שיטות הגידול הנוכחיות הן תוצאה של שיקול כלכלי. החקלאים נוהגים בבעלי-החיים באופן שמניב את הכמות המקסימלית של רווחים בכמות המינימלית של השקעה (מזון, מרחב, עובדים וכדומה). מובן, שבהתאם לעיקרון זה אין אפשרות להתחשב בצורכיהם של בעלי-החיים. אי-אפשר לצפות מעסק כלכלי, שמטרתו להרוויח כסף, שינקוט שיקולים לא כלכליים. כל עוד אנחנו רואים בבעלי-החיים פריטי רכוש, שתכלית קיומם היא לשרת אותנו, הנטייה תהיה לנצלם באופן יעיל ככל האפשר - שהוא אינו אופן מתחשב.
הניסיון לראות בעלי-חיים באופן דו-ערכי - הן כפריטי רכוש והן כיצורים בעלי זכויות - על אף שכוונותיו טובות, מכיל סתירה עקרונית. רכוש, מהגדרתו, הוא משהו שבעליו רשאי לעשות בו ככל העולה על רוחו - אפילו לנפץ אותו לרסיסים או להעלות אותו באש. יצור בעל זכויות, מהגדרתו, הוא מישהו שיש להתנהג איתו באופן שלוקח בחשבון גם את הצרכים שלו. כל ניסיון לשלב בין שני מצבים אלה דינו להיכשל.
אפילו בשיטות גידול לא מתועשות - אלה שהיו נהוגות בעולם עד המאה העשרים - הייתה מידה רבה של פגיעה בבעלי-חיים. עצם העובדה שפרות, כתוצאה מברירה מלאכותית, פיתחו עטינים כבדים מכדי לשאת אותן בנוחות, עצם ההפרדה מהעגלים והחליבה, מהווה התאכזרות. עצם העובדה שתרנגולות, כתוצאה מברירה מלאכותית, מטילות ביצים גדולות עד כדי כך שהן פוצעות את צינור ההטלה שלהן ומכאיבות להן, מהווה התאכזרות. וכמובן ששחיטה, בכל דרך שבה מבצעים אותה, היא אכזרית ועומדת בסתירה לעיקרון של זכויות בעלי-חיים, שכן הזכות הבסיסית ביותר של כל יצור חש היא הזכות לחיים.
חומר להרחבה:
על זכויות בעלי-חיים
|