כלבים גזעיים

בכתבה זו: כלבים גזעיים, כלבים חולים  | נולדו לעבוד  | אהבה לקישוט  | מסחר בכלבים גזעיים 

כלבים גזעיים, כלבים חולים

למען הכלבים, לא למען הגזעים

תקנות הפיקוח על כלבים מסוכנים שעברו בכנסת ב-28.6.2004 עוררו מחאות – חלקן מתוך דאגה כנה ומוצדקת לגורלם של הכלבים שהושלכו במהלך היסטרי וחסר הצדקה מבתיהם לחיי כלא ולמוות במכלאות הרשותיות. אך היו גם קולות שנשמעו לטובת עצם שימורם של גזעים שהתקנות החדשות מבקשות להכחיד מישראל – כאילו יש ערך לשימור גזעים כשלעצמם. קולות אלה נובעים מאינטרסים הזרים לרווחת הכלבים: במציאות, החיבה לכלבים גזעיים היא בדרך-כלל אסון לכלבים.

ברירה מלאכותית

גזעי כלבים "פותחו" כדי לנצלם למטרות מסוימות, על-ידי שליטה ברביית הכלבים וזיווג בין כלבים בעלי תכונות חריגות. ככל הנראה, ראשית התהליך לא הייתה מכוונת, אולם ברירה מכוונת היוצרת עיוותים גופניים גדולים קיימת כבר אלפי שנים (סין, מצרים) והיא הוחרפה במאתיים השנים האחרונות, במקביל לברירה המכוונת של חיות בחקלאות. במאה ה-19 נכתבו לראשונה אילנות יוחסין של כלבים, נוסדו מועדוני גזע ל"חובבי כלבים" ונוסחו תקנים הקובעים את תכונות הגזע. לפני עידן אילנות היוחסין נהגו לזווג בין כל כלב וכלבה שניכרו בהם תכונות מסוימות; נוהג זה נדחק לטובת זיווגי קרובים: ההגדרות של גזעים רבים נחתמו במקביל לזיהוין במספר קטן של כלבים "מייסדים", וחובבי הגזע החלו לזווג כלבים מעטים אלה בתוך הקבוצה הקטנה בלבד.

התדרדרות

הכלאות הקרובים הביאו להתדרדרות הרסנית של אוכלוסיות הכלבים ה"גזעיים". התארגנות של גנטיקאים בשם "פרויקט הגיוון הכלבי" (The Canine Diversity Project) מספקת הבהרות מפורטות לכך. זיווגי קרובים נראו בדורות הראשונים מבטיחים, בהתאם לתכונות שביקשו האנשים לטפח: הצאצאים נשאו את התכונות המבוקשות באופן מובהק יותר. אולם בחלוף דורות אחדים החלו להופיע בעיות בריאותיות והתנהגותיות. למעשה, כמה עשורים לאחר ראשיתם של זיווגי קרובים בכבשים (כלומר, לקראת שנת 1800) כבר היה ידוע שהתוצאות של זיווג קרובים הרסניות לבריאות ולפוריות של החיות. אולם באמצע המאה העשרים עדיין האמינו גנטיקאים שכל מה שנדרש הוא לטפח גנים רצויים ולסלק גנים פגומים, שאפשר לבודדם בקלות.

גיוון טבעי

מחקרים גנטיים באוכלוסיות בר, משנות השבעים ואילך, הראו שהתמונה מורכבת יותר. באוכלוסיות נורמליות של זאבים (אבותיהם של כלבי הבית) אין כמעט זיווגי קרובים, והתוצאה היא תחלופה גבוהה של מטענים גנטיים מאוכלוסיות שונות ורמת בריאות גבוהה מאוד באוכלוסייה. אולם מסתבר שברמה הגנטית הזאבים (כמו חיות בר אחרות) נושאים תמיד פוטנציאל לפגמים תורשתיים רבים. בהסבר פשטני מעט, כל גן מכיל שתי תוכניות שונות (אללים) לביטויה של תכונה אחת; תוכנית אחת להתפתחות בריאה ותוכנית אחרת להתפתחות פגומה של אותה תכונה. כל עוד שתי התוכניות קיימות יחד, נותרת התוכנית ההרסנית "במגירה" והזאב נותר בריא. אולם אם הגן מכיל שתי תוכניות הרסניות, הן ימומשו והזאב יחלה. המחקר באוכלוסיות הבר הראה שהתוכניות ההרסניות נפוצות למדי. ומדוע הזאבים בריאים? משום שהסיכוי להיוולד עם גן הכולל שתי תוכניות הרסניות, שהתקבלו בתורשה משני ההורים, הוא סיכוי נמוך מאוד.

