החוק בשבעה משפטים
חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים), התשנ"ד-1994, נוצר ביוזמת חבר-הכנסת אברהם פורז. סעיף 2. (א) בחוק הוא ההוראה הכללית ביותר:

"לא יענה אדם בעל-חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי."

פירוש ישיר ותמים של משפט נחרץ זה, היה הופך את חקלאות-החי כולה לבלתי חוקית. אולם המחוקק פעל במסגרת נורמות מסוימות, המתבהרות בסעיפים הבאים:

לא ישסה אדם בעל-חיים אחד בבעל-חיים אחר. לא יארגן אדם תחרות קרבות בין בעלי-חיים. לא יבצע אדם בבעל-חיים חיתוך ברקמה חיה למטרות נוי. [הוראה זו נוספה לחוק בשנת 2000, ביוזמת ח"כ זבולון אורלב] לא יעביד אדם בעל-חיים שאינו מסוגל לעבוד עקב מצבו הגופני. לא יעביד אדם בעל-חיים עד כדי אפיסת כוחות. לא יומת בעל-חיים בסטריכנין או ברעל אחר שקבע המנהל בהודעה ברשומות, אלא אם כן נתן המנהל היתר לכך.

אם כן, סוגים מוגבלים ביותר של פגיעות בבעלי-חיים נפסלים בחוק במפורש, וכל פגיעה אחרת דורשת פרשנות נועזת יותר של בית-המשפט. הפגיעות שנפסלו במפורש נערכות באופן לא ממוסד - כלומר בקנה-מידה קטן, על-ידי אנשים "חריגים". בעניינים אלה החוק מחמיר - על הנייר - העובר על הוראת סעיף 2 דינו מאסר, עד שלוש שנים; לרשויות יש גם סמכות לתפוס בעל-חיים שמתעללים בו ולהעבירו ל"מִתקן מוגן". (לקריאת החוק במלואו). החוק אינו חל על ניסויים בבעלי-חיים - בעניין זה נחקק חוק (חוק צער בעלי-חיים (ניסויים בבעלי-חיים), התשנ"ד-1994), שקיבל בעיקרו את עמדת הלובי של הנסיינים; חוק זה אומנם דורש מזעור של מספר הניסויים בחיות, מזעור הסבל שהם גורמים ושימוש בחלופות במידת האפשר, אולם מנגנון הפיקוח על ביצוע החוק בעייתי מאוד. קיים גם חוק ותיק יותר, המספק הגנה מסוימת לחיות בר (חוק הגנת חיית הבר, תשט"ו-1955). (לפירוט נוסף על חוקים אלה).

משרד החקלאות מול ועדת החינוך
החוק מסמיך את שר החקלאות להתקין תקנות לגבי פגיעות נוספות בחיות, כולל פגיעות ממוסדות. תקנות הן הוראות מפורטות הרבה יותר מאלה המופיעות בחוק עצמו, והן מתפקדות, מבחינה מעשית, כהרחבה של החוק. את התקנות רשאי השר להתקין "בהתחשב בצרכי החקלאות". למשל, בשנת 2001 ניסח משרד החקלאות תקנות להלעטת אווזים (כלומר פיטום בכפייה) שנוסחו אך ורק "בהתחשב בצרכי החקלאות". המצב האבסורדי, שבו שר החקלאות הוא שאחראי על מרב הפגיעות בבעלי-חיים ובו-בזמן הוא אחראי גם על ביצוע חוק צער בעלי-חיים, מבטיח שגם בעתיד ייערכו מאמצים לעקר מתוכן תקנות חדשות. אולם כדי שיקבלו התקנות תוקף, עליהן לעבור את אישור ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, אשר נוטה למתן את ההתעלמות מחוק צער בעלי-חיים כפי שהיא מופיעה בטיוטות לתקנות, שמגיש משרד החקלאות. כך הדפה ועדת החינוך ניסיונות נוספים של משרד החקלאות למסד את פיטום עופות המים. פשרה בין עמדת משרד החקלאות להתנגדות ועדת החינוך ניכרת בתקנות "החזקה של עגלי חלב", שפורסמו ב-30.1.2006, לאחר התנגדויות בוועדת החינוך להצעות משרד החקלאות. יש להזכיר עוד, את התקנות בעניין "תערוכות, הצגות ותחרויות של בעלי-חיים", שאושרו בוועדת החינוך בשנת 2001, ומחייבות את הממונה לפי חוק צער בעלי-חיים - שהיא עובדת משרד החקלאות - לוודא שלחיות המנוצלות במופעים לא נגרם סבל הקשור באופן כלשהו במופע.

לפני הגשת תלונה
לעמותות להגנה על בעלי-חיים אין כל סמכות לביצוע החוק, ולכן כדאי לפנות אליהן לצורך ייעוץ בלבד - היעד האמיתי הוא המשטרה, ושם תוכל/י להגיש את התלונה בכוחות עצמך. לפני הפנייה למשטרה, יש לתעד את מקום הפגיעה וזמן התרחשותה, לאסוף מידע מדויק שיוביל אל המתעלל ולתעד את הפגיעה עצמה, מתוך ניסיון לצבור ראיות מוצקות ועדויות נוספות. אם עברת ליד חצר וקיבלת רושם שקשור בה כלב זנוח, לא תוכל/י לבסס על כך תלונה משכנעת. דרושים תצפית מתמשכת, סימנים גופניים חד-משמעיים לסבל של החיה או תצפית ישירה באדם המבצע פעולות אלימות. כמובן, גם צילומים יוכלו לעזור.

בתחנת המשטרה
משעה שנאספו כל הפרטים, יש לפנות לתחנת המשטרה הקרובה (לכתובות ולמספרי טלפון לחץ/י כאן) ולבקש להגיש שם תלונה על התעללות בבעלי-חיים. תלונות כאלה צריכה התחנה המקומית להעביר ל"קצין מטה לעניין חוק צער בעלי-חיים", העוקב אחר אכיפתן. לא פעם נתקלים אזרחים/ות בחוסר שיתוף-פעולה בתחנת המשטרה, אז יש לפנות ישירות לקצין המטה, רב-פקד שאול מימון: 03-7634477 או 03-6913890 במשרד, פקס: 03-7634480. לאחר הגשת התלונה יש לקבל בתחנת המשטרה אישור על הגשת התלונה (שבו מצוין מספר התיק), למלא דו"ח עבירה ולשלוח את האישור ואת הדו"ח לפקס של קצין המטה, שצוין לעיל.

וזה עוזר?
מצב האכיפה של חוק צער בעלי-חיים הוא ירוד ביותר, אך האכיפה משתפרת בהתמדה, ובהחלט יש טעם להשקיע מאמץ בהגשת תלונות. כ-400 תיקים פליליים בשנה נפתחו בשנים הראשונות לקיומו של החוק (נכון לשנת 2002) - רובם הגדול, כצפוי, נוגעים בהתעללות פרטית. בשנים הראשונות הוגשו רק כ-20 כתבי אישום בשנה. ב-1999 חלה עלייה ל-48 כתבי אישום, ובשנת 2000 הוכפל מספר זה. לא מעט מן החשודים נמצאו אשמים על-ידי בית-המשפט, אך העונשים החמורים ביותר שהוטלו על כל המתעללים, כמעט, הם קנסות. קנסות רבים אינם עולים על כמה מאות שקלים בעוד שקנסות המגיעים לאלפי שקלים נגזרים כאשר הקורבן הוא "רכושו" של מישהו, או במקרה שההתעללות כרוכה בסיכון בני-אדם. בית-המשפט מאיים בקנסות גבוהים יותר ובמאסר על תנאי, אך עונשי מאסר הומרו בדרך-כלל בעבודות שירות. יוצאי-דופן הם שני עונשי מאסר בני 8 חודשים בפועל, שנגזרו בשנת 2004 על אנשים שהרגו כלבים וביצעו בסמוך לכך עבירות נוספות. חשוב לציין, שב-25.7.2005 התקבלה בכנסת הצעת החוק שיזם ח"כ אחמד טיבי להחמרת הענישה למתעללים - הגדלת תקופת המאסר המרבית משנה לשלוש שנים, והגדלת הקנס המרבי מ-67,300 ₪ ל-202,000 ₪. השופטים אינם גוזרים עונשים מרביים, אך יש לקוות שיחמירו בענישה בפרופורציה להחמרה הנדרשת בחוק החדש.

גם פגיעות ממוסדות
גם מקרי התעללות ממוסדת הובאו לידי הרשעה. בשנת 2002 הורשע בעל פינת החי "מרכבות לטרון" בעבירה על חוק צער בעלי-חיים, והוטל עליו קנס בסך 12,000 שקלים. על קיבוץ גת, שבו חשף צוות אנונימוס גדיעה של קרני עגלים ללא הרדמה בתחילת 2002, נגזר ב-23 באפריל קנס מאכזב יותר - 4,000 שקלים. בקנסות אלה, גם אם הם נמוכים עבור גופים מסחריים, יש עדיין גורם מרתיע (האיום "על תנאי" חמור יותר, כמובן). בנוסף לכך, הורה בית-המשפט בכמה מקרים לעצור את ההתעללות במפורש, מבלי להותיר בידי הגוף המתעלל את הבחירה, האם המשך הפגיעה בחיות משתלם עבורו כלכלית. תלונה מטעם עמותת תנו לחיות לחיות נגד "מפעלי נופש חמת גדר" שערכו מופעי "קרבות תנינים" (כלומר, עינוי מבוקר שמבצע אדם בתנין), התגלגלה בכל ערכאות המשפט, עד שבית-המשפט העליון הורה ב-1997 להפסיק את המופעים. בעתירה לבג"ץ שהגישה העמותה למען החתול נגד עיריית ערד, פסקו השופטים כי השמדת חיות מותרת "רק בנסיבות חריגות" - בניגוד להשמדה חסרה ההבחנה שמתבצעת ברשויות מקומיות מסוימות ובארגונים מסוימים. ביוני 2004 העמיק בג"ץ בנושא וקבע שהרג חתולים מותר רק במקרה של סכנה מוחשית לשלומם של בני-אדם ובהיעדר כל פתרון אחר, וניתן לבצעו אך ורק תחת פיקוח ישיר של וטרינר רשותי. הפסיקה הדרמטית ביותר של בג"ץ ניתנה ב-11.8.2003, ובה הוחלט שפיטום אווזים אסור. השופטים קבעו, שתקנות משרד החקלאות שעברו בשנת 2001 בוועדת החינוך של הכנסת והתירו פיטום אווזים, אינן חוקיות לפי חוק צער בעלי-חיים. פסיקה זו היא נקודת המפנה בתהליך, אשר בסיומו אמורים להיחסך עינויי תופת ומוות מ-800,000 אווזים וברווזים בשנה.

מקורות ומידע נוסף
אתי אלטמן, "בעלי-חיים", מראות המשטרה 182, מרץ-אפריל 2001.
המשרד לאיכות הסביבה, נושאים סביבתיים: הגנה על בעלי-חיים, עדכון: 19.8.01.
אסף מרקס, "חתולי רחוב - היבטים משפטיים", אתר העמותה למען החתול, 10.10.01.
תמר נהרי, מערכת וואלה!, "חוק בדרך: מתעללים בבעלי חיים ירצו מאסר בפועל", חדשות וואלה!, 6.3.02.
צפריר רינת, "הצעת חוק: מאסר על התעללות בבע"ח", הארץ, 17.6.02.
אירית טסלר, יוסף טרקל ועינד מגד (עורכים), "הגנה על בעלי-חיים", בתוך: חיות, חברה ומה שביניהן: אחריות ומחויבות כלפי בעלי-חיים, תיאוריה ומעשה, (פרויקט "חיות וחברה" במחלקה לזואולוגיה, אוניברסיטת תל-אביב ומערך ההגנה על בעלי-חיים במשרד לאיכות הסביבה, 2001), עמ' 153-180.
יוסי וולפסון, "מעמד בעלי-החיים במשפט", אתר אנונימוס.
רע"א 1684/96, עמותת "תנו לחיות לחיות" נגד "מפעלי נופש חמת גדר".
"החמרת ענישה למתעללים בבעלי-חיים", הודעה לעיתונות מטעם ועדת החינוך, התרבות והספורט, 25.7.2005.