עניין חדש.
מאות מיליוני חיות עוברות את מסלולי הייסורים של המשקים המתועשים מדי שנה בישראל. בעבר התעלמו הארגונים המקומיים להגנה על בעלי-חיים מתחום זה כולו, אך בשנים האחרונות הוא תופס מקום מרכזי יותר ויותר בסדר-היום של רבים מהם. תגובתו של הממסד החקלאי לביקורת החדשה מתחילה בהתכחשות מוחלטת, כפי שנראה בכתבה זו, אך עם התחזקות הלחץ הציבורי, נאלצים החקלאים ונציגיהם להתחיל, לפחות, לחשוב אחרת.
שלב 0: הארגונים מבחינים בבעיה.
העניין במצבן של חיות במשקים החל להתפתח בישראל בשנות התשעים. האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי-חיים (שהוקמה ב 1983) פרסמה עובדות על חיי הסבל במשק המודרני וקראה להחרים מוצרים מן החי. ארגונים שעיסוקם ברווחת כלבים וחתולים הגישו תלונות אחדות למשטרה על התעללויות בחיות בחקלאות, שנחשפו באקראי. ב 1995 הוקמה העמותה למען חיות משק, במטרה לחקור צורות פגיעה קיצוניות בחיות בחקלאות (בתעשיות הביצים, "עגל החלב" וכבד האווז), ולמצוא להן פתרונות חלופיים או לבטלן. אנונימוס (שהוקמה ב (1994 פעלה לעידוד הצמחונות מיום הקמתה, ואף הפגינה מול פתחי משחטות. אולם אפילו היא התמקדה במחאה נגד הרג בעלי-החיים, והתקשתה בשנותיה הראשונות להבחין בזוועה שקדמה להרג.
שלב 1: התעלמות.
התלונות במשטרה הוגשו נגד השיטה שהייתה נהוגה להרג תרנגולות בתעשיית הביצים (המושמדות לאחר שיורד קצב הטלה שלהן), על-ידי דחיסתן ורמיסתן ברגליים לתוך מכלים, במטרה לחסוך בנפח ההובלה, וכן נגד הובלה ממושכת בגשם ושרפת אלפי תרנגולות חיות. המשטרה הוכיחה שוב ושוב, שאין לה עניין לנקוף אצבע בנושא, וסגרה את התיקים "מחוסר עניין לציבור". גם פנייה ישירה לחקלאים לא הועילה. אחד מראשי הארגונים להגנת בעלי-חיים מספר, שהגיע למשרדי המועצה לענף הלול וביקש לדבר עם מנכ"ל המועצה. המנכ"ל סילק אותו מן החדר כשהעלה את הנושא, תוך שהוא מאיים עליו בתביעה משפטית על הוצאת דיבה. במקביל לכך, סירבה המועצה לענף הלול להפנות תקציבי מחקר לפיתוח מכונת השמדה "הומנית" ל"מטילות זקנות" (תרנגולות שאינן מסוגלות עוד להטיל ביצים בקצב הנדרש על-ידי הלולנים).
שלב 2: הכחשה.
עד לשנים האחרונות, הייתה שאננותם של אנשי המנגנון החקלאי מוחלטת. האשמות על האכזריות במשק החקלאי נתפסו כמשעשעות. לגופו של עניין הם הכחישו (ועדיין מכחישים) הכל, בלי הבחנה. בתחילה מכחישים עובדות. כאשר התראיין בעל רשת מסעדות כבד אווז ("חמש עם גיא זוהר" בערוץ 2, אוגוסט 1999), המכנה את עצמו "איתן אווזים", ונדרש להגיב על צילומי פיטום מחרידים, הוא אמר שכבר לא משתמשים כיום בשיטה שהוצגה בצילומים. לדבריו, שנלוותה אליהם הסתייגות מן השיטה ה"ישנה", בעבר אמנם פיטמו בעזרת צינור מתכת, אבל "היום מחדירים בעדינות צינורית פלסטיק דקה". גם יו"ר ארגון המפטמים, משה בנישתי, טען בראיון עיתונאי ("כל העיר", ינואר, (2002 ש"צינור הפיטום הוגמש". מסתבר שנירוסטה, החומר שממנו עשויים כל צינורות הפיטום בישראל, היא חומר פלסטי גמיש. לאחר שמתגלות ההכחשות העובדתיות כמופרכות, עוברים אנשי המנגנון לקו הכחשה השני: אווזים לא סובלים בפיטום - הם דווקא נהנים מזה! ויש גם קו הכחשה שלישי: בעלי-חיים כלל לא מסוגלים לסבול...
