתוך רגליים
לבקר ששרד לאחר הדקירה, מצפה ביתור אברים בהכרה. הביתור מתחיל בסמוך מאוד לדקירה ולא לאחר דקות של דימום. במשחטות רבות החיות עוברות חשמול (שנועד "לשפר" את צבע הבשר ומרקמו); לאחר מכן הן עוברות פשיטה של עור הראש, חיתוך עור הבטן ופשיטת עור החלק העליון של הרגליים, קיצוץ הטלפיים ונעיצת אנקולים בגדמי הרגליים, והמשך פשיטת העור. שני עובדים של משרד החקלאות, מפקח ווטרינרית, העריכו שחיות נותרות בחיים בפועל עד כעשר דקות מרגע הדקירה, ורבים תיארו סימני הכרה בשלבים שונים של התהליך. לפי טימות'י ווקר ממשחטת קפלן בפלורידה (עמ' 28-9),
"לעתים קרובות פושט העור מגלה שהחיה עדיין בהכרה כאשר הוא חותך את צדי הראש שלה והיא מתחילה לבעוט באוויר בפראות. אם זה קורה, או אם הפרה בועטת כבר כשהיא מגיעה לתחנה שלהם, הפושטים נועצים סכין לתוך החלק האחורי של הראש שלה כדי לנתק את חוט השדרה."
החיתוך משתק את הפרה מהצוואר למטה אך הרגישות לכאב כתוצאה מחיתוך הראש נותרת בעינה. באקי ווייט, ממשחטת מורל בדרום דקוטה, מסביר אף הוא, שהבעיה היחידה שהעובדים מטפלים בה היא הגנה על עצמם. לעתים קרובות (עמ' 127),
"קוצצי הרגליים לוקחים את המקצצה שלהם וחותכים את הרגל של הבקר מתחת לברך – החלק הדק. [...] הבקר ממשיך לבעוט אבל זו לא בעיה גדולה כי הוא כבר לא מסוגל להגיע רחוק.“
כך מסתיימים חייהן של החיות הגדולות בתעשיית הבשר והעור בארצות-הברית.
מקורות ל"וידויים עם סכין מדממת ביד"
Gail Eisnitz, Slaughterhouse: The Shocking Story of Greed, Neglect, and Inhumane Treatment Inside the US Meat Industry, Prometheus Books, 1997
The Satya Interview: Gail Eisnitz of the Humane Farming Association, Satya, January 1998
Gail Eisnitz, " From Farm to Fork Presentation", from the "From Farm to Fork: Reclaiming Our Food System from Corporate Giants" Symposium, 18.9.1999, Compassionate Action for Animals
Joby Warrick, " 'They Die Piece by Piece': In Overtaxed Plants, Humane Treatment of Cattle is Often a Battle Lost", The Washington Post, 10.4.2001
Modern Meat: A Brutal Harvest" (With Gail Eisnitz), The Washington Post, 10.4.2001"
Modern Meat: Brural Harvest - The Gail Eisnitz Interview" (Interviewed by Claudette Vaughan), Animal Liberation NSW, 2002"
|
|
|
|