צמצום הגיוון הגנטי והרסנותו

כאשר אוכלוסיית זאבים מבודדת ומתרחשים זיווגי קרובים, מתפתחת באוכלוסייה רגישות למחלות ולטפילים. כך קרה באוכלוסייה שהגיעה לפני עשורים אחדים לאי בתוך ימת מישגן (כשמי הימה קפאו) – ונותרה מבודדת שם. גורים שירשו "תוכניות" הרסניות זהות מהוריהם הזדווגו ביניהם – והורישו לצאצאיהם גן הרסני שלם שגרם מחלה.

תופעה זהה קיימת בגזעי הכלבים ה"טהורים", והיא מחמירה ככל שנערכו יותר זיווגים בין קרובים. נוסף לכך, באוכלוסייה שצומצמה על-ידי זיווג קרובים נותר מגוון מוגבל של גנים מועילים, העשויים לסייע בהתגברות על קשיים חדשים. הארגון האמריקני "רופאים למען זכויות בעלי-חיים" (AVAR) פרסם רשימה של קרוב ל-400 פגמים תורשתיים המופיעים ב-166 גזעי כלבים "טהורים". בכמה מהגזעים, כגון אברדין טרייר, האסקי אנטארקטי, צ'ינוק, פוקסהואנד אנגלי, פינצ'ר גרמני, פרעה האונד וסאלוגי (גרייהאונד ערבי), הפגמים מעטים מאוד. אולם ברובם הגדול של הגזעים יש שפע של פגמים תורשתיים נפוצים, למשל: קוקר ספאנייל אמריקני – 69 פגמים תורשתיים ידועים; בוקסר – 47; דוברמן – 56; כלב רועים גרמני – 82; גולדן רטריבר – 46; פודל מיניאטורי – 54. מדובר הן במחלות תורשתיות מובהקות התלויות בגן יחיד, כמו מחסור באנזים או בחלבון חיוני, הן במחלות מורכבות יותר ובהפרעות התנהגות קשות – תכונות התלויות בכמה גנים והמושפעות בחלקן גם על-ידי תנאי הסביבה. אך מספר הפגמים המבהיל לא מאפשר לסקור אותם באופן מעמיק במסגרת זו.

תכונות מזיקות במיוחד

כפי שאפשר להבין מריבוי הפגמים התורשתיים בכלב הרועים הגרמני (כלב זאב), הדמיון החיצוני בין גזע הכלב ובין אבותיו הקדומים אינו מבטיח בריאות; הגנים הפגומים עושים את מלאכתם ההרסנית בתפקודים שאינם גלויים ביותר לעין. אולם שורה ארוכה ביותר של פגמים תורשתיים קשים איננה תאונה כתוצאה מזיווגי קרובים אלא היא חלק מהמבנה שפותח בכלבים במתכוון, כתכונות טיפוסיות של הגזע. למשל, רשימה חלקית בהחלט:

• בגזעים הגדולים – דיספלאסיה של האגן: מפגש רעוע בין עצמות הירך לתושבת שלהן באגן, מביא להתפתחות דלקת פרקים, צליעה, ובמקרים קשים אובדן התפקוד ברגליים.
• בגזעים בעלי ראש פחוס (בולדוג, פאג, פקינז) – בעיות נשימה.
• בגזעים בעלי ראש גדול ביחס לגוף (בולדוג, צ'יוואווה) – קשיים בלידה, המביאים לכך שלידות רבות אינן מתאפשרות ללא ניתוח קיסרי.
• בגזעים עם אוזניים שמוטות (קוקר ספאנייל, להאסה אפסו) – רגישות לדלקות באוזניים. (דרך אגב, "חובבי כלבים גזעיים" מצהירים על החשיבות הבריאותית של קיצוץ אוזני כלבים בעלי מראה "אכזרי", אך אינם דורשים "טיפול" דומה לזנים בעלי מראה "חמוד").
• בגזעים ארוכי שיער (מלטזי, יורקשייר טרייר, שי טסו) – הפרווה הארוכה אינה נחשבת למחלה תורשתית, אולם ללא טיפוח הפרווה בידי אדם, לעיתים באופן יומיומי ולא תמיד מתוך הסכמה של הכלב, הכלב יסבול מקשרים ומזיהומים, וכמובן מאקלים חם.

"מועדונים אחראיים"?