שלב 3: רתיעה.
לא קל לאנשים, שכל חייהם ראו בתרנגולת משאב זמני, שכל תכליתו לגדול במהירות מרבית או להטיל כמה שיותר ביצים - להבין מה רוצים אנשים, הרואים בה יצור חש ורגיש לסבל, בעל צרכים משל עצמו. אגון סמלר, למשל, מנהל האגף לבעלי-חיים בשירות ההדרכה והמקצוע של משרד החקלאות, ביטא בכנות את מבוכתו בהגיעו לכנס "רווחת בעלי-כנף" בשוייץ, בספטמבר, 2001:
"בעינינו הישראלים עדיין נראית מוזרה התייחסות הרצינית של ההולנדים לקולות שמפיקים אפרוחים ועופות: האם אלה קולות של תסכול או הנאה?"
לעתים מתגלה בו אפילו כעס כלפי עצם העיסוק בנושא:
"לאדם כמוני שבא ממקום רווי אלימות בין בני-אדם נראה בתחילה נושא הכנס מוגזם מעט, ונדרשה ממני מנה גדושה של סובלנות והבנה כדי להתאים עצמי לסביבה החדשה."
במקום אחר מפגין סמלר אחווה כלפי מנצלי בעלי-חיים באשר הם, כאשר הוא מקונן על כניעתה של חברת מקדונלד'ס ללחץ הצרכני שהופעל עליה, ושהביא אותה לדרוש מן הספקים תנאי רווחה מזעריים לחיות המנוצלות עבור סניפיה בארצות-הברית, בבריטניה ובאוסטרליה. סמלר: "גם בארזים נפלה שלהבת".
שלב 4: "אתם חושבים ש
זה
גרוע?"
כאשר לא ניתן עוד לשכנע בהכחשת סבלן של החיות, מנסים הדמגוגים של המנגנון החקלאי להפתיע את הארגונים להגנה על בעלי-חיים בהצהרות על כך, שסבל קשה קיים לא רק בפיטום אווזים, בכליאת תרנגולות בכלובים וכדומה, אלא בכל מקום בחקלאות. מטרתן של הצהרות כאלה היא להראות לאנשי הארגונים, שגם מוצרים שהם עצמם צורכים, לכאורה (בשר, ביצים וחלב), כרוכים בגרימת סבל רב לחיות; באותה הזדמנות מבקשם להראות לשאר הציבור, שוויתור על ניצולן של חיות בחקלאות משמעו ויתור על המוצרים ה"בסיסיים" ביותר. חשיפת ה"שרירותיות" וה"צביעות" אמורות להשתיק את הביקורת, אולם למעשה מדובר בסימן ראשון לבקע בעמדת נציגי החקלאים, שכן הם מודים באופן פומבי, כי קיימות בחקלאות בעיות רווחה קשות. לדוגמה, נביא את דברי ישראל ניר (פרופ' לתזונת בעלי-חיים מהפקולטה לחקלאות ברחובות) מתוך דיון בתקנות לפיטום אווזים, שהתקיים בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת (ינואר, 2001):
"בהקבלה של הפטמים [תרנגולים המנוצלים לבשר] לבני-אדם, זה שילד בן שלוש שנים ישקול שישים קילו. איך היה מרגיש הבן שלי אילו בגיל שלוש שנים היה שוקל שישים קילו? למעשה הטיפוח הגנטי יוצר "מפלצות" שכנראה סובלות ובאמת בגידול לפטמים כיום התמותה בעקבות הסטרס במשך הגידול יכולה להגיע לעשרה אחוזים וזה לא פחות מאשר בגידול אווזים. אותו הדבר בהטלה. איך הייתה מרגישה בתי אילו הייתה מטילה כל יום ביצה? ביצה זה סטרס כמו לידה. תרנגולת שעברה סלקציה לייצור ביצה, מייצרת כל יום ביצה. ככה פרה חולבת. אילו בתי אחרי הלידה הייתה מייצרת עשרה קילוגרם חלב ליום [בפרופורציה למשקל הפרה ולמשקל עטיניה], איך הייתה מרגישה?"
שלב 5: מבוכה וטיפול מהיר.
