כשהרשויות מזדהות עם העבריינים
איך הגיעה השופטת חיימוביץ לתוצאה אליה הגיעה? התשובה קופצת לעין כבר בעמוד הראשון של העדות הראשונה:

"אף על פי שאני ממונה על האכיפה של החוק, דווקא דעתי הייתה שלא צריך להגיש אישום. לא ראיתי עניין בעייתי של מי שעבר את העבירה."

"חיות משק אי אפשר להתנהג איתם כמו עם חיות מחמד. תנאי העבודה שונים. אם גבירתי ראתה את השידור בטלוויזיה, ואני מספר, שאחד הדברים הנוראים שראו שם זה תפיסת האף של הפרה באמצעות הנזם. אני אומר שאי אפשר לטפל בפרת חלב בלי להכניס לה נזם, שזה דבר נורא, לעין של מי שמתבונן מבחוץ... יש הרבה נסיבות שבהרדמה עצמה גורמת ליותר כאב מאשר הפעולה, לא פעולה של הורדת קרניים... בשביל להזריק לקרניים צריך להזריק 4-3 זריקות סביב הקרן. אם הולכים להוריד קרניים, פעולה שנמשכת, אז נותנים את הזריקה הזאת. אם צריך לעשות חתך אחד בסכין, הסבל להזריק 8 זריקות הוא הרבה יותר גדול, ואז חותכים בלי הרדמה... בשנים שהורדתי חתיכות מהקרן בכלל לא השתמשתי בהרדמה, כי זה כמו להוריד ציפורן. זאת הפרקטיקה המקובלת וכך נוהג רופא... לגבי צריבת המקום, זה על מנת להפסיק את הדימום. זו גם שיטה. אנחנו היינו שמים גומייה סביב הקרניים, חוסם עורקים. הצריבה הכרחית אחרת יהיה דימום. הצריבה שהיא כואבת מאוד, מחייבת את ההרדמה."

"בתוכנית שהוצגה בטלוויזיה, קם בן אדם ואמר מדוע לא מחזיקים מרדים מקצועי. זה אדם שלא מבין, שלא מבין שאי אפשר להרדים פרות וגם זה אינו אפשרי מבחינה כלכלית."

ניגוד אינטרסים
בעדותו של ד"ר ניר בולט הרקע שלו בתעשיית החלב. בתפקידו על-פי חוק צער בעלי-חיים הוא נדרש, למעשה, לאכוף את החוק על הקולגות שלו בתעשיית החלב, להעמיד במבחן משפטי פרקטיקות שהוא עצמו היה אמון עליהן, ולהגביל את הענף שממנו מצא את פרנסתו. ד"ר ניר העיד, שהוא לא היה מודע לכך שבמשקים בישראל התבצעה גדיעת קרניים ללא הרדמה. אלון קמה, בעל רפת ממושב אביגדור נשאל על כך, וזו הייתה תשובתו:

"עודד היה רופא חקלאי לפני שהיה מנהל השירותים הווטרינרים. הוא היה רופא ראשי של 'החקלאית', זו אגודה שנותנת לנו את הליווי הווטרינרי הצמוד. אני לא מעיד בשם עודד, שהוא יעיד בשם עצמו. רופאים אלו מלווים אותה 24 שעות 365 יום בשנה, הם יודעים מכל וכל."

הגנה כהלכה
כנגד הרושם הקשה שמותירה עדותו של ד"ר עודד ניר, עדותו של הממונה דאז על חוק צער בעלי-חיים, ד"ר חגי אלמגור – וטרינר שאינו קשור בתעשיית החלב – משקפת את המובן הפשוט והחלק של החוק:

"חיתוך ברקמה חיה, כלומר רקמה שיש בה מערכת עצבים וכלי דם, כואב. ולכן חיתוך ברקמה חיה ללא אילחוש, למעט במצב שאין אפשרות אלא לעשות זאת כך, נוגד לדעתי את צו מניעת התעללות בבעלי חיים, כי זה גורם לכאבים."

"יש דברים שאינם צריכים הסדרה. כשגורמים כאב וסבל לבעל חיים והוא אינו הכרחי ואפשר למנוע אותו באמצעים סבירים, לא צריך הסדרה אלא צריך הפסקה."

