|
על קניבליזם במשקי עופות
תיעוש ותוקפנות.
תנאי החיים הקשים
במשק המתועש
גורמים לבעלי-החיים מצוקה, עצבנות - ותוקפנות. החיות הכלואות בצפיפות עצומה, ללא גירויים וללא אפשרות לספק דחפים טבעיים, פונות לתקוף זו את זו. עופות מסוימים מותקפים שוב ושוב על-ידי עוף אחר או כמה עופות, אשר אוכלים אותם חיים. יש המאבדים את היכולת להתגונן, ורבים מהם מנוקרים למוות. תופעה זו מוכרת כמעט בכל ענפי-החי החקלאיים, אך עופות הם קורבנותיה העיקריים, כי תנאי הכליאה שלהם הם הקשים ביותר. גם היונקים הנתונים בתנאי כליאה קשים - החזירים, סובלים מתוקפנות הדדית קטלנית. בכתבה זו נבחן את התוקפנות ההדדית בלולי העופות המנוצלים לייצור בשר וביצים, ונסקור את דרכי הטיפול של החקלאים בבעיה.
מדרג הניקור. כאשר זוכות תרנגולות לקיים אורח-חיים טבעי, הן מתקבצות בלהקות קטנות (פחות מעשר תרנגולות בלהקה), בחברת תרנגול זכר, ומנהלות חיי חברה מורכבים. הן מרבות ללכת, לרוץ ואף להתעופף למרחקים קצרים, ואת רוב זמנן הן מבלות בחיפוש אחר מזון מגוון, שהן בוררות לעצמן. יחסי הכוח בין הפרטים בלהקה הם יציבים למדי, וניתן לזהותם לפי "מִדרג הניקור": העופות שעמדתם גבוהה יותר במִדרג בניקור זוכים ראשונים במים, במזון, במקום מנוחה נוח וכדומה. "לא רק כוח פיסי," כתב קונרד לורנץ, מן הידועים בין החוקרים של התנהגות בעלי-החיים, "אלא גם אומץ אישי, מרץ, ואפילו ביטחון עצמי של כל עוף ועוף מכריעים בקיומו של מִדרג הניקור". קיומו של סדר חברתי יציב מונע את מרבית העימותים בין העופות. גם במקרים שבהם מתקיים מאבק בין פרטים או נטייה להציק לפרט מסוים, המרחבים הפתוחים לבריחה מונעים את הפיכת המאבק לקטלני. ראשית הניקור הקטלני. עם ראשית התיעוש של ענף הלול, התגלתה תופעה חדשה: עופות המנקרים זה את זה למוות. בספרות החקלאית קיבלה תופעה זו את הכינוי "קניבליזם". לפני למעלה מיובל שנים, כאשר החל תיעוש משק העופות בישראל, הביעו הלולנים דאגה ביחס לתופעה החדשה:
המאמר אף מצביע בבירור על שניים ממאפייני "האינטנסיביזציה" כעל גורמים מרכזיים לתופעת הקניבליזם: הצפיפות, ומניעת האפשרות לבצע פעולות טבעיות. הצפיפות. "ברוב המקרים נגרמת ההופעה של ניקור בתוך להקה מפאת צפיפות יתירה של העופות על-פני השטח המצומצם של הלול", כותב ה. רטה ב 1948. שלא כמו ממשיכי דרכו בני-זמננו, הנרתעים מהתייחסות מפורשת לעופות כאל יצורים בעלי רגש, מעדיף רטה להסביר את הניקור ההדדי מתוך השוואה אמפתית לבני-אדם:
שלילת צרכים טבעיים. רטה עומד על כך שהחיים נטולי הגירויים, החד-גוניים, שאינם מאפשרים כל פעילות טבעית, גורמים אף הם לתופעת ה"קניבליזם":
המנגנון הפיזיולוגי. ב"ספר הלול", 32 שנים מאוחר יותר, העדיף דר' אהרון מלצר לדון בגורמים לתוקפנות במונחים פיזיולוגיים גרידא. האמפתיה נעלמה, אך הקניבליזם נשאר:
עדות אישית. דינה בר-חיים, אשר גרה בעבר במושב, זוכרת את מראה תרנגולי ההודו המנקרים זה את זה בלול השכן כאחת מן החוויות הקשות ביותר של ההיכרות מקרוב עם חקלאות-החי. היא מספרת:
הראש החקלאי. בדומה ליחס החקלאי הרווח כלפי בעיות רבות אחרות שיוצר המשק המתועש, גם בתוקפנות השוררת בין החיות הכלואות במשק מנסה התעשייה לטפל בסימפטומים החיצוניים של הבעיה, אך לא בגורמיה. הלולנים יודעים, כי דחיסתם של 18 תרנגולים לכל מטר רבוע של לול (הצפיפות המקובלת בתעשיית התרנגולים לבשר) תביא למאבק מתמיד על שטח המחיה. למרות זאת אין הם שוקלים להעניק לעופות מעט יותר מקום. כל תרנגול נוסף למטר רבוע של לול מעלה את "תפוקת הבשר למ"ר" בלול, ומגביר את הרווחים. לפיכך פונה תעשיית העופות לחפש פתרונות אחרים, אשר לא יפחיתו מן המצוקה, אלא רק