פרופ' ג'ון ארמסטרונג מ"פרויקט הגיוון הכלבי" כתב: "אם כדי לשמר את זהות הגזע יש להתפשר על גנים שקשורים בחוסן מבני כללי, בבריאות טובה, באינטליגנציה ובמזג, ייתכן שגזע זה לא צריך להתקיים." לפי קריטריונים אלה, גזעים רבים צריכים לחדול מלהתקיים. אך "חובבי הכלבים" ממשיכים בשלהם על חשבון הכלבים, וארמסטרונג ועמיתיו מציעים שמועדונים של "חובבי גזעים" יקימו מאגרי מידע גנטיים של מרב כלבי הגזע וישנו את סדר העדיפויות שלהם כך שבריאות דורות העתיד תעמוד בראש, על-ידי הגדלת "המאגר הגנטי" ומניעת זיווגים מסוכנים מבחינה תורשתית.

אפילו הצעת ה"פשרה" הזו כמעט שלא נקלטה בעולם הכלבנות. עיון באתרי האינטרנט של כעשרה מועדונים ישראליים מראה שהכול יודעים שקיימות מחלות תורשתיות ושיש "בתי גידול" ברמות שונות, אולם המחויבות לבריאות התורשתית של הכלבים עומדת במקום נמוך ביותר בסדר העדיפויות של מועדונים אלה.

נולדו לעבוד

מעבודה ליופי

בני-אדם מבצעים בחיות ברירה מלאכותית כדי להתאימן למטרות אנושיות. גם כלבים נבררו לתכליות אנושיות בלבד – הן כבני לוויה הן כמשרתים או עבדים. כלבים נוצלו לאורך ההיסטוריה לעבודות גופניות קשות, וגזעים מסוימים נבררו במיוחד לביצוע עבודות אלה, כגון גרירת מזחלות (האסקי סיבירי, סמויד ואחרים). עבודות הגרירה כמעט שנעלמו מן העולם, אך אנשים ממשיכים להרביע כלבים מגזעים אלה בגלל חיבה ליופיים. כך, כלבים שניחנו עדיין ברבות מהתכונות שאפיינו אותם כ"כלבי עבודה" ארקטיים, מתקיימים כיום באזורי אקלים חמים ובשטחים קטנים שאינם מאפשרים ביטוי ראוי לצורך שפותח בהם לרוץ. המעבר המהיר ממשימות העבודה המקוריות לתפקודים אחרים, בעיקר כ"חיית מחמד", מהווה מקור לבעיות רווחה גם בכלבים מגזעים רבים אחרים.

הטיית תכונות טבעיות

לא מעט עבודות שנכפו על כלבים הסתמכו על נטיותיהם הטבעיות לציד או לחיי להקה, תוך שינוי נטיות אלה או הסטתן הרחק מתפקודיהן הטבעיים. אופיין של העבודות שימר בכלבים מורכבות שכלית גבוהה ופוטנציאל לחיות חיים מעניינים ומספקים, ולכן קשה להעריך את מידת רווחתם בביצוע העבודה. 

רבות מהעבודות מנצלות את הכלבים בשירות האדם נגד חיות אחרות. כינוס עדרי צאן ובקר והגנה על העדרים, במטרה להותיר בידי בני-אדם בלבד את האפשרות להרוג את החיות – מהווים עבודה מורכבת במיוחד, שבגזעים רבים כרוכה בהסבת הנטייה הטבעית לחיי להקה והפיכתה לדחף להגן על העדר, תוך ריסון יצר הציד. כלבים רבים בעולם עדיין עובדים במרעה, אך "כלבי רועים" רבים יותר מנוצלים כיום לשמירה: עבודה חדגונית וסטטית, לעיתים בתנאי בידוד, תוך ניצול חלק קטן מהתכונות שנבררו בגזעים אלה ונגד הרוב המכריע של צורכי הכלבים. עבודות מורכבות ומגוונות אחרות (כגון הצלה) מעסיקות כלבים מעטים בלבד.

עידוד יצר ציד

העבודה המורכבת הנפוצה ביותר שביצעו ועדיין מבצעים כלבים היא ציד: הברחת חיות עבור ציידים, איתור חיות באמצעות חוש הריח ומרדף אחריהן, חפירת חיות שהסתתרו בקרקע, והרג. בגזעי הרטריבר הוסט יצר הציד ונהפך לנטייה להביא לצייד חיות פגועות בלי לאכול אותן. אולם ברוב הגזעים ש"פותחו" למטרות ציד לא חל שינוי מהותי בתכונות המקוריות של הזאב, אלא לכל היותר התמחות בפעילות מסוימת (ריצה מהירה בכלבי רוח, חפירה בפוקס טרייר ובדקל, מרדף אחר עקבות ריח בפוקסהאונד, חדירה לסבך בקוקר ספנייל וכו').

