"במובן אחד כולנו דומים זה לזה, מהמושלם ביותר ועד לאדם העלוב והמעוות ביותר, וממנו מטה לחיה הנתעבת ביותר, שכולנו רגישים ובעלי יכולת לחוש את אומללות הכאב. [...] כאב הוא כאב, בין אם הוא נגרם לאדם או לחיה; והיצור שסובל ממנו, בין אם אדם ובין אם חיה, בהיותו רגיש לאומללות שבו כל עוד הוא נמשך, סובל מרוע". (פרימאט, עמ' 20-21)

על הספר
"חובת הרחמים וחטא האכזריות כלפי חיות חסרות תבונה" נחשב כספר הראשון שנכתב בעת החדשה, שמוקדש כולו לחובה המוסרית כלפי בעלי-חיים. קיים דמיון רב בין דברי פרימאט לרעיונות שהתעוררו ברבע האחרון של המאה העשרים, אולם רעיונותיו מעוגנים עמוק באמונתו הדתית, ומעניין לבחון את ההבדלים בינם לבין הגישות בנות-זמננו לא פחות מאשר את קווי הדמיון. הספר יצא לאור ב-1776, השפיע על תנועת ההגנה על בעלי-חיים באנגליה במאה ה-19 והוא נקרא גם בימינו. המפרי פרימאט היה כומר אלמוני למדי. יליד לונדון, הוא נרשם ללימודים אוניברסיטאיים בשנת 1752, קיבל תואר דוקטור לתיאולוגיה ב-1773 ונפטר לפני יולי 1780. "חובת הרחמים" היא היצירה היחידה ששרדה מפרי-עטו.

כמו חילוני?
יותר משלושה רבעים מתוך 112 העמודים (המהדורה המקוצרת) של "חובת הרחמים" מוקדשים לביסוס הדברים על כתבי הקודש. חומר זה יעניין לא רק נוצרים דתיים, כי פרימאט הסתמך בהרחבה על התנ"ך. אמנם הניסיון לבסס כללי מוסר על סמכותם של קטעי טקסט עתיק הוא זר לאדם החילוני בן-זמננו, אך מסתבר שגם פרימאט הרחיב בשימוש בדוגמאות אלה בעיקר מטעמים רטוריים, מתוך התאמה לאנשים הדתיים של זמנו. הוא כמעט מתנצל על ריבוי הדוגמאות מכתבי הקודש, בכותבו: "יש הכרח להקדיש תשומת-לב כלשהי ליכולותיהם של מי שלא נפל בידם היתרון של חינוך חופשי" (עמ' 16). בנוסף לכך, הספר נפתח בהצהרה כמעט חילונית, שלפיה ייתכנו הבדלים בין גישותיהם של אנשים שונים ל"נקודות ספקולטיביות של דת", אולם "צדק הוא חוק בעל ממד אוניברסלי ומחויבות שאינה משתנה" (עמ' 15).

בסבל כולם שווים
עיקרון מרכזי ב"חובת הרחמים" הוא חשיבותו המוסרית של הכאב. לדברי פרימאט,

"חיה חסרת תבונה איננה רגישה לכאב פחות מאדם. יש לה עצבים ואברי חישה דומים; וצרחותיה ואנקותיה, במקרה שהוטבע חותם אלים בגופה, אף על-פי שאינה יכולה לבטא את תלונתה במילים או בקול אנושי, הם עדויות חזקות עבורנו לרגישות שלה לכאב, כמו הצעקות והאנקות של בן-אדם, שאת שפתו איננו יכולים להבין." (עמ' 23)

מכאן נובע עיקרון של שוויון בהתחשבות בכאב, אשר פרימאט ניסחו בבהירות והקדים בכך פילוסופים מפורסמים (כגון הפילוסוף התועלתני Bentham):

"בין אנשים, ההבדלים בין כוחות החשיבה שלהם, בצבע העור שלהם, בגובה קומתם ובמקריות גורלם, אינם מקנים לאף אדם את הזכות להתעלל באדם אחר או להעליבו בגלל הבדלים אלה, ומאותן סיבות, לאדם לא יכולה להיות זכות טבעית להתעלל בחיות ולענותן, רק משום שלחיה אין כוחות מחשבה כשל האדם." (עמ' 22)

אדם / סוס
לפי פרימאט, על כל אחד מאתנו לחשוב כיצד היה הוא רוצה שינהגו בו, אילו היה הוא עשוי להתקיים במקומו של כל אחד אחר. למשל, כשם שביחסים בין עשיר לעני, העשיר צריך לנהוג בעני כפי שהיה רוצה שהעני ינהג בו אילו היו גורלותיהם מתהפכים, כך יש לנהוג גם בבעלי-חיים: "נהג בסוס שלך כפי שהיית מוכן שינהג בך אדונך, במקרה שהיית אתה סוס" (עמ' 25). ואם אדם אינו יכול להפוך לסוס בעוד שעשיר יכול להפוך לעני? בעיני פרימאט, העובדה שהרגישות של האדם ושל הסוס לכאב דומות זו לזו, מהווה נימוק מספק לדמיין היפוכי תפקידים כאלה. לכך הוא הוסיף גם נימוק מטאפיזי: הנפש שחשה כאב, קיבלה את צורת הגוף המיוחדת שלה אך ורק לפי החלטת האל. האל הוא שבחר לתת לנו צורת אדם ולא צורת חיה כלשהי, והוא היה יכול לבחור אחרת; לכן היפוך התפקידים הוא אפשרי.

