התקדים
ב 11 במאי, 1981, נכנס אלכס פאצ'קו בפעם הראשונה לאגף הקופים במוסד למחקר התנהגותי (IBR) בסילבר ספרינג שבמרילנד, ארצות-הברית. ב 8 בספטמבר הניח אלכס ערמה של תצלומי סתר מן המעבדה, בגיבוי תצהירי מומחים, במשטרת סילבר ספרינג. כך נפתח המאבק המשפטי המפורסם ביותר בניסויים בבעלי-חיים בארצות-הברית: המקרה הראשון בארץ זו של החרמת חיות ממעבדת מחקר, של הרשעת חוקר בעבירה על החוק בעקבות פגיעתו בבעלי-החיים שבמעבדתו, של החלטת משרד הבריאות לעצור את המשך מימונו של מחקר בבעלי-חיים כתוצאה מחשיפת הפגיעה בחיות, ושל דיון בנושא פגיעה בבעלי-חיים בבית-המשפט העליון.הכניסה למעבדה
אלכס פאצ'קו, אמריקאי יליד מקסיקו, הפך להיות צמחוני לאחר שביקר בשעת הפסקה בלימודיו בקולג' במשחטה שבה עבד חברו. הוא פנה לפעול למען בעלי-חיים, עסק בהגנה על לווייתנים מציד, וב 1980 הקים בוושינגטון עם אינגריד ניוקרק, אז פקחית לאכיפת חוקים להגנה על בעלי-חיים, את ארגון PETA. השניים ביקשו לבדוק מקרוב מה מתרחש בתוך מעבדות, והמוסד למחקר התנהגותי בסילבר ספרינג נבחר כי היה קרוב לדירתו של פאצ'קו. החדירה למעבדה הייתה קלה מאוד - באותה תקופה לא חששו עדיין מנהלי המעבדות מפני עיניים זרות. אלכס התקבל בקלות לעבודה כמתנדב במעבדה שבניהול ד"ר אדוארד טאוב.הזנחה פושעת
מצבם של הקופים במוסד למחקר התנהגותי היה מחריד. מספר פאצ'קו:"הסרחון היה בלתי יאומן, והוא התחזק כשנכנסנו לחדר המושבה שבו היו מוחזקים הקופים. נדהמתי כשהתחלתי להבין את המצב שלפניי. ראיתי טינופת שהצטברה על התיל של הכלובים, גללים שנערמו בתחתית הכלובים, שתן וחלודה כיסו את כל פני השטח. שם, בתוך הצחנה המרקיבה, ישבו שישה-עשר מקקים אוכלי סרטנים וקוף רזוס אחד, חייהם מוגבלים לקופסאות מתכת שרוחבן רק 44.4 ס"מ. בניסיונם הנואש להשקיט את הרעב שהציק להם, הם ליקטו באומללות שאריות ופירורים של ביסקוויטים שנפלו דרך הסורגים על מצבורי הפסולת הלחה במגש האיסוף שמתחת. ללא ספק, הכלובים לא נוקו כהלכה במשך חודשים. לא היו צלחות כדי להרחיק את המזון מהגללים, לא היה לחיות דבר לשבת עליו מלבד סורגי התיל המשוננים של כלובים ישנים, לא היה להם דבר לראות מלבד הקירות המזוהמים, שגללים מפוזרים עליהם, בחדר חסר חלונות שגודלו רק ארבעה וחצי מטרים. [...]
"לשנים-עשר מתוך שבעה-עשר הקופים היו איברים נכים כתוצאה מהתערבות כירורגית (deafferentation) שנערכה בהיותם בגיל ההתבגרות. שרה, אז בת שמונה, הייתה לבד בכלוב שלה מאז שהייתה בת יום אחד, כאשר היא נרכשה ממעבדות ליטון ואז נשכחה. לפי ספירה שנערכה מאוחר יותר, תשע מתוך האצבעות שבידיהם הדפרנטיות [אשר עוותו בניתוח] של הקופים היו מעוותות באופן חמור או חסרות, לאחר שנקרעו או נקטעו ממקומן בנשיכה.
