בדו"ח "אכזריות ללא תקנה" בחנו כיצד העניק משרד החקלאות תוקף חוקי, באמצעות תיקון לחוק צער בעלי-חיים, לנעשה בתעשיית פיטום האווזים, ואף עודד את ייעול התעשייה, תחת מסווה של "מניעת סבל". בכתבה זו אנו מביאים פרטים נוספים הלקוחים מהמסמך שהופק באנונימוס, "אכזריות ללא תקנה: ניתוח ביקורתי של התקנות להלעטת אווזים".

לאן נושבת הרוח באירופה? בשנים האחרונות נמצאת החקיקה האירופית בתנופה. מטרתם המפורשת של חלק מן החוקים היא שיפור ברווחת בעלי-החיים, על אף המחיר הכלכלי של הרפורמה. מתקני התקנות להלעטת אווזים במשרד החקלאות הישראלי נתלו באילן גבוה זה. הסעיף הראשון בתקנות קובע:

"מטרת תקנות אלה למנוע סבל לאווזים... הכל ברוח המלצות הוועדה המתמדת הפועלת על-פי האמנה האירופית להגנה על חיות משק, של מועצת אירופה."

אולם מתקני התקנות לא אימצו את "רוח המלצות הוועדה", אלא בררו בקפידה, מתוך התקנות האירופיות, רק את אלו מביניהן שאינן מפריעות לעסקים. ביטוי מובהק לרוח הוועדה המקורית הוא הישענותה על מחקרי רווחה של בעלי-חיים במשקים חקלאיים. מחקרים בתחום זה כמעט שלא נערכים בישראל, ובמחקרים המעטים שנערכו עד כה שולטת התפיסה, שרווחת בעלי-החיים ראויה להתייחסות רק אם היא עולה בקנה אחד עם הרווחים הכספיים של החקלאים. באירופה יש כיום נכונות מסוימת להביט מעבר לרווחים.

פיטום אווזים... ברוח אירופה? הסילוף המהותי ביותר של רוח הוועדה האירופית קשור בשאלת עצם הלגיטימיות של פיטום עופות בכפייה. אמנם, הלובי של מגדלי האווזים באירופה (בראשות צרפת) הצליח למנוע עד כה את האיסור על פיטום אווזים, וכך נאסר הפיטום "רק" בחוקיהן של מדינות רבות באירופה. אולם תוצאות מחקר הרווחה הן חד-משמעיות. ועדת מומחים באירופה הגיעה למסקנות, שמשמעותן המעשית היא איסור פיטום אווזים וברווזים. הוועדה קובעת, למשל, כי: "יש לאסור תהליכים הגורמים להגדלת הכבד באופן שתפקודו ישתנה באופן משמעותי או הגורמים במישרין או בעקיפין לתמותה גבוהה, כאב או סבל לבעלי-החיים", וכן כי: "יש לאסור על תהליכי הזנה הגורמים סבל לבעלי-החיים". אילו היו מנסחי התקנות במשרד החקלאות אכן מתייחסים ברצינות לתקדים האירופי, לא היו תקנות אלה באות לעולם, ובמקומן היה איסור מפורש על פיטום עופות בכפייה.

כבד מפוטם לעומת כבד נורמלי

לעופות בישראל אסור לזוז. ועדת המומחים לרווחה קבעה עקרונות בסיסיים, שמטרתם למנוע מתנאי הכליאה להפוך לעינוי ישיר. הוועדה מתנגדת בתוקף, למשל, לכליאת ברווזים בכלובים אישיים. בישראל כלואים ברווזים (תעשייה שמומתים בה כמאה אלף פרטים בשנה) בכלובים אישיים בלבד, צרים ביותר, שבהם אין הם מסוגלים למתוח את כנפיהם או אפילו לעמוד זקופים. התקנות הישראליות מתעלמות מעצם הבעיה של מרחב מחיה מינימלי. הוועדה האירופית גם אסרה כליל הטלת מומים בעופות מים, מעבר להלעטה הכפויה עצמה ולמחלה הסופנית שהיא גורמת. בתקנות הישראליות לא נמצא אפילו אזכור של בעיית המומים: בישראל מונעים מן האווזים לעוף באמצעות חיתוך כנפיהם, בנוסף על חיתוך מקורם, שנועד למנוע מן העופות המצופפים והמבוהלים לנקר זה את זה. החיתוכים גורמים דימומים, התפתחות צלקות וכאבים.

פיטום-יתר ותת-תזונה. כמה מן הבעיות בתעשייה הישראלית חמורות כל-כך, שהוועדה האירופית אף לא ציינה כדוגמתן. למשל: מספר ההלעטות (פיטום בכוח) הנהוגות ביממה. בדו"ח הוועדה המדעית האירופית נכתב: "בעלי-החיים מקבלים שתי ארוחות ביום (ברווזים) או שלוש ארוחות ביום (אווזים)." בישראל, לעומת זאת, מגיע מספר ההלעטות ביממה לחמש, ובמשק אחד שביקר בו צוות אנונימוס היה מספר ההלעטות ביממה גדול עוד יותר. תופעה ראויה לציון היא, שלמרות כמויות המזון העצומות סובלים העופות ממחסור בחלבונים וביסודות תזונתיים אחרים, שכן הם מולעטים בתירס מבושל בלבד. גם לנקודה זו אין התקנות מתייחסות כלל.