"טיפוח כלבים גזעיים" משמעותו עידוד של תכונות תורשתיות, שנבחרו לפי משוגותיהם של בני-אדם. תכונות אלה עלולות להוות מקור לפגמים בריאותיים רבים. בנוסף לכך, עצם הגבלת האוכלוסייה של הגזע להורים מעטים, מעודדת מחלות תורשתיות חמורות, הנפוצות ברוב הגזעים ה"טהורים".

למען הכלבים ולא למען הגזעים! תקנות הפיקוח על כלבים מסוכנים שעברו בכנסת ב-28.6.2004 עוררו מחאות - חלקן מתוך דאגה כנה ומוצדקת לגורלם של הכלבים, שהושלכו במהלך היסטרי וחסר הצדקה מבתיהם לחיי כלא ולמוות במכלאות הרשותיות. אך היו גם קולות שנשמעו לטובת עצם שימורם של גזעים, שהתקנות החדשות מבקשות להכחיד מישראל - כאילו יש ערך לשימור גזעים, כשלעצמם. קולות אלה נובעים מאינטרסים הזרים לרווחת הכלבים: במציאות, החיבה לכלבים גזעיים היא בדרך-כלל אסונם של הכלבים.

ברירה מלאכותית. גזעי כלבים "פותחו" כדי לנצלם למטרות מסוימות, על-ידי שליטה ברביית הכלבים וזיווג בין כלבים בעלי תכונות חריגות. ראשית התהליך היה, כנראה, בלתי מכוון, אולם ברירה מכוונת, המייצרת עיוותים גופניים גדולים, קיימת כבר אלפי שנים (סין, מצרים) והיא הוחרפה במאתיים השנים האחרונות, במקביל לברירה המכוונת של חיות בחקלאות. במאה ה-19 נכתבו לראשונה אילנות יוחסין של כלבים, נוסדו מועדוני גזע ל"חובבי כלבים" ונוסחו תקנים הקובעים את תכונות הגזע. לפני עידן אילנות היוחסין, נהגו לזווג בין כל כלב וכלבה שניכרו בהם תכונות מסוימות; נוהג זה נדחק לטובת זיווגי קרובים: ההגדרות של גזעים רבים נחתמו במקביל לזיהוין במספר קטן של כלבים "מייסדים", וחובבי הגזע החלו לזווג כלבים מעטים אלה בינם לבין עצמם בלבד.

התדרדרות. הכלאות הקרובים הביאו להתדרדרות הרסנית של אוכלוסיות הכלבים ה"גזעיים". התארגנות של גנטיקאים בשם "פרויקט הגיוון הכלבי" (The Canine Diversity Project) מספקת הבהרות מפורטות לכך. זיווגי קרובים נראו בדורות הראשונים מבטיחים, בהתאם לתכונות שביקשו האנשים לטפח: הצאצאים נשאו את התכונות המבוקשות באופן מובהק יותר. אולם בחלוף מספר דורות, החלו להופיע בעיות בריאותיות והתנהגותיות. למעשה, כמה עשורים לאחר ראשיתם של זיווגי קרובים בכבשים (כלומר, לקראת שנת 1800) כבר היה ידוע, שהתוצאות הרסניות לבריאות ולפוריות של החיות. אולם באמצע המאה העשרים עדיין האמינו גנטיקאים, שכל מה שנדרש הוא לטפח גנים רצויים ולסלק גנים פגומים, שניתן לבודדם בקלות.

גיוון טבעי. מחקרים גנטיים באוכלוסיות בר, משנות השבעים ואילך, הראו שהתמונה מורכבת יותר. באוכלוסיות נורמליות של זאבים (אבותיהם של כלבי הבית) אין כמעט זיווגי קרובים, והתוצאה היא תחלופה גבוהה של מטענים גנטיים מאוכלוסיות שונות ורמת בריאות גבוהה מאוד באוכלוסייה. אולם מסתבר שברמה הגנטית, הזאבים (כמו חיות בר אחרות) נושאים תמיד פוטנציאל לפגמים תורשתיים רבים. בהסבר פשטני מעט, כל גן מכיל שתי תוכניות שונות (אללים) לביטויה של תכונה אחת; תוכנית אחת להתפתחות בריאה ותוכנית אחרת להתפתחות פגומה של אותה תכונה. כל עוד שתי התוכניות קיימות יחד, נותרת התוכנית ההרסנית "במגירה" והזאב נותר בריא. אולם אם הגן מכיל שתי תוכניות הרסניות, הן ימומשו והזאב יחלה. המחקר באוכלוסיות הבר הראה, שהתוכניות ההרסניות נפוצות למדי. ומדוע הזאבים בריאים? משום שהסיכוי להיוולד עם גן הכולל שתי תוכניות הרסניות, שהתקבלו בתורשה משני ההורים, הוא נמוך מאוד.

