|
בעיות בחייהם של כלבים גזעיים, כתבה רביעית (ואחרונה)
בשבועות הקודמים סקרנו בעיות בריאות של כלבים גזעיים, ניצולם לעבודות שונות ובעיות הנובעות מהגדרת תקנים והצגת כלבים בתערוכות. השבוע אנו מסיימים את הסדרה בהתייחסות למסחר בכלבים גזעיים. הכלב כרכוש וכסחורה. לפי אחת מן ההשקפות הרווחות בשיח של זכויות בעלי-החיים, כל עוד נחשבים בעלי-חיים כרכוש, הם לא יוכלו לקבל את ההגנה הראויה להם. האינטרס לסחור בהם חזק מהרצון להגן עליהם, והחוק מקנה ל"בעליהם" כוח לעשות ברכוש החי כראות עיניהם. השקפה זו ודאי נכונה, כאשר הברירה היא בין זכויות בעלי-החיים לבין זכות ה"בעלים" לנהוג בהם כבכל רכוש אחר. אולם מה בנוגע להבדלים שבין רכוש יקר לרכוש זול? סקירה של כאלף מודעות מכירה/מסירה של כלבים בישראל, מראה שהמחיר לכלב מגיע עד 4,500 שקל. רק כלבים גזעיים נמכרים במחיר גבוה, בדרך-כלל עם תעודות המבטיחות גזעיות ולא פעם גם עם אישורי בדיקות בריאות. נמוך יותר בסולם המחירים, נמצאים כלבים "מיוחסים" פחות, אך עדיין כאלה שמוצגים כגזעיים. רק כלבים גזעיים מעטים נמסרים חינם, ובמקביל לכך - רק כלבים מעורבים מעטים נמכרים. כל הכלבים נחשבים בחברה שלנו כרכוש של בני-אדם; אך בעוד שהכלבים המעורבים נחשבים כרכוש גרידא, הכלבים הגזעיים נחשבים גם כסחורה. אולי עדיף להיות סחורה? בפורום דוג דה בורדו - אחד מן הגזעים הנחשבים כיקרים ביותר - שורר קונצנזוס, שהמחיר הגבוה מגן על הכלבים, כי נלווים אליו מעקב אחר בריאות תורשתית בדורות קודמים, בדיקות בריאותיות וטיפול נאות עד למכירה; כמו כן, אדם שהשקיע אלפי שקלים בכלב, ודאי ימשיך להשקיע בטיפולו. מצד אחר, כלבים שנמכרים בזול, נמכרים כך לעתים קרובות בגלל בעיות סמויות. בפורום רווחים סיפורי זוועה, על כלבים ללא תעודות שנקנו בזול וחלו או אף מתו תוך זמן קצר בגלל בעיות תורשתיות או מחלות מדבקות שהיו נגועים בהן. הדברים מוצגים מתוך היגיון צרכני בסיסי: כפי שמשלמים על מוצר באיכות גבוהה מתוצרת מוכרת כשקונים מכונית או מערכת סטריאו, כך יש לבחור כלב "איכותי" - ולשלם על כך כנדרש. אם כן, בעולם שבו לא מייחסים רוב האנשים ערך גבוה לכלבים כשלעצמם, לכאורה עדיף לכלבים להיות סחורות יקרות: אדם שמאס בכלב לאחר שנקנה בזול ושלא ניתן למוכרו, ייפטר ממנו בכל דרך; ואילו אדם המחזיק, מבחינתו, בסחורה יקרה, יעשה כל מאמץ למכור אותה - לאדם שבתורו יתחזק את "הסחורה" כהלכה בזכות ההשקעה הכספית. לא על הכסף לבדו. החיסרון בתזה זו הוא, שכאשר חיה מכניסה כסף, יש מי שירצו להשקיע מעט ולמכור ברווח, על חשבון החיה. ככל הנראה, הרוב המכריע של המגדלים הפרטיים בישראל, שמרביעים כלבים בודדים בתנאים ביתיים, מעניקים להם תנאים טובים לא פחות מכל בית קונה או מאמץ. אולם הסיבה לכך אינה כלכלית, אלא העניין שיש לאנשים אלה ברווחת הכלבים. בנוסף לכך, בעולם המגדלים הביתיים קיימת שקיפות גבוהה, יחסית, של תנאי הגידול: הקונה יכול לראות את תנאי הגידול ואת ההורים של ה"סחורה" שהוא בוחר. מערכת זו מתמוטטת, כאשר הכסף לבדו הוא שמכריע.
