|
בעיות בחייהם של כלבים גזעיים, כתבה שנייה
בכתבה הקודמת סקרנו את הנזק הבריאותי העצום שנגרם לכלבים בהיותם תוצרים של ברירה מלאכותית - הן כתוצאה מזיווגי קרובים, שתוצר-לוואי שלהם הוא פגמים תורשתיים, והן בגלל ברירה מכוונת לתכונות מעוותות. בכתבה זו נסקור חסרונות שמעודדת הברירה המלאכותית בכלבים לביצוע עבודות בשירות בני-אדם.
מעבודה ליופי. בני-אדם מבצעים בחיות ברירה מלאכותית כדי להתאימן למטרות אנושיות. גם כלבים נבררו לתכליות אנושיות בלבד - הן כבני לוויה והן כמשרתים או עבדים. כלבים נוצלו לאורך ההיסטוריה לעבודות גופניות קשות, וגזעים מסוימים נבררו במיוחד לביצוע עבודות אלה, כגון גרירת מזחלות (האסקי סיבירי, סמויד ואחרים). עבודות הגרירה כמעט שנעלמו מן העולם, אך אנשים ממשיכים להרביע כלבים מגזעים אלה בגלל חיבה ליופיים. כך, כלבים שניחנו עדיין ברבות מן התכונות שאפיינו אותם כ"כלבי עבודה" ארקטיים, מתקיימים כיום באזורי אקלים חמים ובשטחים קטנים, שאינם מאפשרים ביטוי ראוי לצורך שפותח בהם לרוץ. המעבר המהיר ממשימות העבודה המקוריות לתפקודים אחרים, בעיקר כ"חיית מחמד", מהווה מקור לבעיות רווחה גם בכלבים מגזעים רבים אחרים. הטיית תכונות טבעיות. לא מעט עבודות שנכפו על כלבים, הסתמכו על נטיותיהם הטבעיות לציד או לחיי להקה, תוך שינוי נטיות אלה או הסטתן הרחק מתפקודיהן הטבעיים. אופיין של העבודות שימר בכלבים מורכבות שכלית גבוהה ופוטנציאל לחיות חיים מעניינים ומספקים, ולכן קשה להעריך את מידת רווחתם בביצוע העבודה; על כל פנים, רבות מהעבודות מנצלות את הכלבים בשירות האדם נגד חיות אחרות. כינוס עדרי צאן ובקר והגנה על העדרים, במטרה להותיר בידי בני-אדם בלבד את האפשרות להרוג את החיות - מהווים עבודה מורכבת במיוחד, הכרוכה בגזעים רבים בהסבת הנטייה הטבעית לחיי להקה והפיכתה לדחף להגן על העדר, תוך ריסון יצר הציד. כלבים רבים בעולם עדיין עובדים במרעה, אך "כלבי רועים" רבים יותר מנוצלים כיום לשמירה: עבודה חדגונית וסטטית, לעתים בתנאי בידוד, תוך ניצול חלק קטן מהתכונות שנבררו בגזעים אלה ונגד הרוב המכריע של צרכי הכלבים. עבודות מורכבות ומגוונות אחרות (כגון הצלה) מעסיקות כלבים מעטים בלבד.
עידוד יצר ציד. העבודה המורכבת הנפוצה ביותר שביצעו ועדיין מבצעים כלבים היא ציד: הברחת חיות עבור ציידים, איתור חיות באמצעות חוש הריח ומרדף אחריהן, חפירת חיות שהסתתרו בקרקע, והרג. בגזעי הרטריבר הוסט יצר הציד והפך לנטייה להביא לצייד חיות פגועות מבלי לאכול אותן. אולם ברוב הגזעים ש"פותחו" למטרות ציד, לא חל שינוי מהותי בתכונות המקוריות של הזאב, אלא, לכל היותר, התמחות בפעילות מסוימת (ריצה מהירה בכלבי רוח, חפירה בפוקס טרייר ובדקל, מרדף אחר עקבות ריח בפוקסהאונד, חדירה לסבך בקוקר ספנייל וכו'). אם כן, גזעים רבים נבררו למעשה לצורות שונות של תוקפנות, אולם מכיוון שלא בני-אדם הם הסובלים מתוקפנות זו אלא בעיקר חיות קטנות שאינן "שייכות" לאיש, הכלבים אינם נחשבים כ"תוקפניים" או כ"מסוכנים". אמנם, גזעים מסוימים נבררו לתקוף חיות גדולות, ולעתים רחוקות גם בני-אדם (פילה ברזילרו) ואז הם נחשבים כ"תוקפניים". המדובר לא רק בציד אלא גם בשיסוי כלבים בחיות גדולות וכלואות (ואף קשורות) כגון פרים, דובים ואריות. השיסוי היה נפוץ כבידור במשך מאות שנים, במיוחד באנגליה, שם נבררו כלבים לתוקפנות ולדבקות בלתי טבעית במטרה - עד מותם מפגיעת החיה הגדולה.
