יקיר התנועה
דונלד ר. גריפין, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת רוקפלר, הוא אחד מן החוקרים הידועים בעולם בתחום ההתנהגות של בעלי-חיים. בערוב ימיו הפך גריפין ליקיר התנועה לשחרור בעלי-חיים, לאחר שביסס את מעמדו כדמות המובילה בתחום חדש בביולוגיה, שנקרא "אתולוגיה קוגניטיבית", העוסק בחיי הנפש של בעלי-חיים שונים. לפי גריפין, בעלי-חיים ממינים רבים ושונים חושבים מחשבות מודעוֹת. לקורא/ת הממוצע עשויה גישה זו להיראות מובנת מאליה, אך עבור ביולוגים רבים היא נחשבה כחילול הקודש ממש לפני גריפין, וגם כיום רבים הם המתנגדים לה.

רגע, מה החידוש?
כבר באמצע שנות השבעים קרא גריפין תגר על התפיסה, ששלטה ללא מצרים בחקר בעלי-חיים, שלפיה אין לדון בחיי הנפש שלהם. ביולוגים במהלך רוב המאה העשרים לאו דווקא טענו שאין לחיות שונות מחשבות או הרגשות (אם כי חלקם אף טענו כך בגלוי), אלא שאיננו יכולים לדעת דבר על חיי הנפש שלהן ולכן מן הראוי לתאר את התנהגותן - ותו לא (זוהי הגישה הביהייביוריסטית). לאחר אמצע המאה התהוו גרסאות מעודנות של גישה זו, בהשראת ההשוואה בין מחשבים לבין מוחם של בעלי-חיים: החוקרים העדכניים הניחו, שמוחם של בעלי-חיים יכול לבצע פעילות מסובכת, אך אין כל סיבה להניח, שפעילות זו מודעת. כלומר, ייתכן שכואב לחיה, אך היא לא מרגישה את זה. גריפין יצא כנגד הלהטוט האינטלקטואלי הזה (שהוא מורכב יותר מכפי שהוא נראה במבט ראשון) וטען, כי את הידע העצום שנרכש על התנהגותם של בעלי-חיים ניתן להסביר בצורה המשכנעת והחסכונית ביותר - אם מניחים שהחיות חושבות על מה שהן עושות, באופן מודע.

בחזרה לגריפין
האתולוגיה הקוגניטיבית ראויה לסקירה מפורטת הרבה יותר; בכתבה זו נתמקד בגריפין עצמו, שהגיע אל העניין בנפשם של בעלי-חיים במסלול מפתיע למדי. ודאי קל לנו לדמיין חוקר צעיר, שהתחנך באווירת החופש של שנות השישים ובחר למרוד בפרופסורים המיושנים והדוגמטיים שלו. אולם בשנות השישים כבר היה גריפין, יליד 1915, חוקר ותיק ובעל שם בינלאומי, שתגליותיו על מערכת הסונר של עטלפים ועל מנגנוני הניווט של ציפורים נחשבו כקלאסיקה של המחקר הביולוגי. גריפין המבוגר מרד, למעשה, בגריפין הצעיר.

פושט העורות
ילדותו של דונלד גריפין עברה עליו בסביבה כפרית במדינת ניו יורק. הוא נמשך לבעלי-חיים מגיל צעיר מאוד, כלומר - הוא לכד והרג בעלי-חיים רבים ככל יכולתו. הוריו השקיעו רבות בחינוך בנם היחיד בכוחות עצמם, ובין השאר ניסו "בדיפלומטיות", כלשונו, להרחיקו מלכידת חיות. בנעוריו המשיך גריפין, לצד התעניינות גוברת בספרות מדעית, לצוד חיות, לתכנן עתיד של צייד עבור תעשיית הפרוות ולקרוא בשקיקה כתבי-עת של ציידים. אביו כמעט אמר נואש מן הנער - משום שחשש שקריאה בחומרים אלה תשחית את סגנון הכתיבה שלו.