היגיון חקלאי. מבחינה כלכלית, משתלם יותר לפתוח "בית גידול" גדול ולחסוך בשטח, בכוח אדם ובהוצאות על מזון וטיפול רפואי, ולנצל את הכלבות עד קצה גבול יכולתן ללדת. זהו ההיגיון הכלכלי שמניע את כל תעשיות בעלי-החיים, ומעמדם של הכלבים כסחורה חושף אותם להיגיון דורסני זה לא פחות מפרות או חזירים. ואכן, בדרום מזרח אסיה פועלים משקים חקלאיים לבשר כלבים, וחלקם אף מייבאים מאירופה כלבי סן-ברנרד, כדי לזווגם עם כלבים מקומיים וליצור כלבים בשרניים יותר. כמובן, במדינות המערב ערך הכלבים כסחורה הוא בעיקר בתור "חיות מחמד" (קיימים גם משקים ל"ייצור" כלבים למירוצים, למשל) אולם גם על בסיס זה נבנים משקים חקלאיים לכל דבר. בישראל המצב אינו מן הגרועים. רק משקי כלבים אחדים פועלים ממניעים כלכליים גרידא, ובחלקם התנאים אכן אינם משתווים לתנאי הגידול הביתיים. לא מעט תלונות נשמעות על עסקים אלה ועל "הסחורה הפגומה" שהם מוכרים, דהיינו - כלבים חולים. לא ידוע לנו על צעדים משפטיים שננקטו נגד עסקים אלה. קיימים גם סוחרי כלבים, המתווכים בין "בתי גידול" (לאו דווקא מישראל) לבין הלקוחות. כאן מדובר במערכת חקלאית לא רק מבחינת המניע הכלכלי, אלא גם משום שתהליך ה"ייצור" של הכלבים נסתר מעין הצרכנים: הסוחרים יכולים לספר מעשיות על מקור הכלב (חובבי כלבים מתלוננים, למשל, שסוחרים רבים ממזרח אירופה מזייפים תעודות, כולל תעודות בריאות) ולצרכנים, שאין בידם דרך לבדוק את אמיתות הטענות, קל - וזול - להאמין שהכל בסדר. משקי כלבים. במדינות מערביות רבות פועלים משקי כלבים אינטנסיביים (puppy mills). בארצות-הברית מעריכים, שמאות אלפי כלבים נמכרים ממשקים כאלה. למותר הוא לציין, שכולם נמכרים ככלבים "גזעיים". מי שאחראים לקיומה של תעשייה זו הם הצרכנים, שקונים כלבים בחנויות בעלי-חיים: המשקים מתפרנסים ממכירת הכלבים לחנויות, לא משיווק ישיר. כך איש מהקונים אינו יודע מנין הגיע הכלב שבחלון הראווה. תנאי הגידול במשקים דומים לתנאים במשקים לבשר ולפרווה. משק טיפוסי מחזיק 150-75 כלבים, לעתים קרובות מגזעים רבים. בדרך-כלל, הכלבים כלואים כל חייהם בכלובים קטנים מרשת ברזל, ללא מצע. הגורים נלקחים מהנקבות למכירה בגיל 8 שבועות בקירוב, ואז מורבעות הנקבות בשיא המהירות עד שגופן מתבלה והורגים אותן, בגיל 5 בערך. חשיפות של משקים כאלה בארצות-הברית ובקנדה גילו כלבים:
משקים אלה פועלים בניגוד לחוק ברוב מדינות המערב, אולם הרשויות אינן פועלות נגדם ביעילות. כלבים שהוחרמו מהם מגיעים למכלאות של ארגונים מקומיים, שאינם מסוגלים לעמוד בעומס, ועבריינים רבים נקנסים (אמנם הטיפול המשפטי משתנה ממדינה למדינה) בסכומים נמוכים בהרבה מרווחיהם, מעין "הוצאה עסקית". לאמץ מעורב! במודעות המפרסמות כלבים מעורבים לאימוץ, ניכרת לעתים קרובות גישה מיוחדת: הכלב יימסר רק לבית חם, אחראי, עם תנאים מתאימים וכוונות רציניות. משהו בריא יותר במערכת היחסים האנושית עם כלב כזה, שלא נבחר בזכות התעודות שהודבקו לו אלא בזכות חברתו בלבד. על כל פנים, המוני כלבים אינם זוכים לאימוץ חברי ואף לא להגנתו של מחיר גבוה. כלבים אלה כלואים במכלאות של עמותות ושל רשויות, שם הם גם מומתים בהמוניהם, בעודם ממתינים לאימוץ. כל עוד יש כלבים במכלאות, אין הצדקה להרביע כלבים אחרים. קנייתו של הכלב הגזעי מתפקדת בפועל כגזר-דין מוות לכלב הכלוא במכלאה. מקורות
|