"רבים מן הקופים היו נוירוטיים, ובייחוד צ'סטר, שרה ודומישן. כמו אחוזת אמוק, שרה הייתה תוקפת את הרגל שלה ומסתובבת ללא הרף, משמיעה קריאות כמו תינוקת. דומישן תקף את זרועו בלי רחמים ואונן ללא הפסק. צ'סטר ראה את עצמו בתור מנהיג הקבוצה, משולל כוח להגן על חבריו, זועם על העולם. [...] צריך היה לראות את חדר הניתוח כדי להאמין. שרידים שהותירו בני-אדם וקופים היו מפוזרים בכל מקום, אפילו תחת שולחן הניתוחים. בגדים זרוקים ומטונפים, נעליים ישנות וחפצים אישיים אחרים היו מפוזרים בחדר. בגלל בעיית מכרסמים מסיבית ומתמשכת, גללי חולדות ושתן כיסו הכל, ותיקנים חיים ומתים היו במגירות, על הרצפה וסביב הכיור הזעיר והמטונף.
"איש לא טרח לחבוש את פצעי הקופים כהלכה (באותם מקרים ספורים שבהם נחבשו בכלל הפצעים), ואנטיביוטיקה ניתנה רק פעם אחת; אף פצע או קטיעה עצמית לא נוקו מעולם. בכל המקרים שבהם נעשה שימוש בתחבושות, הן לא הוחלפו, ואין זה משנה עד כמה הן הזדהמו וצברו לכלוך. הן הושארו עד שהתבלו במידה כזו שנשרו מן האיבר הפצוע. חלקים ישנים ומרקיבים של תחבושות היו דבוקים לרצפות הכלובים, שם צברו שתן וגללים. הקופים גם סבלו ממגוון של פצעים, שנגרמו על-ידי עצמם או על-ידי קופים שתפסו אותם מן הכלובים הסמוכים. ראיתי בזרועותיהם רקמות שריר חשופות ודהויות. לשני קופים היו עצמות שבלטו החוצה דרך הבשר. קופים אחדים קטעו בנשיכות את אצבעותיהם שלהם ונותרו עם שאריות מוגלתיות, שהם שלחו לעברי כאשר הושטתי להם בחשאי פירות מכיסיי. באמצעות איברים אומללים אלה הם נברו בתוך הערבוביה המטונפת של מגשי ההפרשות שלהם כדי למצוא משהו לאכול."
(פאצ'קו ופרנצ'יון, עמ' 136-137)
"לשנים-עשר מתוך שבעה-עשר הקופים היו איברים נכים כתוצאה מהתערבות כירורגית (deafferentation) שנערכה בהיותם בגיל ההתבגרות. שרה, אז בת שמונה, הייתה לבד בכלוב שלה מאז שהייתה בת יום אחד, כאשר היא נרכשה ממעבדות ליטון ואז נשכחה. לפי ספירה שנערכה מאוחר יותר, תשע מתוך האצבעות שבידיהם הדפרנטיות [אשר עוותו בניתוח] של הקופים היו מעוותות באופן חמור או חסרות, לאחר שנקרעו או נקטעו ממקומן בנשיכה.
