מגפה אדירה של שפעת עופות משתוללת בהולנד - אחת מתופעות-הלוואי ההכרחיות של תעשיות המזון מן החי. בפני הציפורים עומדות שלוש אפשרויות: מוות מידי רשויות החקלאות, מוות מצפיפות-יתר כתוצאה מן ההסגר, או מוות מהמחלה.

קללת המשקים המתועשים. עופות בר נושאים זנים חלשים של שפעת העופות. הם כמעט שלא נפגעים מן המחלה, שלא כמו תרנגולים ותרנגולי הודו. כאשר מגיעה המחלה ללול צפוף, היא מתפשטת במהירות עצומה דרך הפרשות מזוהמות. הווירוס, שזכה לתפוצה המונית, עובר מדי פעם מוטציות, לעתים קטלניות. הנחת החוקרים ההולנדיים היא, שבסוף שנת 2002 נמצא זן חלש של וירוס שפעת העופות במשקים שונים. ממנו התפתח ככל הנראה הזן הקטלני H7N7.

המחלה. פגיעתה של שפעת העופות אינה אחידה. ידועים לפחות 15 זנים של הווירוס, ולכן קשה לחסן נגדה ביעילות. במקרים מסוימים, אין המחלה משפיעה על בריאות העופות. אולם היא עלולה לפגוע במערכות הנשימה, העיכול, הרבייה או העצבים. בשלב הראשון ניתן להבחין בירידה בצריכת המזון או בקצב הטלת הביצים. הסימנים הבאים כוללים שיעול, עיטוש, נוצות פרועות, שלשול ועצבנות. לעתים הציפורים מתות מהר, לפני שמבחינים אנשים בקרבתן בסימנים קליניים. ההערכה היא, שהזן H7N7 השמיד כ 80% מהעופות במשקים הנגועים בהולנד, בטרם נכנסו הרשויות לפעולה.

ראשית המגפה. ב 28 בפברואר, 2003, נודע לרשויות ההולנדיות על מחלה קטלנית של עופות בשישה משקים. משרד החקלאות פעל במהירות. כבר למחרת הוטל סגר על הובלת עופות, ביצים וזבל עופות בטווח עשרה קילומטרים מהמשקים הנגועים; החלו גם להטיל הגבלות, שהתהדקו עם התפשטות המגפה, על הובלה בכל רחבי הולנד ועל הייצוא. ה"טיפול" שהוצע הוא השמדה מהירה של העופות במשקים הנגועים וברדיוס של קילומטר סביבם. אף על-פי שבהולנד היו באותה עת למעלה ממאה מיליון עופות, אשר את כולם תכננו להרוג בשלב כלשהו של חייהם, שר החקלאות, ורמן (Veerman), הודיע על קושי לוגיסטי להרוג את העופות - בגלל הניסיון להימנע מהובלתם למשחטות תוך הסתכנות בהפצת המחלה. כך החלו ההולנדים לייבא שיטות הרג חדשות ולנסות שיטות חדשות.

הורגים ברכות. בין אם מוות משפעת כרוך בסבל רב יותר ובין אם לאו, הרג העופות ודאי שאיננו בגדר טיפול. על תרופה לא דובר כלל וגם חיסון נפסל, הן בגלל חוסר היעילות היחסי שלו והן בגלל מחירו הגבוה. עם זאת, שלא כמו בישראל או בארצות-הברית, השיקול הכלכלי כמעט שלא הוזכר בדיווחיו של שר החקלאות לפרלמנט. השר אף מיהר למנות ועדת רווחה, בראשות הווטרינר פרופ' וונסינסג (Wensing), כדי "לפקח על הטיפול הזהיר בעופות במשך תהליך השחיטה". הוועדה החלה לעבוד ב 4 במרץ, והיא מגישה דו"ח שבועי. בעקבות הדו"ח הראשון, כתב השר בדו"ח שלו לפרלמנט: "אני לוקח ממצאים אלה ללב ואעשה כל שאוכל כדי למצוא פתרון לבעיות שצוינו". אולם הבעיות המשיכו, כמובן.

קשה להרוג, קשה יותר למות. הרג להקות החל כבר בשבוע הראשון למגפה. ב 5 במרץ כתב שר החקלאות לפרלמנט, שאף על-פי שההרג מתבצע יומם ולילה, הקצב אינו מספק - רבבות עופות "בלבד" ליממה - והוא מקווה כי ניתן יהיה להרוג בקרוב רבע מיליון עופות ביממה. הלולים הנגועים ואלה הסמוכים להם, הפכו למעבדות ניסוי ענקיות להרג ציפורים. מדווחת ועדת וונסינג, בשבוע השני למגפה:

"הרג על-ידי חשמול פועל היטב. הציפורים מתות מהר וללא תופעות-לוואי בלתי נעימות. עם זאת, הכרחי לתפוס אותן כדי להרוג אותן. באמצעות צוות מיומן (וכך היה), התהליך עובד היטב. "הרג באמצעות CO הוא מהיר באופן יחסי. לכאורה כל הציפורים מתות תוך 10-15 דקות. במהלך השלב השני של התהליך, מופיעה נסערוּת בחלק מן הציפורים."