פיתוח תוקפנות תוך-מינית. שינויים ערכיים בחברה המערבית הביאו במהלך המאה ה-19 לדעיכת שיסוי הכלבים בחיות גדולות. קרבות בין כלבים התפתחו כתחליף מחתרתי. כלבים אלה (ובעיקר פיטבול, הקרוב לאמסטף) נבררו לתקוף באופן קטלני, נגד הנטייה הזאבית למאבקים טקסיים יותר ומסוכנים פחות. באתר החוג לאמריקן פיטבול טרייר, מגיבים לחקיקה שנועדה להכחיד את הגזע מישראל: "אין תימוכין לטענה כי גזע כלב הנו מסוכן או תוקפני יותר מגזע אחר, יתרה מכך, נמצא ההפך והוא כי לגזע הכלב אין השפעה!". אולם באותו טקסט עצמו מודגשת חשיבותן של תכונות תורשתיות, בטענה שהגזע נברר בקפידה כבלתי תוקפני במיוחד כלפי בני-אדם. טקסט נוסף באתר, "כיצד נפסיק קרב?", מבהיר באריכות שקטלנותו של הפיטבול לכלבים היא תורשתית:
מקובל לפתוח את פיו של הפיטבול באמצעות מקל מיוחד, שנתחב אל הרווח שבין לסתות הכלב. לפי האתר, "כל בעלים אחראי של פיטבול צריך שיהיה ברשותו [מקל] אחד כזה". מה מושך בכלב שנברר ללוחמנות? אימוץ כלבי אמסטף או פיטבול שננטשו הוא כמובן בחירה מוסרית, שנועדה להצילם מכליאה וממוות. אולם התקפות הכלבים הקשות על ילדים עוררו בצדק ספקות ביחס להרבעת כלבים אלה מלכתחילה. אצבעות מאשימות הופנו לעבר ישויות חברתיות ערטילאיות, האחראיות לפיתוח התוקפנות בכלבים באמצעות טיפול לקוי - ללא כל קשר, לכאורה, למטען התורשתי. מתוך "הארץ" (20.5.2004):
מהו, אם כן, ההבדל בין "אוכלוסיות בעייתיות" לבין "אוכלוסיות אחראיות"? ב"אתר הכלבים של אמנון אילוף כלבים", נכתבו על 13 גזעים שונים (מתוך 34) הנחיות בסגנון: "על בעלי הדוברמן להיות רגועים באופיים, אחראיים ובעלי יכולת לשלוט בכלב בעל כוח שכזה". האחריות אמורה אפוא להיות התכונה החסרה ב"אוכלוסיות בעייתיות", אך מוטיב השליטה חוזר שוב ושוב ביחס לכל אדם שרוצה להחזיק בכלב גדול שנברר לקרבות, לציד או לשמירה. קשה שלא לתהות, באיזו מידה מניע הדחף לשלוט בחיה חזקה ולהפגין כוח באמצעותה גם "אוכלוסיות אחראיות". באתר הפיטבול, למשל, מתפייט הכותב בסופרלטיבים על יכולתם של הכלבים מגזע זה - "הגזע המרשים ביותר שהאדם אי פעם פיתח" - להילחם בכלבים אחרים. עיצובו של טורף. בני-אדם בייתו זאבים משום שהם טורפים חזקים, הניתנים לשליטת "מנהיג הלהקה" האנושי שלהם. הסכנה לבני-אדם פחתה באמצעות ברירה מלאכותית לצייתנות, לנינוחות ולכוח מוגבל בגזעים רבים. אולם גזעים ששומרו ואף פותחו בהם טורפנות ופעלתנות, עלולים לסבול מהפיכתם ל"חיות מחמד". במידה שבגזעים אלה נדרש "בעלים אחראי" שלא להסתפק בחינוך נאות של הכלב אלא טבע הכלב מחייב גם להחזיקו קשור היטב בכל שטח ציבורי (כהמלצת אתר הפיטבול) - הכלב נולד בהכרח לחיים מוגבלים. ואם כלב כזה זוכה באפשרות לביטוי חופשי של טבעו - חיות אחרות הן שהופכות לקורבנות אומללים עוד יותר. לכתבה השלישית בנושא כלבים גזעיים: אהבה לקישוט מקורות
|