אם כן, גזעים רבים נבררו למעשה לצורות שונות של תוקפנות, אולם מכיוון שלא בני-אדם הם הסובלים מתוקפנות זו אלא בעיקר חיות קטנות שאינן "שייכות" לאיש, הכלבים אינם נחשבים "תוקפניים" או "מסוכנים". אומנם גזעים מסוימים נבררו לתקוף חיות גדולות, ולעיתים רחוקות גם בני-אדם (פילה ברזילרו) ואז הם נחשבים "תוקפניים". מדובר לא רק בציד אלא גם בשיסוי כלבים בחיות גדולות וכלואות (ואף קשורות) כגון פרים, דובים ואריות. השיסוי היה נפוץ כבידור במשך מאות שנים, במיוחד באנגליה, שם נבררו כלבים לתוקפנות ולדבקות בלתי טבעית במטרה – עד מותם מפגיעת החיה הגדולה.

פיתוח תוקפנות תוך-מינית

שינויים ערכיים בחברה המערבית הביאו במהלך המאה ה-19 לדעיכת שיסוי הכלבים בחיות גדולות. קרבות בין כלבים התפתחו כתחליף מחתרתי. כלבים אלה (ובעיקר פיטבול, הקרוב לאמסטף) נבררו לתקוף באופן קטלני, נגד הנטייה הזאבית למאבקים טקסיים יותר ומסוכנים פחות. באתר החוג לאמריקן פיטבול טרייר מגיבים לחקיקה שנועדה להכחיד את הגזע מישראל: "אין תימוכין לטענה כי גזע כלב הינו מסוכן או תוקפני יותר מגזע אחר, יתרה מכך, נמצא ההפך והוא כי לגזע הכלב אין השפעה!" אולם באותו טקסט עצמו מודגשת חשיבותן של תכונות תורשתיות, בטענה שהגזע נברר בקפידה כבלתי תוקפני במיוחד כלפי בני-אדם. טקסט נוסף באתר, "כיצד נפסיק קרב?", מבהיר באריכות שקטלנותו של הפיטבול לכלבים היא תורשתית:

מקובל לפתוח את פיו של הפיטבול באמצעות מקל מיוחד, שנתחב אל הרווח שבין לסתות הכלב. לפי האתר, "כל בעלים אחראי של פיטבול צריך שיהיה ברשותו [מקל] אחד כזה".

מה מושך בכלב שנברר ללוחמנות?

אימוץ כלבי אמסטף או פיטבול שננטשו הוא כמובן בחירה מוסרית שנועדה להצילם מכליאה וממוות. אולם התקפות הכלבים הקשות על ילדים עוררו בצדק ספקות ביחס להרבעת כלבים אלה מלכתחילה. אצבעות מאשימות הופנו לעבר ישויות חברתיות ערטילאיות האחראיות לפיתוח התוקפנות בכלבים באמצעות טיפול לקוי – לכארוה ללא כל קשר למטען התורשתי. מתוך הארץ (20.5.2004):

מהו, אם כן, ההבדל בין "אוכלוסיות בעייתיות" ובין "אוכלוסיות אחראיות"? ב"אתר הכלבים של אמנון אילוף כלבים" נכתבו על 13 גזעים שונים (מתוך 34) הנחיות בסגנון: "על בעלי הדוברמן להיות רגועים באופיים, אחראיים ובעלי יכולת לשלוט בכלב בעל כוח שכזה". האחריות אמורה אפוא להיות התכונה החסרה ב"אוכלוסיות בעייתיות", אך מוטיב השליטה חוזר שוב ושוב ביחס לכל אדם המעוניין להחזיק כלב גדול שנברר לקרבות, לציד או לשמירה. קשה שלא לתהות באיזו מידה מניע הדחף לשלוט בחיה חזקה ולהפגין כוח באמצעותה גם "אוכלוסיות אחראיות". באתר הפיטבול, למשל, מתפייט הכותב בסופרלטיבים על יכולתם של הכלבים מגזע זה – "הגזע המרשים ביותר שהאדם אי פעם פיתח" – להילחם בכלבים אחרים.