"נסערוּת" (agitation) ו"בעיות רווחה" הם שני המושגים הצנועים, שבאמצעותם מציינת הוועדה סבל מחנק, כאבי תופת ופחד מוות של הציפורים. מסתבר, שאי-אפשר להרוג מבלי לגרום "נסערוּת". כאשר אוטמים את הסככה כדי שתתמלא במהירות בגז CO או CO2, הציפורים "נסערות"; כאשר מזרימים עליהן CO2, הן "נסערות"; כאשר מרססים אותן ב CO2 נוזלי (שמתאדה במהירות) הן "נסערות" מן הריסוס, בורחות לפינת הלול ורומסות שם זו את זו. וכאשר דוחסים אותן לתוך קופסה אטומה והורגים אותן תוך דקה או שתיים ב CO2 - עשירית מזמן הגסיסה בהרעלה כללית של הלול - הן "נסערות מאוד".

הניסוי שנכשל. ועדת וונסינג סיכמה, שהרעלה כללית של הלול בגז היא "מקובלת". התנגדותה העיקרית - שהתקבלה על-ידי השר - הייתה כלפי זיהום מזונם של העופות ברעל נאוסידול (neocidol), שאמור להרוג מהר. אולם מסתבר, שאם העופות לא אכלו מספיק, הם עלולים לגסוס במשך יותר משעה. בדו"ח השבוע השלישי, מתארת ועדת וונסינג את הניסוי:

"החיות צמו במשך 24 שעות לפני שניתן להם המזון המכיל נאוסידול. לאחר 20 דקות מתו מהר מאוד החיות שאכלו מיד ומספיק. זמן קצר לפני המוות הייתה הרבה מאוד נסערוּת, שגרמה לאי-שקט רציני, וכל החיות הפסיקו לאכול. כמה מן החיות מתו במהירות, והפגינו סימפטומים דומים למוות כתוצאה מגז CO2. עם זאת, חלק ניכר מן החיות לא הראו סימני הרעלה עד לזמן רב לאחר מכן, ולקח זמן-מה עד שהחיות מתו למעשה. כ 20% מהעופות שרדו והיה צורך לקטול אותם בעזרת T61 [רעל אחר]."

חיים ארוכים מדי. אסון נוסף שנגרם על-ידי המגפה, נובע מהאיסור על הובלת בעלי-חיים, שהלך והחמיר עם התפשטותה. באמצע חודש מרץ, בחנה ועדת וונסינג לול של תרנגולים, שנועדו לתעשיית הבשר וחיו שבוע אחד בלבד מעבר למועד השחיטה המתוכנן, כי נאסר להובילם למשחטה. לפי דו"ח השבוע השני למגפה, כבר בשלב זה הופיעו "בעיות בריאות חמורות" ומוות המוני, כתוצאה ממחלות הטיפוסיות לזן זה של תרנגולים, שעבר עיוות קיצוני על-ידי ברירה מלאכותית לגדילה מהירה ולהגדלת נפח החזה. בנוסף למחלות של התרנגולים, דיווחה הוועדה על "בעיות רווחה" כתוצאה מכך, שחיות גדלו מעבר לשטח שהוקצב להן: אפרוחים במדגרות, ברווזים, פרגיות בתעשיית הביצים, תרנגולי הודו, עזים בתעשיית החלב, עגלים ובמיוחד חזירים - כולם נתגלו במצב קשה מאוד, משום שממדי גופם גדלו בשטח בלתי מספיק, ללא אפשרות להובילם ללולים אחרים, דירים אחרים - או למשחטות; לדברי הוועדה, השחיטה הפכה להיות פתרון הכרחי של "רווחה" בחלק מן המקרים.

עדיף שלא להיוולד. שר החקלאות ההולנדי, במכתב שלו לפרלמנט מ 15 באפריל, הציע דרך לפתור חלק מן המשבר: "עלינו להימנע בכל מחיר מלהביא לעולם מספר גדול של חיות, שיהיה צורך לשחוט אותן מאוחר יותר". דברים אלה נכונים, למרבה האירוניה, לא רק תחת אימת שפעת העופות - כי הרי כל החיות בתעשיות הבשר, הביצים והחלב נשחטות במוקדם או במאוחר, בריאות או חולות.

מקורות