למה ציפורים בעיר?
בין כל החיות שנפגעות בידי בני-אדם, מזלן של חיות הבר שפר עליהן ביותר. גם כאשר נהרסת סביבתן הטבעית והן נכחדות, עדיין אין הן כלואות בכלובים קטנטנים ומואבסות בכימיקלים מסוכנים. ובכל זאת - כאשר "בית-גידול" שלהן שנהרס, הרי מדובר בהרס בית של ממש - המונח הביולוגי אינו יכול להסתיר את העובדה, שהמדובר בפגיעה חמורה. פגיעות כאלה אינן מתרחשות רק באזורים ה"טבעיים" המעטים שנותרו סביב ההתיישבות המצטופפת והולכת, אלא גם ביישובים עצמם, בתוך הערים. גורל ביתן של חיות הבר שנותרו בעיר - רובן ציפורים - נמצא בידינו.
חיים ומוות ביד המשור.
הכל מבחינים בעיר בעורבים, בדרורים וביונים, ואולי בכמה ציפורים ממינים נוספים. רק מעטים שמים לב, שסביבה עירונית העשירה בצמחייה צפופה, רוחשת עשרות מינים של ציפורי-שיר קטנות. אלו הן ציפורים האוכלות חרקים או זרעים, אשר מעדיפות להיחבא בסבך. רובנו מבחינים בהן רק כאשר הן שרות מתוך העצים והשיחים. אולם לעצים ולשיחים יש תכונה, שאינה אהובה על רוב הגננים העובדים כיום בערים: הם צומחים. חלק מהם אפילו משיר עלים ופירות! בתל-אביב-יפו (ולא רק בה), גוזמים הגננים העירוניים עד היסוד, מבלי להותיר עלים: הם מגינים על התושבים מפני ה"מטרד". הגננים הפרטיים מתמחים בעיצוב שיחים ועצים בצורת קוביות ופסים בצבע חום של ענפים חשופים: הם מפגינים "תמורה" יסודית לכסף שניתן להם. ויש גם כורתים (נכון, בתל-אביב נוטעים הרבה, אך בנטיעה ניצב שתיל בלבד, ואילו הכריתה מכחידה סביבת חיים שלמה). חמורה אף יותר מכך היא המגמה לבנות "גינות" של מרצפות ואספלט במקום לשתול צמחייה. כך הופכת העיר למדבר. הציפורים - שהן דיירות הבר האחרונות של אזורים מיושבים - נזרקות החוצה.
החורפות: מפגני ראווה.
בתקופת החורף עשויים לשהות בערי מישור החוף למעלה מעשרים מינים מצויים של ציפורים יציבות (כלומר, שאינן נודדות כלל) וחורפות (כלומר, ציפורים השוהות באזורנו בתקופת החורף), רובן ציפורי-שיר קטנות, התלויות לחלוטין בקיומה של צמחייה צפופה. התופעה הבולטת ביותר לעין האדם בעיר במהלך החורף היא ריכוזי לינה המוניים של ציפורי-שיר בשדרות עצים עבותים ברחובות ראשיים. בולט במיוחד הזרזיר המצוי, המתכנס ללינה באלפים רבים - מפגני התעופה המשותפים של הזרזירים הנם ודאי מן המראות המרהיבים ביותר בעולם החי בישראל. קיימות גם התכנסויות של נחליאלי לבן, דרור בית ועוד. ציפורים אלה מגיעות, ברובן, מחוץ לעיר. גיזום אגרסיבי של השדרות מפזר את ריכוזי הלינה. אולם התופעה הנסתרת יותר מן העין, היא תוצאת צמצומה של הצמחייה בעיר בכלל: ציפורי-שיר כגון שחרור, עלווית חורף, סבכי שחור-ראש, פשוש, צופית וירגזי - אינן יכולות להתקיים עוד בעיר.
הנודדות: אחריות גדולה.