עיצובו של טורף

בני-אדם בייתו זאבים משום שהם טורפים חזקים, ש"מנהיג הלהקה" האנושי שלהם יכול לשלוט בהם. הסכנה לבני-אדם פחתה באמצעות ברירה מלאכותית לצייתנות, לנינוחות ולכוח מוגבל בגזעים רבים. אולם גזעים ששומרו ואף פותחו בהם טורפנות ופעלתנות עלולים לסבול מהפיכתם ל"חיות מחמד". אם בגזעים אלה נדרש "בעלים אחראי" שלא להסתפק בחינוך נאות של הכלב אלא טבע הכלב מחייב גם להחזיקו קשור היטב בכל שטח ציבורי (כהמלצת אתר הפיטבול) -– אז הכלב נולד בהכרח לחיים מוגבלים. ואם כלב כזה זוכה באפשרות לביטוי חופשי של טבעו – חיות אחרות הן שהופכות לקורבנות אומללים עוד יותר.

אהבה לקישוט

מועדוני גזע

חובבי כלבים גזעיים מאוגדים במועדונים. סעיף מקובל בתקנוני המועדונים קובע: "מטרתנו היא לטפח ולעודד גידול מכוון של כלבים גזעיים מגזע X". האומנם ראוי לטפח ולעודד את גידול הגזע? שאלה זו אינה עולה על דעת החובבים – גם אם מדובר בגזע שמבנהו עוות קשות באמצעות ברירה מכוונת לתכונות בעייתיות או עקב זיווגי קרובים ללא תקנה. הפסקת קיומו של גזע חולני וכן הכלאות בין-גזעיות – אף במידה שהן צפויות להוביל ליתרונות בריאותיים – נחשבות לכחילול הקודש. מה ש"טוב לגזע" נתפס כטוב לכלבים כאינדיבידואלים, תוך התעלמות מסתירות מהותיות בין השניים.

בגבולותיו של חיסרון עמוק זה, מועדוני הגזע מספקים לכלבים הגנה דווקא. רישום אילן-היוחסין של כל כלב ואישור זיווגים בין כלבים מסוימים בלבד – שניים מכלי השליטה הגורפים ביותר ביצור חי – משמשים במועדונים במידה רבה לאיתור מחלות תורשתיות ולמניעתן בדור העתיד. מועדוני גזע שונים מחייבים לבצע בדיקות לאיתור מחלות מסוימות ואוסרים לזווג כלבים בעלי פוטנציאל להוריש מחלות אלה. המועדונים מתפקדים כמרכזי מידע וסיוע בעניין מחלות ובעיות רווחה אחרות, לעיתים תוך מודעות גבוהה לרווחת הכלבים; החוג הישראלי לסן-ברנרד וניופאונדלנד מתבלט בכללי אתיקה שקבע בתקנון שלו, וביניהם הוראות לספק את מלוא צורכיהם הגופניים והנפשיים של הכלבים, איסור על הרבעת כלבה אם יש בכך סיכון עבורה, חובה לחפש בתים לגורים לפני הרבעה ואיסור על העברת גורים לסוחרים.

מחוץ למועדון

מועדוני הגזע אינם מייצגים – לטובה או לרעה – את רוב אוכלוסיית חובבי הכלבים. רבים נמשכים לכלבים גזעיים בלי להפוך זאת לתחביב שיטתי. התוצאה היא – כפי שמתלוננים החובבים השיטתיים – זיווגים חסרי אחריות, תוך הפצת מחלות תורשתיות. אם עבור החובבים השיטתיים בחירת כלב מגזע מסוים היא חלק מהגדרת זהות וסמל סטטוס מהותיים – אז חובבים אחרים עלולים לבחור את הכלב כפי שבוחרים פריט אופנתי, לאחר שראו כלב כזה ברחוב, בטלוויזיה או בסרטים כגון "לאסי שובי הביתה" (קולי), "הדוברמנים הנועזים", "בטהובן" (סן-ברנרד) ו-"101 דלמטים". לאחר שהסתבר לחובבים-לשעה שהכלב אינו קל לטיפול כפי שדמיינו, הם נפטרים מהכלב.