כאשר נחשפו בפני הציבור בישראל תמונות קשות מתוך המציאות החקלאית, בתכנית "כלבוטק", התחיל המנגנון החקלאי להתייחס לביקורת ברצינות. בפברואר 2000, נחשפו בתכנית שיטות ההרג האכזריות של אפרוחים זכרים בתעשיית הביצים. ד"ר חגי אלמגור, הממונה לפי חוק צער בעלי-חיים במשרד החקלאות, התפתל במבוכה תחת חקירתו הרועמת של רפי גינת, והבטיח, שהנושא נמצא בטיפול. כפי שראינו בכתבה מס' 3, הנושא אכן היה בטיפול, אך לא ביוזמת משרד החקלאות. אנשי מנגנון מיומנים יותר מאלמגור הצטיידו מבעוד מועד בארשת הפתעה עשויה היטב; כך הגיב יהודה רותם, מנכ"ל המועצה לענף הלול, מול תמונות של רמיסת תרנגולות בתעשיית הביצים (מרץ 2001). הוא הסכים שהתמונות מזעזעות, טען שלא העלה בדעתו שדבר כזה יכול היה לקרות - על אף שהנושא הועלה בפניו בעבר, והבטיח לטפל בנושא. באופן מיידי פיטרה מועצת הלול את הקבלנים שרמסו את התרנגולות ושכרה קבלנים אחרים. עד מהרה ניתן גם תקציב מחקר לפיתוח מכונה להרג "הומאני" של תרנגולות, בתוספת הוראה לזרז את העבודה. גם ד"ר עודד ניר, מנהל השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות, אימץ לעצמו ארשת הפתעה, כשהוזמן לאולפן "כלבוטק", להגיב על תמונות של גדיעת קרניים וצריבת מספר ללא הרדמה (ינואר 2002). הוא טען, שהמדובר בשיטה חריגה, ומיהר לשלוח לחקלאים
הוראה האוסרת גדיעת קרניים
וקיצוץ זנב ללא הרדמה.
שלב 6: עניין?!
לאחר מספר חשיפות תקשורתיות מביכות, החלו ללמוד אנשי המנגנון החקלאי, שהם אינם ניצבים מול גחמה אקראית, אלא מול עניין ציבורי חדש ומתפתח, בתנאי החיים והמוות במשקי-החי. בדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת בנושא הרעבת תרנגולות (מאי 2001) ביטא בניהו מנדל, מזכיר ארגון מגדלי העופות, את הגישה החדשה:
"אנחנו עושים עכשיו משלחת של אנשי מועצת הלול ומשרד החקלאות לארצות-הברית לבדוק את הנושא של רווחת בעלי-חיים... אם אנחנו נצטרך, אנחנו ניסע גם לאנגליה. אנחנו לא רוצים להיות שונים. אנחנו רוצים ללמוד את זה ורוצים לראות מה נעשה גם במקומות אחרים. עובדה שכתוצאה ממה שקרה בישיבה הקודמת יש שינוי דראסטי. הנושא עלה, בואו נלמד אותו ונראה אם אנחנו יכולים פה למצוא את הדרך המשותפת."
את רוח הדברים מסכם אגון סמלר (משרד החקלאות), לאחר השתתפותו בכנס בנושא "רווחת בעלי-כנף" בשווייץ: "השתתפותי בכנס זה אפשרה לי להציץ לעולם חדש עבורנו".
שלב 7: חשש ומִגננה.
הרפורמות לרווחת בעלי-חיים בחקלאות באירופה, נתפסות בעיני אנשי העמיתים הישראלים כמוזרוּת רחוקה ומסוכנת - "כולם השתגעו", לועגים במבוכה בעלי תפקידים בולטים בתחום. כלפי הציבור הרחב והפוליטיקאים הם מבטלים את חשיבותם של "הארגונים הירוקים וצער בעלי-חיים" (הם אינם בקיאים עדיין במונחים המדויקים), אך בינם לבין עצמם, הם רואים בהתעוררות העניין הציבורי בנושא בארץ איום מפתיע וגדול. בכנס של מחקר חקלאי בעופות, שנערך בחודש מרץ, ציין מנכ"ל המועצה לענף הלול, יצחק טובלי, שענף פיטום האווזים "סובל" לא רק ממחלות רבות שתוקפות את האווזים, אלא גם "מאגודות צער בעלי-חיים שרוצות לסגור את הענף". גם שר החקלאות, שלום שמחון, הצהיר בכנס כי ענף פיטום האווזים והברווזים עובר תקופה לא פשוטה תחת לחצי הארגונים, והזהיר כי הלחץ יגבר. "יש לחקלאים דימוי של הלובי החזק ביותר בכנסת" - המשיך השר שמחון - "אבל מתפתח לובי כבד מאוד של הירוקים והצער בעלי-חיים"; הוא גם הזכיר את המאבק נגד כלובי סוללה בתעשיית הביצים. קו הגנה אפשרי של משרד החקלאות מפני "יפי-הנפש" הוא להביא לאיסור על ייבוא תוצרת חקלאית שיוצרה בתנאים, אשר נאסרו בישראל; לכאורה מדובר בהגנה על החקלאים הישראלים מפני תחרות, אולם למעשה כרוך האיסור על ייבוא בבעיות מיוחדות, העלולות להרתיע את הכנסת מלכתחילה מפני חקיקת הרווחה.