את הנזקים הכספיים הנובעים ממנה. החשכה. בתעשיית התרנגולים לבשר עולה הצפיפות במהירות ככל שגדלים העופות. בשבועות האחרונים הלול כה דחוס, עד שהעופות נאלצים לדרוך זה על זה כדי לגשת אל כלי המזון והשתייה. בשלב זה מחריפים המאבקים ונעשים קטלניים. הפתרון הנפוץ ביותר מסתכם בהחשכת הלול, הגורמת לתרנגולים להיות פעילים פחות. חיתוך איברים. חיתוך האיברים המשמשים את החיות לתקיפה הוא אחד הפתרונות המרכזיים לבעיית האלימות במשק, והוא נהוג בתעשיות רבות: חיתוך המקור של אפרוחים, חיתוך שיני חזירונים, חיתוך קרני עגלים וכו'. בתעשיות מסוימות נהוג לחתוך גם אברים "לא כלכליים", אשר השכנים למכלאה נוהגים לתקוף עד לגרימת פציעות חמורות ומוות: יש החותכים את הדלדלים (גידול בשרני על הראש) בתרנגולי הודו, ולחזירים נהוג לחתוך את הזנב. החיתוכים נערכים ללא אמצעים לשיכוך כאבים. קיטום המקור. חיתוך חלק מן המקור ("קיטום", בעגה החקלאית) הוא פעולה הנהוגה בכל תעשיית הביצים בישראל - לבד ממשק אורגני אחד או שניים - ובחלק קטן מתעשיית העופות לבשר (בתרנגולי הודו יותר מאשר בתרנגולי-בית). מועצת הלול אף ממליצה ללולנים לחתוך פעמיים את מקורי התרנגולות - פעם אחת בעודן אפרוחות, לרוב בעודן במדגרה, ופעם נוספת עם תחילת ההטלה. רקמת המקור מכילה תאי עצב, וחיתוך המקור גורם לעופות כאב רב. לצפייה בצילומים של קיטום מקורים בישראל. הספרות החקלאית מודה כי הטלת המום גורמת כאב, מצוקה והתנהגות המעידה על הלם:
קיטום המקור: המכונה. תחילה עורם הפועל את האפרוחות אלו על אלו במכל, כדי שיהיה לו נוח לשלוף אותן במהירות. "יש להיזהר שלא ייחנקו פרגיות כתוצאה מציפוף הלהקה לפני הקיטום", מזהיר "ספר הלול". הקוטם אוחז את האפרוח סביב צווארו ודוחף את מקורו אל נקב במכונת הקיטום. דוושה שהוא מפעיל ברגלו, מנחיתה על המקור להב מתכת מלובן החותך את המקור. פעמים רבות פורץ דם ממקום החיתוך, והקוטם מצמיד את המקור המדמם אל הלהב המלובן, כדי לעצור את שטף הדם. שיטה נוספת, נפוצה פחות, היא של "קיטום קר". בשיטה זו,
קיטום המקור: הספק מרבי. הקיטום מתבצע בשיטה קבלנית, לפי מספר מקורים קטומים לשעה. גם אילו היה אדם מיומן ורגוע נדרש לקטום מקור של אפרוח בודד במכונה מסוג זה - היה סיכוי גבוה לתאונה חמורה. טעות במילימטרים תקבע אם ייצרבו הנחיריים וייפגעו, או אם תיחתך הלשון. טעות של חלקיקי שניות בשהייה במכשיר תקבע אם יימעך המקור, ומה תהיה חומרת הפצע שייווצר במקום. סיכונים אלה מחריפים ביותר כאשר עובדים תחת לחץ של זמן. לחיות עם מקור קטום. הלהב המלובן עוצר אמנם את שטף הדם, אך במקרים רבים מתפתחת במקום רקמת צלקת רכה ועשירה בעצבים:
על הכאבים במקור ניתן מעידה גם צריכת המזון הנמוכה בימים שלאחר חיתוך המקור. בלולים רבים ניתן לקבל מים, ולעתים אף מזון, רק אם מקישים במקור על מתקן מסוים. פעולה זו מביאה לעתים לפתיחת הפצע ולאיבוד דם. בלולים שבהם מוגשים מים בצורה חופשית, מוזהרים הלולנים להחליפם לעתים תכופות לאחר הקיטום, כי התרנגולות מקיאות בתקופה זו ומזהמות את המים. המצאות חקלאיות נוספות. החקלאים מצאו שיטות נוספות להפחית מנזקי התוקפנות, אך הן נפוצות פחות. שיטה המיושמת במדינות מסוימות כוללת הרכבה של עדשות מגע עכורות על עיני התרנגולות. עדשות אלה מערפלות את ראייתן ומונעות מהן לזהות נוצות שניתן לתלוש אותן ואזורים בגוף שניתן לנקר אותם. בסיכום ניסוי אחד שנעשה בישראל, שבו הורכבו לתרנגולות עדשות מגע כאלה, נכתב: "התברר שנגרמו עקה, עיוורון, ותחושת פחד מרובה...". קיימים גם "בולמים" מפלסטיק, המורכבים על המקור ומונעים מן העופות לסגור אותו כאשר הן מנסות לתלוש את נוצות שכנותיהן.
מקורות |
