חיות בכלובים

תדמית כוזבת

לא מעט מן האנשים הקונים מוצרי פרווה מאמינים, שאם אין מקורה של הפרווה בחיה שניצודה בטבע, אין הדבר נורא כל-כך: לא זו בלבד שאין במשקים החקלאיים של התעשייה שימוש במתקנים מחרידים כמו מלכודות רגל, אלא שאין סכנה לחיי הבר. תעשייני הפרוות מעודדים תפיסה כוזבת זו, ואף מממנים מחקרים, שמטרתם "להוכיח", שהחיות אינן סובלות במשקים.

ממדי התעשייה

כמחצית מכלל החיות המנוצלות בתעשיית הפרוות בארצות-הברית ובקנדה מגיעות ממשקים חקלאיים. המשקים הקטנים מכילים כ 50 חיות, ואילו הגדולים - למעלה מעשרת אלפים. המספר הכולל של החיות המומתות במשקים בעולם מדי שנה הוא 31 מיליון, מתוכם 26 מיליון מינקים, 4.5 מיליון שועלים, רבע מיליון צ'ינצ'ילות, 150 אלף צובלים ומאות אלפי חיות ממינים נוספים, וביניהם טורפים (מינים של חתולי בר וכלבי בר) ומכרסמים.

טורפי בר בכלובים

כאשר אנו לומדים על זוועות החקלאות המתועשת, ניצבות לפנינו חיות צמחוניות, שעברו אלפי שנות ביות. חיות אלה סובלות באופן חמור מעצם הכליאה, אולם מצבם של טורפים, שאף אינם מבויתים, חמור שבעתיים. הטורפים זקוקים לפעילות ולמרחבים עצומים, וכל כליאה מטריפה את דעתם, פשוטו כמשמעו. מינקים הם טורפים קטנים, סקרנים ופעלתנים, הנוהגים לשוטט בטריטוריה שאורכה כשלושה קילומטרים. במשקים הם כלואים בכלובי רשת, שגודלם הוא 25x65 סנטימטרים בערך. התוצאה הנראית לעין היא התנהגויות נוירוטיות חמורות. המינקים שקועים במשך פרקי זמן ארוכים בתנועות החוזרות על עצמן. רבים פוגעים בעצמם קשות על-ידי נשיכת זנבם. הם גם נוהגים לתקוף זה את זה עד מוות - תופעה חמורה במיוחד בקרב שועלים: כאחד מכל עשרה מת מטריפה בכלוב. מצוקתם של הטורפים מכל המינים מחריפה כתוצאה מעצם הצורך לחלוק את הכלוב עם עוד כמה מבני-מינם. מינקים הם חיות בודדות במיוחד, שאינן מקיימות באופן טבעי אלא קשרים רופפים עם מינקים אחרים. המינקים סובלים אף יותר מכך, שכן הם מותאמים לחיים ליד מקורות מים, ובטבע הם מבלים את רוב זמנם במים ואף תלויים בכך לשם ויסות טמפרטורת הגוף. בתוך הכלובים נשללת מהם כל אפשרות להיכנס למים, והם סובלים מאוד מהחום. בעונות מסוימות גוועים עד עשרה אחוזים מן המינקים כתוצאה מן החום.

איכות הטיפול

המזון שניתן לחיות הכלואות בתעשיית הפרוות - למינקים, לשועלים ואפילו לצ'ינצ'ילות - מורכב מפסולת של בתי-מטבחיים באיכות ירודה עד כדי כך, שאין בה שימוש בתעשיית המזון ל"חיות מחמד". הבשר המזוהם פוגע בבריאות החיות, וההרעלות מסוכנות במיוחד לגורים. גם אספקת המים לקויה. המזון זורם דרך טפטפות, אלא שבחורף, כאשר המים בצינורות קופאים, החיות נותרות צמאות. טפילים רבים תוקפים את החיות. מחלות מתפשטות במהירות בין הכלובים הצפופים, ופוגעות בחיות, החסינות בפני מחלות אלה בתנאים טבעיים. לעתים נספית כל האוכלוסייה במשק. מוות ומחלות נתפסים כחלק מן ההוצאות ההכרחיות בתעשייה, ואחת מכל חמש עד שש חיות מתה כתוצאה מן התנאים הקשים.

המזון מורכב מפסולת של בתי-מטבחיים באיכות ירודה עד כדי כך, שאין בה שימוש בתעשיית המזון ל"חיות מחמד" 

עיוות גנטי

הטורפים המנוצלים בתעשיית הפרוות בודדו מאוכלוסיות הבר במשך דורות מעטים בלבד, ולכן הם דומים ביותר לחיות הבר. אולם מניפולציות גנטיות (באמצעות ברירה מלאכותית קפדנית), האופייניות לכל תעשיות החי, כבר מתבצעות בחיות אלה, כדי להתאים את צבע פרוותן לדרישות האופנה. לשינוי בצבע הפרווה נלוות בעיות גנטיות אחרות: זן מסוים של מינק מתחרש בגיל חודש; בזן אחר מופיעה נטייה לסובב את הצוואר באופן חוזר ומעוות; זן אחר סובל מחולשה של המערכת החיסונית (תופעה רווחת ביותר גם בקרב מינים אחרים שעברו ברירה מלאכותית); וזן נוסף סובל מנטייה לסבול ממועקה נפשית (stress, במינוח המדעי היבש). מוטציות אלה אינן ידועות באוכלוסיות הבר.

לא פחות אלים מציד

החיות מגיעות למלוא גודלן בגיל חודשים אחדים (הגיל המדויק שונה במינים שונים), וכשהן בכסות החורף שלהן, הורגים אותן. מטרת החקלאים היא להרוג מבלי להשחית את הפרווה, וכדי להשיג זאת הם מתעלמים לחלוטין מסבלן של החיות. מעשה ההרג נפתח תמיד במאבק אלים. חיות רבות נדחסות לתוך תיבות סגורות, שלתוכן מוזרם גז מצינור הפליטה של משאית. לא תמיד הן מתות כתוצאה מכך, וחלקן "מתעוררות" כאשר פושטים מעליהן את עורן. שיטה אחרת היא חישמול, המתבצעת על-ידי תפיסת השפה או האוזן מצד אחד באטב מתכת והחדרת מוט מתכת לפי-הטבעת. חיות גדולות, כגון שועלים, הורגים באמצעות זריקת סטריכנין, הגורמת לשיתוק השרירים, שמביא לחנק. שיטות נוספות הן דחיסת החיות בתאי תת-לחץ, ושבירת המפרקת.