אפולוגטיקה מוכרת
ד"ר ניר, שהעיד מטעם התביעה, היה עד ההגנה הטוב ביותר של הנאשמים. בדבריו מופיעים קווי טיעון (לעתים סותרים) שחזרו גם בעדויות של איקי חצאל עצמו ושל רפתנים שהביא להעיד מטעמו. מדובר בשורה של טיעונים אפולוגטיים מוכרים לכולנו, שנועדו לחפות על הזוועות האופייניות למשק החי המודרני. נסקור כאן כמה מהם.

"אתם לא מבינים כלום". לפי הטיעון הזה, הסמכות היחידה לקבוע אם בעלי-החיים סובלים היא בידי מנצליהם. דברים שמזעזעים "הדיוטות" הם בעצם לא כל-כך נוראים. כבר ראינו שד"ר ניר הזהיר את השופטת מהסתמכות על התרשמות שלה מתמונות הזוועה, והרפתן אלון קמה מחרה ומחזיק אחריו: "זה נורא קל, לקחת אש עם קצת געיות ולהבהיל את הציבור".

"דייג אוהב דגים". לפי הקו הדמגוגי הזה, הרפתנים אוהבים את הפרות, סובלים את סבלן ולכן אפשר לסמוך עליהם שיהיו הראשונים לצמצמו. למשל:

איקי חצאל: "הזדעזעתי יותר מטקס של ברית מילה, או משחיטה של פרה ועל כן אני לא אוכל בשר פרה"; "אני אוהב את העגלות שלי. לפעמים אני יוצא בלילה, כשיש להן דלקת ריאות או שלשול, אני יוצא ומטפל בהן באמצע הלילה."
אלון קמה: "אנו גדלים עם בעלי החיים האלה, אנו אוהבים אותם, אנו הגענו למסקנות מזמן ככל שאנחנו נלך לרווחת החיה היא תפיק יותר תוצרת."
איקי חצאל: "הפעולה הזו למי שמסתכל מהצד זה אולי נראה נורא. הפעולה הזו בסך הכול, באמונה שלי ומה שאני מאמין שעשיתי, זה פשוט שאיכות החיים שלה בעתיד תהיה טובה. זה חלק מהאיכות חיים של העגלה שתהא פרה שלא יהיו לה קרניים מאשר שכן יהיו לה".

ד"ר ניר: "בסה"כ כל וטרינר רוצה למנוע סבל מבעל חיים. אבל, בתנאי השדה, קשה מאוד למצוא את האיזון בין הסבל ובין העבודה שצריך לבצע"; "העולם שבו אנחנו חיים הוא לא העולם שהייתם רוצים לראות, זה עולם שונה, אין מה לעשות, כך בנוי משק החי."

כתב אישום נגד משרד החקלאות
עם כל הביקורת על זיכוי חצאל וגמליאל, יש חשיבות בפסק-הדין בהיותו כתב אישום חמור נגד משרד החקלאות. הדברים באים לידי ביטוי בהחלטת השופטת לחייב את המדינה לשלם לנאשמים עבור הוצאות הגנתם. בסיכום נימוקיה היא שבה וטוענת, שדרישות החוק בכל הנוגע לחיות במשקים אינן ברורות דיין, כאשר "הטעם לחוסר הוודאות נעוץ בעיקר ברשות, אשר לא טרחה להתקין תקנות כמתחייב מסעיף 19 לחוק", הוא חוק צער בעלי-חיים. מוסיפה השופטת: "כן קבעתי, כי קיטום הקרניים כפי שנראה בכתבה, היה מקובל שנים רבות וידוע לרשות. למרות זאת לא עשתה הרשות דבר לתקנו, עד לשידורה של הכתבה.

"עוד קבעתי, כי כתב האישום הוגש אך בשל הכתבה הקשה בתוכנית כלבוטק, וההד הציבורי שעוררה, ובכך ראיתי שיקול זר. יתירה מזאת, הוברר במסגרת ההוכחות כי לאחר שהותקנו התקנות, שוב, בהשראת הכתבה ולא ביוזמת מחוקק המשנה, הוסדרה הסוגיה, והרפתנים לא חזרו על הנוהל האסור. מכאן, שניתן היה להשיג את המטרה באמצעים אחרים ולאו דווקא באמצעות שימוש במשפט הפלילי, שאמור להיות המוצא האחרון."