בתערוכה

חובבי הכלבים הגזעיים מציגים אותם בתערוכות, כאילו היו אובייקטים דוממים לצפייה ולשיפוט. הפופולריות של התערוכות הביאה להרבעת כלבים במיוחד עבורן, לעיתים (בכלבי רועים, למשל) תוך התנוונות תכונות אופי מורכבות. מסביר יותם פיינשטיין מהחוג הישראלי לכלבי שפיץ:

תרבות התקנים גורמת לכלבים נזק גדול הרבה יותר מהתערוכות עצמן, אך גם התערוכות עלולות להעיק. בגזעים בעלי שיער ארוך נדרשים מבצעים ממושכים של רחצה, פתיחת קשרים, סירוק ופיזור אבקת טלק ימים רבים לפני התערוכה. פיינשטיין מסביר על האירוע עצמו:

ולבסוף, התצוגה עצמה כרוכה בהחזקת הכלב בזוויות מסוימות כמוצג דומם, והיא אינה תענוג גדול לחלק מהכלבים. מסביר מולי דוידוביץ' מכלביית אפיקים:

תו תקן

"תקן" הוא רשימת תכונות דקדקנית המגדירה את הגזע. רוב התכונות הן גדלים, צורות וצבעים של חלקי גוף שונים. זהו מפרט טכני, בדומה לתוכנית שמקבל מפעל כדי להכין מוצר מסוים. מסביר אתר החוג לאמריקן פיטבול טרייר:

אם כן, ההתפעלות מכלב גזעי "טוב" אינה רגש כלפי אינדיבידואל אלא הערכה לאובייקט המגלם בגופו דרישות טכניות מסוימות. הדרישות הטכניות בתערוכות נפרדו ברוב הגזעים מתכליות של עבודה והן מעוצבות לפי גחמות אסתטיות; כך נכפתה על הכלבים תכלית של קישוט (בגזעים מסוימים הוגדרה תכלית זו כבר לפני אלפי שנים). כל סטייה מן התקן נחשבת כ"שגיאה". בעולם מושגים זה, חולשות תורשתיות מסוימות נתפסות בתור "שגיאות" כשהן פוגעות בכלב, ואילו חולשות פוגעניות לא פחות (כגון פרצוף פחוס) העונות על דרישות התקן, אינן נחשבות כשגיאות.

כאן המקום להעיר שרעיון התקנים, על הניכור שיש בו כלפי הכלבים, אינו כובש בהכרח כל חלקה טובה. כדברי מגדלת כלבי יורקשייר טרייר על כלביה, ערב תערוכה: "בשבילי הם תמיד יפים, לא משנה מה יגידו השופטים, כי קודם כול – הם הכלבים שלי, ואני אוהבת אותם."

מהי חיבה?

חיבתם של חובבי כלבים גזעיים לכלביהם נושאת משמעות כפולה. מצד אחד מדובר בחיבה לכלבים כבעלי-חיים רגישים, בעלי צרכים ורצונות. ומצד אחר מדובר בחיבה לאובייקט של תחביב, כאילו מדובר בעצם דומם. לשונם של חובבי כלבים גזעיים חושפת חוסר מודעות לבעיות. למשל, הם מרבים לכתוב על התערוכות כעל תחרויות בין הכלבים. כשמדובר בבני-אדם, תחרות היא בעיקרה מאבק מודע ומכוון, והמתחרים מעוניינים לנצח. אולם לכלבים אין כל עניין בהתאמת תכונותיהם ל"תקן" ובניצחון. הם כלל אינם מבינים במה מדובר. למעשה, לא הכלבים הם המתחרים אלא רק האנשים שהביאו אותם למקום (ה"בעלים") ושהרביעו אותם ("בית-הגידול") – תחרות על יוקרה עם השלכות כלכליות. כלב ש"ניצח" נקרא "אלוף", כאילו הוא השיג משהו, והוא אף "זוכה" בפרס, כאילו יש לאות הסמלי משמעות עבורו. עולם המושגים של חובבי הגזע משקף אשליות נוחות, שלפיהן הכלבים הגזעיים מרוויחים מעצם גזעיותם. במציאות, הכלבים בעיקר נפגעים מכך.

מסחר בכלבים גזעיים

הכלב כרכוש וכסחורה

לפי אחת ההשקפות הרווחות בשיח של זכויות בעלי-החיים, כל עוד נחשבים בעלי-חיים לרכוש הם לא יוכלו לקבל את ההגנה הראויה להם. האינטרס לסחור בהם חזק מהרצון להגן עליהם, והחוק מקנה ל"בעליהם" כוח לעשות ברכוש החי כראות עיניהם. קרוב לוודאי שהשקפה זו נכונה כשהברירה היא בין זכויות בעלי-החיים ובין זכות ה"בעלים" לנהוג בהם כבכל רכוש אחר.