אימת העטלפים
עניינו המדעי של גריפין בבעלי-חיים התעורר בהדרגה, והוא החל ללמוד בהרווארד. הוא למד לטבע ציפורים, ומתוך משיכה ליונקים ליליים (שנבעה, לדבריו, מליקוי בראייה), הגה את הרעיון המקורי - לטבע עטלפים. הוא החל לעשות זאת ב 1933 וכך נכנס לקהילה המדעית, כשבהדרגה חשפו לכידות חוזרות של עטלפים מידע על מסלולי הנדידה שלהם. עד מהרה החל גריפין להתעניין ביכולת החישה של עטלפים בלילה. עבור העטלפים שלכד, משמעות הדבר הייתה כליאה במעבדה. בסוף שנות השלושים הוא החל לערוך ניסויים בהאזנה לעטלפים באמצעות טכנולוגיה חדשה, שאפשרה קליטת צלילים הגבוהים מיכולת הקליטה של אדם. העטלפים שוחררו במעבדה עם עיניים מכוסות, ו"שוכנעו" לעוף בין מכשולים. גריפין ועמיתו התחקו אחר מסלולי התעופה ומנגנון השמיעה של העטלפים, וקבעו כי העטלפים חשים את סביבתם על-ידי שידור צלילים גבוהים הפוגעים בעצמים בסביבה ושבים ונקלטים במנגנון השמיעה, תוך שהם מספקים מידע על מיקום העצמים ביחס לעטלף.

"משחרר" הציפורים
במקביל לניסויים בעטלפים, פיתח גריפין עניין ביכולת הניווט של ציפורים. הציפורים חסרות המזל שנפלו לידי גריפין ועמיתיו, נלכדו והובלו הרחק מסביבתן הקודמת - עד מאות מייל משם - ואז שוחררו. ברוב הניסויים, נלכדו עופות מקננים ליד קניהם. גריפין חיכה באתר הקינון כדי לראות אם הם יחזרו ומתי. חלקם לא מצאו את דרכם בחזרה. בשלבים מאוחרים יותר של המחקר, הצליח גריפין לעקוב ממטוס אחר שחפים וסולות (עופות ים גדולים יותר) שזרק מן המטוס לאחר שהרחיקם ממקום הלכידה. מסקנותיו העיקריות של גריפין בשנות הארבעים היו, שהציפורים מוצאות את דרכן בחזרה לאתר הקינון באמצעות תעופה אקראית.

ספקות ראשונים
במאמר אוטוביוגרפי מ 1985, סיפר גריפין, שמסקנותיו לגבי יכולת הניווט של ציפורים היו שמרניות ופשטניות מדי. גישתו הפשטנית החלה להתערער דווקא בעקבות תגליות על חרקים: ב 1948 הוא נחשף למחקריו של קארל פון פריש על דבורים, אשר הראה כי הן מתקשרות ביניהן באמצעות מערכת סימנים מורכבת. אם חרקים יכולים להעביר מידע מופשט, מה בנוגע לציפורים? - חשב גריפין, ובספקנותו פנה לחזור על ניסוייו של פון פריש - והשתכנע. במקביל לכך הגיעו מגרמניה גם תוצאות של ניסויים, המראים כי יונים שבות למקום לכידתן באופן לא אקראי. כותב גריפין:

"תגליותיו של פון פריש שדבורים מתקשרת ביניהן באמצעות סמלים, וההדגמות של מתיוס וקריימר, הממחישות שיונים באמת יכולות לבחור בקירוב את כיוון ההתבייתות הנכון כאשר משחררים אותן בסביבה לא מוכרת, טלטלו את המחשבה שלי על מה שחיות מסוגלות לעשות." (גריפין 1985, עמ' 137)

מורכבות גוברת
המהפך האיטי בגישתו של גריפין הביא אותו לתכנן ניסויים מורכבים יותר בתנועת עטלפים, ולבסוף - לשחרר אותם ולעקוב אחריהם בציד חרקים בסביבה טבעית. לתדהמת העולם המדעי הסתבר, שהעטלפים אינם משתמשים בקולות רק כדי להימנע מהיתקלות במכשולים גדולים, אלא גם כדי לאתר חרקים קטנים ולצוד אותם. ב 1968 שב גריפין לבדוק גם את מנגנוני הניווט של ציפורים, והפעם עשה זאת בשיטה של עטלפים, לדבריו - באמצעות רדאר - ומתוך הכרה בכך, שיכולותיהן של הציפורים מורכבות מן הצפוי (הספר "נדידת הציפורים" של גריפין, המסכם את מצב המחקר בנושא באותה תקופה, יצא לאור בעברית).

שחרור ממוסכמות
באמצע שנות השבעים החל גריפין להרצות ולפרסם על תודעת בעלי-חיים. במחשבה לאחור, הוא תמה "מדוע נזקקתי לזמן רב כל-כך כדי לדבר על הנושא" ומאשים בכך את האווירה המדעית שבה התחנך. לדבריו, "התפתחויות מדעיות רבות וטלטלות רבות של רעיונות קודמים היו דרושים לפני שהייתי מוכן לחשוב ברצינות על המחשבות והרגשות של בעלי-חיים" (גריפין 1985, עמ' 140).