צמצום הגיוון הגנטי והרסנותו. כאשר אוכלוסיית זאבים מבודדת ומתרחשים זיווגי קרובים, מתפתחת באוכלוסייה רגישות למחלות ולטפילים. כך קרה באוכלוסייה שהגיעה לפני מספר עשורים לאי בתוך ימת מישגן (כשמי הימה קפאו) - ונותרה מבודדת שם. גורים שירשו "תוכניות" הרסניות זהות מהוריהם הזדווגו ביניהם - והורישו לצאצאיהם גן הרסני שלם, שגרם מחלה. תופעה זהה קיימת בגזעי הכלבים ה"טהורים", והיא מחמירה ככל שנערכו יותר זיווגים בין קרובים. בנוסף לכך, באוכלוסייה שצומצמה על-ידי זיווג קרובים נותר מגוון מוגבל של גנים מועילים, העשויים לסייע בהתגברות על קשיים חדשים. הארגון האמריקאי "רופאים למען זכויות בעלי-חיים" (AVAR) פרסם רשימה של קרוב ל-400 פגמים תורשתיים, אשר מופיעים ב-166 גזעי כלבים "טהורים". בכמה מן הגזעים, כגון אברדין טרייר, האסקי אנטארקטי, צ'ינוק, פוקסהואנד אנגלי, פינצ'ר גרמני, פרעה האונד וסאלוגי (גרייהאונד ערבי), הפגמים מעטים מאוד. אולם ברובם הגדול של הגזעים יש שפע של פגמים תורשתיים נפוצים, למשל: קוקר ספאנייל אמריקאי - 69 פגמים תורשתיים ידועים; בוקסר - 47; דוברמן - 56; כלב רועים גרמני - 82; גולדן רטריבר - 46; פודל מיניאטורי - 54. המדובר הן במחלות תורשתיות מובהקות התלויות בגן יחיד, כמו מחסור באנזים או בחלבון חיוני, והן במחלות מורכבות יותר ובהפרעות התנהגות קשות - תכונות התלויות במספר גנים והמושפעות בחלקן גם על-ידי תנאי הסביבה. אך מספר הפגמים המבהיל לא מאפשר לסקור אותם באופן מעמיק במסגרת זו.

תכונות מזיקות במיוחד. כפי שניתן להבין מריבוי הפגמים התורשתיים בכלב הרועים הגרמני (כלב זאב) הדמיון החיצוני בין גזע הכלב לבין אבותיו הקדומים אינו מבטיח בריאות; הגנים הפגומים עושים את מלאכתם ההרסנית בתפקודים שאינם כה גלויים לעין. אולם שורה ארוכה ביותר של פגמים תורשתיים קשים איננה תאונה כתוצאה מזיווגי קרובים, אלא היא חלק מהמבנה שפותח בכלבים במתכוון, כתכונות טיפוסיות של הגזע. למשל, רשימה חלקית בהחלט:

בגזעים הגדולים - דיספלאסיה של האגן: מפגש רעוע בין עצמות הירך לתושבת שלהן באגן, מביא להתפתחות דלקת פרקים, צליעה, ובמקרים קשים אובדן התפקוד ברגליים בגזעים בעלי ראש פחוס (בולדוג, פאג, פקינז) - בעיות נשימה בגזעים בעלי ראש גדול ביחס לגוף (בולדוג, צ'יוואווה) - קשיים בלידה, המביאים לכך שלידות רבות אינן מתאפשרות ללא ניתוח קיסרי בגזעים עם אוזניים שמוטות (קוקר ספאנייל, להאסה אפסו) - רגישות לדלקות באוזניים. (דרך אגב, "חובבי כלבים גזעיים" מצהירים על החשיבות הבריאותית של קיצוץ אוזני כלבים בעלי מראה "אכזרי", אך אינם דורשים "טיפול" דומה לזנים בעלי מראה "חמוד") בגזעים ארוכי שיער (מלטזי, יורקשייר טרייר, שי טסו) - הפרווה הארוכה אינה נחשבת כמחלה תורשתית, אולם ללא טיפוח הפרווה בידי אדם, לעתים באופן יומיומי ולא תמיד מתוך הסכמה של הכלב, הכלב יסבול מקשרים ומזיהומים, וכמובן מאקלים חם

"מועדונים אחראיים"? פרופ' ג'ון ארמסטרונג מ"פרויקט הגיוון הכלבי" כתב: "אם, כדי לשמר את זהות הגזע, יש להתפשר על גנים שקשורים בחוסן מבני כללי, בבריאות טובה באינטליגנציה ובמזג, ייתכן שגזע זה לא צריך להתקיים." לפי קריטריונים אלה, גזעים רבים צריכים לחדול מלהתקיים. אך "חובבי הכלבים" ממשיכים בשלהם על חשבון הכלבים, וארמסטרונג ועמיתיו מציעים, שמועדונים של "חובבי גזעים" יקימו מאגרי מידע גנטיים של מרב כלבי הגזע וישנו את סדר העדיפויות שלהם כך, שבריאות דורות העתיד תעמוד בראש, על-ידי הגדלת "המאגר הגנטי" ומניעת זיווגים מסוכנים מבחינה תורשתית. אולם גם הצעת "פשרה" זו כמעט שלא נקלטה בעולם הכלבנות. עיון באתרי האינטרנט של כעשרה מועדונים ישראליים מראה, שהכל יודעים שקיימות מחלות תורשתיות ושיש "בתי גידול" ברמות שונות, אולם המחויבות לבריאות התורשתית של הכלבים עומדת במקום נמוך ביותר בסדר העדיפויות של מועדונים אלה.

לכתבה השנייה בנושא כלבים גזעיים: נולדו לעבוד

מקורות