אולם מה בנוגע להבדלים שבין רכוש יקר לרכוש זול? סקירה של כאלף מודעות מכירה/מסירה של כלבים בישראל מראה שהמחיר לכלב מגיע עד 4,500 שקל. רק כלבים גזעיים נמכרים במחיר גבוה, בדרך-כלל עם תעודות המבטיחות גזעיות ולא פעם גם עם אישורי בדיקות בריאות. נמוך יותר בסולם המחירים נמצאים כלבים "מיוחסים" פחות, אך עדיין כאלה שמוצגים כגזעיים. רק כלבים גזעיים מעטים נמסרים חינם, ובמקביל לכך – רק כלבים מעורבים מעטים נמכרים. כל הכלבים נחשבים בחברה שלנו כרכוש של בני-אדם; אך בעוד הכלבים המעורבים נחשבים לרכוש גרידא, הכלבים הגזעיים נחשבים גם לסחורה.

אולי עדיף להיות סחורה?

בפורום דוג דה בורדו – אחד הגזעים הנחשבים ליקרים ביותר – שורר קונצנזוס שהמחיר הגבוה מגן על הכלבים, כי נלווים אליו מעקב אחר בריאות תורשתית בדורות קודמים, בדיקות בריאותיות וטיפול נאות עד למכירה; כמו כן, סביר להניח שאדם שהשקיע אלפי שקלים בכלב ימשיך להשקיע בטיפולו. מצד אחר, כלבים שנמכרים בזול נמכרים כך לעיתים קרובות בגלל בעיות סמויות. בפורום רווחים סיפורי זוועה על כלבים ללא תעודות שנקנו בזול וחלו או אף מתו תוך זמן קצר בגלל בעיות תורשתיות או מחלות מדבקות שהיו נגועים בהן. הדברים מוצגים מתוך היגיון צרכני בסיסי: כפי שמשלמים על מוצר באיכות גבוהה מתוצרת מוכרת כשקונים מכונית או מערכת סטריאו, כך יש לבחור כלב "איכותי" ולשלם על כך כנדרש. אם כן, בעולם שרוב האנשים אינם מייחסים בו ערך גבוה לכלבים כשלעצמם, לכאורה עדיף לכלבים להיות סחורות יקרות: אדם שמאס בכלב לאחר שנקנה בזול ושלא ניתן למוכרו ייפטר ממנו בכל דרך; ואילו אדם המחזיק, מבחינתו, בסחורה יקרה, יעשה כל מאמץ למכור אותה - לאדם שבתורו יתחזק את "הסחורה" כהלכה בזכות ההשקעה הכספית.

לא על הכסף לבדו

החיסרון בתזה זו הוא שכאשר חיה מכניסה כסף, יש מי שירצו להשקיע מעט ולמכור ברווח, על חשבון החיה. ככל הנראה, הרוב המכריע של המגדלים הפרטיים בישראל, המרביעים כלבים בודדים בתנאים ביתיים, מעניקים לכלבים תנאים טובים לא פחות מכל בית קונה או מאמץ. אולם הסיבה לכך אינה כלכלית אלא העניין שיש לאנשים אלה ברווחת הכלבים. נוסף לכך, בעולם המגדלים הביתיים קיימת שקיפות גבוהה יחסית, של תנאי הגידול: הקונה יכול לראות את תנאי הגידול ואת ההורים של ה"סחורה" שהוא בוחר. מערכת זו מתמוטטת כשהכסף לבדו הוא שמכריע.

היגיון חקלאי

מבחינה כלכלית משתלם יותר לפתוח "בית גידול" גדול ולחסוך בשטח, בכוח אדם ובהוצאות על מזון וטיפול רפואי, ולנצל את הכלבות עד קצה גבול יכולתן ללדת. זהו ההיגיון הכלכלי שמניע את כל תעשיות בעלי-החיים, ומעמדם של הכלבים כסחורה חושף אותם להיגיון דורסני זה לא פחות מפרות או חזירים.

בדרום מזרח אסיה פועלים משקים חקלאיים לבשר כלבים, וחלקם אף מייבאים מאירופה כלבי סן-ברנרד, כדי לזווגם עם כלבים מקומיים וליצור כלבים בשרניים יותר. כמובן, במדינות המערב ערך הכלבים כסחורה הוא בעיקר בתור "חיות מחמד" (קיימים גם משקים ל"ייצור" כלבים למירוצים, למשל) אולם גם על בסיס זה נבנים משקים חקלאיים לכל דבר.