"רבים מן הקופים היו נוירוטיים, ובייחוד צ'סטר, שרה ודומישן. כמו אחוזת אמוק, שרה הייתה תוקפת את הרגל שלה ומסתובבת ללא הרף, משמיעה קריאות כמו תינוקת. דומישן תקף את זרועו בלי רחמים ואונן ללא הפסק. צ'סטר ראה את עצמו בתור מנהיג הקבוצה, משולל כוח להגן על חבריו, זועם על העולם. [...] צריך היה לראות את חדר הניתוח כדי להאמין. שרידים שהותירו בני-אדם וקופים היו מפוזרים בכל מקום, אפילו תחת שולחן הניתוחים. בגדים זרוקים ומטונפים, נעליים ישנות וחפצים אישיים אחרים היו מפוזרים בחדר. בגלל בעיית מכרסמים מסיבית ומתמשכת, גללי חולדות ושתן כיסו הכל, ותיקנים חיים ומתים היו במגירות, על הרצפה וסביב הכיור הזעיר והמטונף.
"איש לא טרח לחבוש את פצעי הקופים כהלכה (באותם מקרים ספורים שבהם נחבשו בכלל הפצעים), ואנטיביוטיקה ניתנה רק פעם אחת; אף פצע או קטיעה עצמית לא נוקו מעולם. בכל המקרים שבהם נעשה שימוש בתחבושות, הן לא הוחלפו, ואין זה משנה עד כמה הן הזדהמו וצברו לכלוך. הן הושארו עד שהתבלו במידה כזו שנשרו מן האיבר הפצוע. חלקים ישנים ומרקיבים של תחבושות היו דבוקים לרצפות הכלובים, שם צברו שתן וגללים. הקופים גם סבלו ממגוון של פצעים, שנגרמו על-ידי עצמם או על-ידי קופים שתפסו אותם מן הכלובים הסמוכים. ראיתי בזרועותיהם רקמות שריר חשופות ודהויות. לשני קופים היו עצמות שבלטו החוצה דרך הבשר. קופים אחדים קטעו בנשיכות את אצבעותיהם שלהם ונותרו עם שאריות מוגלתיות, שהם שלחו לעברי כאשר הושטתי להם בחשאי פירות מכיסיי. באמצעות איברים אומללים אלה הם נברו בתוך הערבוביה המטונפת של מגשי ההפרשות שלהם כדי למצוא משהו לאכול."
(פאצ'קו ופרנצ'יון, עמ' 136-137)
הניסויים
אם חיי היומיום של הקופים בין הניסויים היו גהינום, הרי שהניסויים עצמם היו קשים עוד יותר."אף על-פי שהבהרתי לטאוב שאין לי ניסיון בעבודת מעבדה, תוך שבוע מתחילת עבודתי מוניתי כאחראי למחקר ראשוני. [...] טאוב כינה מחקר זה 'ניסוי בהעברה'. ניתנו לי שני קופים ונאמר לי לשים אותם בכלובים נפרדים בחדר. מן הקופים, אוגוסטוס והיידן, נשלל מזון במשך יומיים או שלושה, ואז הייתי צריך ללכת לבד לחדר שלהם, להתקין ציוד וידיאו כדי לתעד נתונים ולהאכיל כל אחד מהם בחמישים צימוקים בערך. לאחר מספר שבועות הייתי צריך למנוע מהם מזון במשך שלושה ימים ואז, במקום לתת להם צימוקים, הייתי צריך פשוט להראות להם את הצימוקים אך לא לאפשר להם לאכול, ואז לתעד את תגובות התסכול שלהם."
(פאצ'קו ופרנצ'יון, עמ' 137-138)
(פאצ'קו ופרנצ'יון, עמ' 137-138)
פאצ'קו מונה לבצע ניסוי נוסף: "מבדק גירוי מכאיב אקוטי". בניסוי זה, היה עליו לקחת קוף מכלובו, להדק את גופו בכיסא ריסון, המונע ממנו תזוזה במותניים, בקרסוליים, בפרקי הידיים ובצוואר. אז היה עליו להדק צבתות בחוזקה לאיבר בגוף הקוף - כגון האשכים והחניכיים - ולגרום לו כאב חריף באמצעות מצית סיגריות. פאצ'קו השתדל ככל יכולתו להימנע מגרימת הכאב לקוף ולהמציא נתונים במקום לערוך את הניסוי.