ישראל, כמצר בין הים למדבר בדרך שבין אירו-אסיה לאפריקה, היא אחת מצירי הנדידה העמוסים בעולם. רוב הנודדות הן ציפורי-שיר קטנות, החולפות בעיקר בלילה. יש הנודדות במקביל לקו החוף, ויש המקצרות חלק מדרכן מעל לים ומגיעות לעיר לאחר מעוף רצוף של מאות קילומטרים. כך הן מותשות וחשופות לטורפים ולפגיעות אחרות, וזקוקות בדחיפות למזון, לאחר שעות רבות של תעופה. הרוב המכריע של מינים אלה (סבכיים, פרושיים, קכליים, פפיונים, גבתונים, חנקנים, חטפיות ועוד) תלויים בצמחייה צפופה להזנה ולמסתור. חיסול הצמחייה, המאפשרת למינים אלה מנוחה והזנה, מונע מהם מחסה ומזון בעיר. עד כמה פוגע בהן הדבר - לא ידוע בוודאות, וקשה לבדוק - אך מראה ציפורים המגיעות מן הים השכם בבוקר ונאחזות באפיסת כוחות בכתמי הצמחייה הזעירים שנותרו להן מעורר רושם, שלצמחייה בערי החוף יש חשיבות רבה. וחשוב לזכור, שהמדובר במספר עצום של ציפורים (ההערכה קשה: עשרות מיליונים? יותר?) - אוכלוסיות של ארצות שלמות, החולפות מותשות בחופי הארץ.
המקננות: פיקוח נפש.
ככל שמתקרבת עונת הקינון, כך עולה השפעתו ההרסנית של גיזום העצים על אפשרותן של ציפורים לקנן בעיר. אולם כאשר נערך הגיזום (או כריתה!) בעונת הקינון ממש, ההרס ישיר ביותר. גיזום של עצים ושיחים צפופי-עלווה בחודשים מרץ-יולי הוא סכנת מוות לגוזלים. לעתים פוגעים הגוזמים ישירות בקנים, אולם די בכך שהם חושפים את הקן מן העלים שהסתירו אותו כדי לגזור מוות על יושביו!
מי נשאר במדבר?
בין עשרות המינים המצויים, העשויים לשהות בעיר, רבים מסתגלים יפה להיעדרם של מרחבים פתוחים, ומסתפקים בעצים ובשיחים צפופים. אך ללא תנאים אלה, נשארים בעיר רק חמישה מיני ציפורים: יונת סלע, צוצלת, דרור בית, עורב אפור, וסיס חומות. היונים, הצוצלות, הדרורים והסיסים מקננים בהצלחה בתוך מבנים מעשי-ידי אדם. היונים, הצוצלות, הדרורים והעורבים ניזונים משאריות שהותירו בני-אדם. זהו סוד ההצלחה שלהם. שאר מיני הציפורים אינם מסוגלים לחיות בסביבה העשויה בתים, כבישים ומגרשי חניה.
אפשר גם אחרת
כולנו יכולים לתרום להגנה על הציפורים בערים. הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא לא לגזום ולא לכרות, ולשתול כמה שיותר. כמה עצות ממוקדות:
-
מתעקשים לגזום? לא במרץ-יולי. ובמקרי חירום - רק את הענפים שפרצו למדרכה או נגעו בחוט החשמל, ולא להותיר אזורים חשופים מעלים.
-
יש לטפח צמחייה בגובה נמוך (למשל: גדרות חיות) היוצרת רצף מגובה הקרקע ועד לגובה מטרים אחדים מהקרקע, רצוי כשילוב של עצים ושיחים ביניהם.
-
יש להשאיר בגנים וברווחים שבין בתים שטחים מוגדרים קטנים של צמחייה לא מטופלת: ללא גיזום וללא גירוף הקרקע מעלים.
-
לדבר עם ועד הבית (אולי לכהן בוועד הבית!) במטרה למנוע גיזום ולעודד שתילה.
-
אם ועד הבית מזמין גננים (פרטיים או עירוניים) - לפנות אליהם לפני תחילת העבודה ולהשגיח עליהם.
-
שלחו למחלקות לפניות הציבור ולמחלקות הגנים בעירייה שלכם מכתב ובקשו בו: להימנע מגיזום ומכריתה בגנים וברחובות אלא במקרי חירום; לשתול עצים ושיחים נוספים; להקים גנים חדשים עם צמחייה רב-שנתית עשירה ככל האפשר, ללא ריצוף ואספלט.
|
תודה להדס שכנאי ממועצת העיר תל-אביב-יפו (סיעת הירוקים) על העזרה במידע על הגינון בעיר -
ועל המאמצים להגן על ביתן של הציפורים בעיר.
פורסם לראשונה ב"זכויות בעלי-חיים השבוע", שבועון אינטרנט לזכויות בעלי-חיים.
להרשמה לשבועון לחצו כאן.