בישראל המצב אינו מן הגרועים בעולם. רק משקי כלבים אחדים פועלים ממניעים כלכליים גרידא, ובחלקם התנאים אכן אינם משתווים לתנאי הגידול הביתיים. לא מעט תלונות נשמעות על עסקים אלה ועל "הסחורה הפגומה" שהם מוכרים, דהיינו – כלבים חולים. לא ידוע לנו על צעדים משפטיים שננקטו נגד עסקים אלה. קיימים גם סוחרי כלבים המתווכים בין "בתי גידול" (לאו דווקא מישראל) ובין הלקוחות. כאן מדובר במערכת חקלאית לא רק מבחינת המניע הכלכלי, אלא גם משום שתהליך ה"ייצור" של הכלבים נסתר מעין הצרכנים: הסוחרים יכולים לספר מעשיות על מקור הכלב (למשל, חובבי כלבים מתלוננים שסוחרים רבים ממזרח אירופה מזייפים תעודות, כולל תעודות בריאות); ולצרכנים, שאין בידם דרך לבדוק את אמיתות הטענות, קל – וזול – להאמין שהכל בסדר.

משקי כלבים

במדינות מערביות רבות פועלים משקי כלבים אינטנסיביים (puppy mills). בארצות-הברית מעריכים שמאות אלפי כלבים נמכרים ממשקים כאלה. למותר לציין שכולם נמכרים ככלבים "גזעיים". מי שאחראים לקיומה של תעשייה זו הם הצרכנים שקונים כלבים בחנות חיות: המשקים מתפרנסים ממכירת הכלבים לחנויות, לא משיווק ישיר. כך איש מהקונים אינו יודע מנין הגיע הכלב שבחלון הראווה. תנאי הגידול במשקים דומים לתנאים במשקים לבשר ולפרווה. משק טיפוסי מחזיק 150-75 כלבים, לעיתים קרובות מגזעים רבים. בדרך-כלל הכלבים כלואים כל חייהם בכלובים קטנים מרשת ברזל, ללא מצע. הגורים נלקחים מהנקבות למכירה בגיל 8 שבועות בקירוב, ואז מורבעות הנקבות בשיא המהירות עד שגופן מתבלה והורגים אותן, בגיל 5 בערך. חשיפות של משקים כאלה בארצות-הברית ובקנדה גילו כלבים:

• גוועים ברעב, כתוצאה ממחסור במזון. כלבים רעבים טרפו גורים או שאכלו כלבים בוגרים מתים. היו גם כלבים שרעבו כי התקיפים יותר בכלוב מנעו מהם לגשת למזון.
• בעלי שיניים שנרקבו כי בעלי המשק רכשו מזון זול ודל בערכים תזונתיים.
• עם פצעים ענקיים פתוחים ולא מטופלים, כתוצאה מקרבות בתוך הכלובים.
• חסרי כף רגל ואפילו רגל שלמה, לאחר שנתפסה ברשת הברזל ונעקרה ממקומה בניסיונם להשתחרר.
• מכוסים בטפילים ונגועים ללא טיפול בזיהומי אוזניים, עיניים ומערכת הנשימה.
• מכוסים בצואתם וספוגים בשתן שלהם.
• סובלים ממחלות תורשתיות רבות, כתוצאה מזיווגי קרובים.

משקים אלה פועלים בניגוד לחוק ברוב מדינות המערב, אולם הרשויות אינן פועלות נגדם ביעילות. כלבים שהוחרמו מהם מגיעים למכלאות של ארגונים מקומיים, שאינם מסוגלים לעמוד בעומס. במקביל, עבריינים רבים נקנסים (אומנם הטיפול המשפטי משתנה ממדינה למדינה) בסכומים נמוכים בהרבה מרווחיהם, מעין "הוצאה עסקית".

לאמץ מעורב!

במודעות המפרסמות כלבים מעורבים לאימוץ ניכרת לעיתים קרובות גישה מיוחדת: הכלב יימסר רק לבית חם, אחראי, עם תנאים מתאימים וכוונות רציניות. משהו בריא יותר במערכת היחסים האנושית עם כלב כזה, שלא נבחר בזכות התעודות שהודבקו לו אלא בזכות חברתו בלבד. על כל פנים, המוני כלבים אינם זוכים לאימוץ חברי ואף לא להגנתו של מחיר גבוה. כלבים אלה כלואים במכלאות של עמותות ושל רשויות, שם הם גם מומתים בהמוניהם, בעודם ממתינים לאימוץ. כל עוד יש כלבים במכלאות, אין הצדקה להרביע כלבים אחרים. קנייתו של הכלב הגזעי מתפקדת בפועל כגזר-דין מוות לכלב הכלוא במכלאה.

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 160-157, 23.7.2004-2.7.2004.