גריפין ומוסר
התפנית של גריפין החלה בספרו "שאלת תודעתן של חיות: המשכיות אבולוציונית של החוויה הנפשית" (1976). להכרה בנפשן של חיות יש השלכות מוסריות מכריעות, אך הוא לא התייחס לכך בספרו. ברנרד רולין, שפרסם 15 שנים לאחר מכן ספר על ההיסטוריה של הכחשת קיום נפשן של חיות במדע במאה העשרים, הופתע משתיקתו של גריפין בסוגיות המוסריות, ושאל אותו על כך. תשובת גריפין הייתה, לפי רולין (עמ' 252): "אף על-פי שהוא הודה שהגירוי לכתיבת הספר מקורו בדיונים עם פילוסופים שעניינם העיקרי היה המעמד המוסרי של חיות, הוא חש שזו איננה עבודתו של מדען להתערב בשאלות כאלה". גישה זו - ספק שמרנות מדעית, ספק צניעות נבונה, מאפיינת גם את המשך כתיבתו על נפשן של חיות. בספרו האחרון, Animal Minds שיצא לאור במהדורה מעודכנת ומורחבת ב-2001, מעיר גריפין על ההשלכות המוסריות שיש להכרה בנפשם של בעלי-חיים, אולם עדיין ניכר שאין לו עניין וידע משמעותיים בתחום זה. הוא נותר ביולוג מעל הכל.

תמצית הספר
הספר "שאלת תודעתן של חיות" התגבש בעקבות הצטברות המידע על התנהגותן של חיות, שהתגלתה כמורכבת מעל ומעבר למה שמדענים שיערו עשורים אחדים קודם לכן. חשיבות מיוחדת ייחס גריפין לתקשורת החברתית בתוך קבוצות של בעלי-חיים, כהתנהגות עשירה במיוחד. את המורכבות מיקם גריפין בהקשר אבולוציוני: ראשית כל, הוא הניח שליצורים בעלי תודעה יש יתרונות, מבחינת יכולת ההישרדות שלהם, על פני יצורים הפועלים באופן אוטומטי. ושנית, הוא הניח שהתודעה, כמו כל תכונה ביולוגית אחרת, התפתחה בעולם החי באופן הדרגתי, ואם תכונה זו מצויה אצלנו, בני-האדם, אין זה סביר, מבחינה ביולוגית, שהיא תהיה מיוחדת לנו בלבד. בשורה התחתונה, גריפין אינו טוען שאנו יודעים מה חיות חושבות או שאנו אפילו יכולים להיות בטוחים שהן חושבות במודע; אולם הסבירות לכך שהן חושבות במודע היא גבוהה, וניתן לבחון מה הן חושבות בכלים מדעיים.

רעיונות מן האנתרופולוגיה
עד כאן, נראה שה"מהפכנות" של גריפין הוטמעה היטב בקהילה גדלה והולכת של מדענים בדור האחרון. אולם רעיון אחד שמציע גריפין בספר מוכר פחות, והוא מופיע בפרק "חלון אפשרי לנפשן של חיות". הבסיס לרעיון זה הוא השוואה עם מחקרים בבני-אדם. גריפין מציע לחשוב על אנתרופולוג, המגיע לחברה שאינו דובר את לשונה כלל (עמ' 149-150):

"מכיוון שהם אנשים, האנתרופולוג מניח שהקולות שהם משמיעים הם אכן צורה של דיבור. הוא מבחין בהתאמות בין דגמי ההתנהגות שלהם לבין הקולות שהם משמיעים ומחוות גופם, והוא בטוח שניתן להסתמך במידה רבה על מחוות בניסיונותיו הראשונים לתקשר. [...] "סביר להניח, שאנתרופולוג שקדן עשוי ללמוד רבות על שפה באמצעות תצפיות חזותיות ושמיעתיות חד-כיווניות באנשים מדברים. בעיקרון, ניתן לבצע לימוד זהה על-ידי צפייה מקיפה בטלוויזיה או בסרט עם צליל הולם. אבל גם אם יש לטעון להצלחה בעקבות מאמץ מייגע כזה, היינו מבקשים לבדוק את הטענה דרך ניסיון לבצע תקשורת ישירה, דו-כיוונית. אכן, היה לנו ביטחון מועט בלבד שהאנתרופולוג למד את השפה עד שהידע שלו עבר מבחן זה."