חובה מיוחדת
ואולי, למרות "חובת הרחמים" כלפי חיות, יש להתחשב יותר בבני-אדם? לא לפי פרימאט. הוא מציג טיעונים חזקים ביותר בזכות התחשבות יתרה ב"חיות לא רציונליות":

דווקא חוסר יכולתן לצפות את העתיד ולמצוא נחמה בתקווה לשיפור המצב ובאמונה בחסד האל, הופכת את סבלן בהווה לקשה יותר מסבלו של אדם חיה שנפגעה קשה, אין אפשרות לפצותה בכסף, בכבוד וכדומה, כפי שניתן לפצות אדם שנפגע יתרון התבונה של האדם הופך את החיה לחסרת ישע מולו, והפגיעה בחסר הישע היא החמורה ביותר יתרון התבונה של האדם הוא מתת האל ואין להשתמש בו מתוך יהירות, כגון זלזול בכאבן של חיות

ערך החיים
פרימאט דומה לפילוסופים תועלתנים, מבנת'ם ועד פיטר סינגר, בכך שאינו מייחס ערך כלשהו לחייהם של בעלי-חיים. הוא טוען שלחיות אין ציפיות לעתיד ומושג של מוות, ולכן אין כל אסון במותן, בתנאי שאינו כרוך בכאב. טיעוניו בעניין זה - כמו טיעוני ממשיכי דרכו - חלשים ביותר, ומתעלמים מערך החיים (של בני-אדם ושל חיות אחרות גם יחד) מעבר להרגשה מיידית ולציפיות לעתיד. גישה זו גם מקלה על פרימאט לקבוע, שאכילת חיות היא מוצדקת: "משום שזהו מנהג אוניברסלי, נתייחס לכך כמובן מאליו שלאדם יש רשות לאכול את בשרן של חיות מסוימות, וכתוצאה מכך להרוג אותן למזון או לשימוש הכרחי" (עמ' 35). כלומר, הנימוק של פרימאט נגד חובת הצמחונות הוא, שכולם אוכלים חיות... טיעון רופס זה ממחיש עד כמה קשה אפילו לאדם בעל שיעור קומה מוסרי לחרוג ממוסכמות דורו. המחדל בולט על רקע דבריו הנלהבים והנוקבים של פרימאט נגד קונפורמיות בכל הנוגע לאדישות הציבורית, המשפטית והדתית בעניין התאכזרות לחיות. יש להעיר, שלדברים אלה הסתנן מסר צמחוני, בדברי פרימאט על כך שהחנופה לדעות השולטות עלולה להוביל לכך שאנשים נוטים

"להניח שאף סטייה אינה יכולה להיות אכזרית אם יש לה אישור של האצולה ואף מנה אינה יכולה להיות בלתי מבורכת אם היא מוגשת על שולחנו של אדם גדול, אף על-פי שהמטבח מכוסה בדם, ומלא בזעקותיהם של יצורים הנופחים את נשמתם בעינויים." (עמ' 27)

העולם המסודר
תפקיד מרכזי הקדיש פרימאט במשנתו לסדר הדברים בעולם - עולם מקובע ותכליתי, ללא התפתחות על בסיס עקרונות עיוורים בנוסח דארווין. לכל היצורים החיים יש מקום ותפקיד שהועיד להם האל, וגם אם נדמה לנו שחיה כלשהי פגומה (למשל: שאין בה תבונה) הרי שהיא נבראה כך במתכוון כדי למלא כראוי את תכליתה בעולם, ו"להניח אחרת, משמעו להטיל אשמה בחוכמה האלוהית בכך שעשתה אותה כפי שהיא" (עמ' 19). לכן זה פסול הן לפגוע בחיה על שום חסרונותיה, והן לנצל יכולת אנושית מיוחדת, כגון תבונה, כדי לפגוע בחיות; זאת משום שחסרונות החיה אינם באשמתה, כשם שיתרונותינו האנושיים אינם בזכותנו. מקור החסרונות והיתרונות הוא באל ולא בחיות או בנו. מכאן פונה פרימאט אל השורה התחתונה של משנתו: האהבה האלוהית. לדבריו, האל מכיר ואוהב את כל ברואיו, וכל טענה אחרת עלולה להיות דבר כפירה משום שהיא מפחיתה מיכולת האהבה של האל. ואם האל אוהב את כל ברואיו ומרחם עליהם - גם עלינו לחוס על כולם.

בציטוטים לאורך הכתבה, ההדגשות לקוחות מתוך המקור.

מקור: