עד כה נוכחנו, שהתכחשות לנפשן של חיות לא הופיעה במדע של המאה העשרים כתוצאה מסיבות מדעיות. עוד ראינו, שהתכחשות זו כוללת בתוכה סתירות פנימיות בוטות. בכתבה אחרונה זו, נתמקד בשובה של נפש בעלי-החיים לשיח המדעי.

קולות אחרים. תהליך ההכרה המדעית המחודשת בנפשן של חיות שונות לא נשלם. מדענים רבים עדיין מתעקשים להתייחס להרגשותיהן ולמחשבותיהן של חיות כבלתי ראויות לעניין מדעי או כבלתי קיימות. לפני 15 שנה, בימי כתיבת ספרו של רולין, היה המצב אף חמור יותר. למרות זאת, השינוי, שניצניו הופיעו כבר לקראת 1950, ניכר כיום היטב. המסורת הלא-ביהביוריסטית המוכרת ביותר בחקר בעלי-חיים היא האתולוגיה - חקר התנהגות בעלי-החיים, שמייסדיו הבולטים, האירופיים, היו קונרד לורנץ וניקו טינברגן (Tinbergen). האתולוגים הסבירו את התנהגותן של חיות בהקשר אבולוציוני (כלומר, כיצד מועילה ההתנהגות להישרדות החיה), הם צפו בחיות בסביבתן הטבעית והעניקו חשיבות מרכזית לתכונות מולדות - האינסטינקט. ההבדלים בין האתולוגים לביהביוריסטים הם עצומים, וכמעט שלא נערכה ביניהם תקשורת (מאמרים אתולוגיים חשובים תורגמו לאנגלית רק ב 1957). אולם שני המחנות גם יחד הניחו, שנפשן של חיות אינה נושא ראוי למחקר. לורנץ וטינברגן, כמו הנסיינים האמריקאיים, העדיפו לצפות בתופעות "אובייקטיביות". אולם רולין מבהיר, שנפש החיות לא נעלמה מן המחשבה המדעית לחלוטין אף בימי השיא של הביהביוריזם. ברחבי אירופה אך גם בארצות-הברית ובבריטניה נמצאו חוקרים, שהכירו בנפשן של חיות וזיהו היטב את הנטייה של הביהביוריסטים לברור עובדות נוחות ולהתעלם מתופעות מרכזיות בחייהם של בעלי-חיים.

ביקורת פנימית. בסוף שנות הארבעים החלו להישמע דברי ביקורת על הביהביוריזם מתוך קהילת החוקרים עצמה. רולין מדגיש, שסטודנטים רבים ודאי חשבו מחשבות דומות בכל תקופת שלטונו של הביהביוריזם - אולם ההכשרה המקצועית חנקה את הביקורת. כדי לפתוח את עולמם הסגור של מדענים אלה, היה צורך בביקורת מפי בכירי התחום. נושא בולט בביקורת היה הסתייגות מריבוי הניסויים בחולדות - יותר ממחצית הניסויים בארצות-הברית בשנים 1945-1948. פרנק ביץ' (Beach) במאמר רב-השפעה מ 1949, ציין שהחולדות נבחרו בתור "חיות הניסוי" המועדפות ללא כל הצדקה מחקרית. לדבריו, זהו אינו מדע ההתנהגות, אלא מדע התנהגות החולדות - ואין הצדקה להשליך מחולדות על מינים אחרים, ובני-אדם בכלל זה. ביץ' הצביע גם על כך, שרוב הניסויים בפסיכולוגיה (70% באותה תקופה) עסקו בהתניה ובלימוד לפי העיקרון של בדיקת תגובות לגירויים מבוקרים. האינסטינקטים, למשל, נזנחו ללא הצדקה, אף על-פי שלעתים קרובות הם משפיעים על ההתנהגות יותר מגירויים חיצוניים ולמידה. ביץ' ואחרים הגיעו למסקנה, שהרצת חולדות במבוכים אינה יכולה להחליף ידע על התנהגות החיות בתנאים טבעיים ומגוונים הרבה יותר. הביהביוריסטים פשוט התעלמו מתופעות שאינו הולמות את תיאוריית הלמידה שלהם - למשל, שלחיות יש נטיות מולדות ללמוד דווקא באופנים מסוימים, או שהן נוהגות ללמוד גם אם אין מספקים להן "חיזוקים", כנהוג במעבדה.

בעיית השפה. לקראת 1960 ניכרה השפעה חזקה של מבקרים מבחוץ. נועם חומסקי (Chomsky) פרסם ב 1959 ביקורת נוקבת על ניסיונו של הביהביוריסט הבולט של התקופה, סקינר (Skinner), להסביר את תהליך רכישת השפה האנושית כתהליך של גירויים ותגובות, המושפעות מ"חיזוקים". חומסקי הצביע על כך, שלא ניתן להסביר את לימוד השפה ללא הנחה שיש בבני-אדם יכולות מולדות מסוימות, ובעיקר היכולת להשתמש בתחביר - באמצעות התחביר, אנו יוצרים משפטים חדשים לחלוטין, שמעולם לא למדנו אותם באמצעות "חיזוק". למרות הדגשת ייחודה של השפה האנושית, חומסקי הזכיר גם שחיות אינן פועלות לפי חיזוקים בלבד. הביקורת של חומסקי על הביהביוריזם נבעה - באופן מוצהר - גם ממניעים אידיאולוגיים: התנגדות לביהביוריזם כמדע של שליטה בבני-אדם, הן באמריקה והן בברית-המועצות. ההכרה בתכונות מולדות הפכה להכרה בגורם נפשי, שאין למדינה שליטה עליו.

הנפש חוזרת לאופנה. רולין מציין, שלא מעט פסיכולוגים החלו להכריז על קיומה של התודעה (לפחות בבני-אדם) ללא נימוק - ממש כשם שקיומה הוכחש ללא נימוק כמה עשורים קודם לכן. בשנות השישים, התודעה הלמה את רוח הזמן. פסיכולוגים גילו יותר ויותר עניין בחוויות סובייקטיביות של בני-אדם. אחד מן הנושאים שעוררו סקרנות היה חוויות פסיכדליות, תחת השפעתם של סמי הזיה - מצב שבו מתנתקים בני-אדם מההיגיון של גירוי ותגובה חיצוניים. אופנה מדעית סוחפת חדשה, הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, נוצרה בהשראת התפתחות טכנולוגית - המחשב. המחשב סיפק דימוי לפעולת המוח: לא רק גירוי ותגובה, אלא גם עיבוד נתונים בין הגירוי לתגובה. אמנם, עיבוד נתונים אינו מחייב תודעה (למחשב אין תודעה), אך העניין ביכולתם של בני-אדם וחיות אחרות לעבד נתונים וליצור בנפשם דימויים שונים הוא שיפור ביחס לצרות-האופקים הביהביוריסטית.

התנהגות חיות מורכבת. בשנות השישים החלו חוקרים (ובעיקר חוקרות) להתעניין בהתנהגותם של קופים, והחלו הניסיונות ללמד קופים להשתמש בשפת סימנים. מול הישגיהם של הקופים נותרו (עד היום) ספקנים, המנסים לתלות כמה שיותר מיכולותיהם בלימוד "מכני" דרך גירוי ותגובה. אולם מול מורכבויות אלה, ולאחר שההכרה בתודעה האנושית כבר שבה לאופנה - קצרה הדרך להכרה בקיום הנפש של חיות שונות. בהדרגה התגלו יכולות נפשיות גבוהות לא פחות במינים שונים של יונקים ועופות, ולא רק קופים. החוקרים החלו להתייחס למחשבתן של חיות. פריצת דרך בתחום זה ביצע דונלד גריפין, בספרו מ 1976, "שאלת תודעתן של חיות". גריפין, חוקר התנהגות בעלי-חיים אמריקאי, ותיק ומכובד, בחן בעיניים רעננות נתונים רבים ומוכרים, והגיע למסקנה שנפשן של חיות היא נושא לגיטימי למחקר. ספרו של גריפין התקבל בקהילת חוקרי החיות בזעם, עלבון ובוז. אולם המסר נקלט בהדרגה וכיום (בעיקר בתקופה שלאחר פרסום ספרו של רולין) "אתולוגיה קוגניטיבית", התחום שכונן אז גריפין, היא מדע משגשג. בשנים האחרונות ניכר עניין מדעי גובר בהתנהגויות מורכבות של בעלי-חיים בינם לבין עצמם - אינטליגנציה חברתית, מסורות בתוך חברות בעלי-חיים וכדומה.

השלב האחרון: נפש ומוסר. זרע נוסף שנזרע בשנות השישים הוא הביקורת הציבורית על יחסם של בני-אדם לחיות. הספר "מכונות חיות" (1964) של רות האריסון, חשף את זוועות החקלאות המתועשת בבריטניה ועורר מיד מאמצים מדעיים לאמוד את סבלן של חיות. על רקע הלחצים הציבוריים והתקדמות החקיקה בתחום בכל העולם המערבי, המדענים נקראו לספק את תשובות לשאלות על "יחס הומאני" לחיות. קיום הרגש בחיות הפך להיות מובן מאליו בתחום החדש של "מדע רווחת בעלי-חיים". אמנם, חוקרים רבים נוטים להסתיר את רגשותיהן של החיות באמצעות מושגים טכניים כגון "עקה" (stress) ודגש רב על מדידות פיסיולוגיות. אולם כמה מן החוקרים החלו לעסוק במוצהר בסבלן של חיות. זוהי התקדמות אפילו ביחס לביולוגים שקדמו לביהביוריזם. כשם שההתעלמות המוסרית של הציבור מגורלן של חיות אפשרה את ההתכחשות לנפשן של חיות במדע, כך משפיע כיום העניין המוסרי הציבורי על סדר-היום המדעי - והפעם מתוך קשר אמיץ יותר עם העובדות.

מקורות