אנתרופולוגיה של חיות
מחקרים על תקשורת בחיות נותרו ברובם הגדול, לדברי גריפין, ברמה הפשוטה, הבלתי מספקת, של תצפיות מן הצד. הצופים לא עברו את המבחן המכריע, של תקשורת דו-כיוונית עם החיות בסימנים המשמשים אותן - כמו אנתרופולוג המדבר בשפה זרה. יוצאי-דופן הם הניסויים בהוראת שפת סימנים אנושית לקופי אדם - ניסויים שכמה מהם כבר התפרסמו לפני שכתב גריפין את ספרו. אולם הוא מבהיר, שמהות השיטה של תקשורת דו-כיוונית אינה הטלת הלימוד של שפת סימנים אנושית על חיה ממין אחר, אלא פתיחות יתירה לתקשורת הייחודית לחיות (עמ' 150-151):

"אנו רואים שחיות פולטות אותות מסוימים ורואים איך בנות-מינן מגיבות. האותות עשויים להיות צלילים, דגמים חזותיים, ריחות, תנודות מישושיות או אפילו זרמים חשמליים, וכל ערוץ מעורר בעיות אחרות לעקוב אחר מה שנחשד כאותות, או לשדר בחזרה אותות מלאכותיים כדי להבחין בתגובות כלשהן שהם עשויים לעורר. אך מלבד הוראת סימנים דמויי-מילים לקופי-אדם, כמעט שלא נערכו מאמצים להתקדם לשלב הבא של חקירה השתתפותית. [...] "אולם מיליוני חובבי חיות מחמד השיגו צורות מוגבלות של תקשורת עם כלבים, חתולים וחיות אחרות. דוגמא הולמת במיוחד היא ההבנה הנוצרת לעתים בין אנשים עיוורים לכלבי הנחייה שלהם. "במבט ראשון, המורכבות והמגוון של תקשורות כאלה עשויים להיראות מוגבלים יותר מאוצר המילים הרגילות שהתבסס בין בני-הזוג גארדנר לוואשו [נקבת שימפנזה שלמדה שפת סימנים] או בין חוקרים אחרים לשימפנזים אחרים. אך רושם זה עשוי להיות מטעה, מכיוון שהסימנים שקופי-אדם מאומנים למדו להשתמש בהם הנם פחות או יותר מילים הידועות לנו מהדו"חות של הנסיינים, שעבדו קשה ולאורך זמן כדי להורות אותן למושאי המחקר. מצד אחר, תקשורת לא-מילולית בין אנשים, בין חיות או בין חיות לאנשים, היא לעתים קרובות קשה לפענוח עד כי אנו מפחיתים לחלוטין ממידת הגיוון של המערכת או מההיקף של מה שהוא שווה-ערך לאוצר מילים."

גריפין מכיר בכך, שחיות רבות לא יקבלו בני-אדם לחברתן ולא יתקשרו אתם ישירות. עם אלה הוא מציע לתקשר בעקיפין, על-ידי כך שמציגים בפניהן באופן מבוקר תמונות וקולות של בנות-מינן. לא מעט מחקרים כאלה בוצעו מאז "שאלת תודעתן של חיות", אם כי השימוש בשיטה זו עודנו בראשית דרכו.

בעקבות גריפין
ספרו של גריפין (ושני ספרים שבאו בעקבותיו) תרם רבות להתפתחות האתולוגיה הקוגניטיבית. אולם הספר התקבל בקהילה המדעית כדברי כפירה. העובדה, שאחד הזואולוגים המכובדים בעולם מציע לדבר על נפשן של חיות כנושא למחקר מדעי, גרמה הלם וזעם; אך הצעתו לתקשר עם חיות כבר נתפסה על-ידי כמה מבקרים כהתבזות. כך היה בסוף שנות השבעים. כיום, 27 שנים לאחר פרסום "שאלת תודעתן של חיות", יש עדיין זואולוגים ופסיכולוגים המתווכחים נמרצות עם גריפין, אך ניסיונות הביטול הלעגניים הם נחלת העבר. לסיום, ומכיוון שונה לחלוטין, עלינו לשאול האם השיטות שמציע גריפין אינן פוגעות בחיות בשם המדע - השמעת צלילים זרים לציפורי בר, למשל, היא התערבות הנוטה לפגוע בהן, והוראת שפת סימנים אף מחייבת שבי וכפייה. ביקורת זו על גריפין היא נדירה מאוד, וחבל שכך.

מקורות עבור "מפגיעה בחיות להכרה בנפשן"

מקורות עבור "המדען שביקש לדבר עם חיות"