שלב 8: הטמעה או טשטוש?
המושג "רווחת בעלי-חיים" הופך לפופולארי. חקלאים, חוקרים ועסקנים לומדים להשתמש בו בכל הזדמנות. לעתים קרובות נראה, שהם פשוט אינם מבינים במה מדובר. למושג יש צליל חיובי, המתקשר לכל מה שנראה חיובי בעיניהם, כלומר - לרווחים כספיים: אם המשק "עושה כסף" - סימן שיש בו רווחה. "תפוקה" גבוהה של בשר, ביצים וחלב נחשבת בעקשנות כסימן לרווחה. בכנס "חיות וחברה" שנערך בחודש מרץ, אף ציין בניהו מנדל (ראש ארגון מגדלי העופות) את ההשקעה במתקנים חקלאיים בתור השקעה ברווחה! החקלאים מגלגלים כך את המושג גם בינם לבין עצמם. במאמר טיפוסי מסוג זה, בעיתון החקלאי "לול", מכריזה הכותרת "על רווחת העופות ורווחת האדם"; אולם ככל שתהפכו במאמר לא תמצאו בו אלא הוראות לטיפול יעיל בלול - מבחינה כלכלית גרידא. מאכזב, אולי, אך יש לזכור, שהמושג לא היה בשימוש בחקלאות בישראל לפני עשר שנים ואף פחות מכך. כיום, רבים הם המאמרים בכתב-העת החקלאי "משק העופות", למשל, אשר מתייחסים לרווחה באופן ממשי; בגיליון פברואר 2002 מופיעים רשמים מסיור בלול אורגני (תחת הכותרת "היפות והמאושרות"!), ומאמר על ניסויים שמטרתם לגרום לתרנגולות להשיר את נוצותיהן ולחדש בכך את יכולת ההטלה שלהן, מבלי להרעיב אותן. אנשי התעשייה עשויים לשוב תמיד ולנסות לעקר את מושג הרווחה מתוכן, ולהשתמש בו כתווית יפה לשיטות החקלאיות הרגילות, הדורסניות. אולם כאן בא הלחץ הציבורי, ומחזיר למושג את תוכנו.
מקורות
פרוטוקול מס' 232 מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט, 2 בינואר 2001, (פרוטוקולים/ועדת חינוך/2604).
אגון סמלר, "הצצה לעולם חדש", משק העופות, אוקטובר-נובמבר 2001, עמ' 23-30.
פרוטוקול מס' 280 מישיבת ועדת הכלכלה, 7 במאי 2001, (פרוטוקולים/כלכלה/3078)
יוחנן שביט, "על רווחת העופות ורווחת האדם: רחוק מהצלחת: אילו תנאים צריכים לתת לעוף כדי שיגדל בתנאים סבירים", לול - מוסף מיוחד לקוראי קו למושב, מרץ 2002, עמ' 6.
איריס בנדיט, "היפות והמאושרות", משק העופות , פברואר 2002, עמ' 14-18.
אריה בר, אליהו וקס, ויקטור רז'פקובסקי, "ממשקי הנשרה חלופיים": היבטים יישומיים", משק העופות , פברואר 2002, עמ' 32-43.
פורסם לראשונה ב"זכויות בעלי-חיים השבוע", שבועון אינטרנט לזכויות בעלי-חיים.
להרשמה לשבועון לחצו כאן.
כתבות ומאמרים
בנושא זכויות בעלי-חיים
|
