לאחר הבקיעה עוברים האפרוחים מיון: את הזכרים, שלא יטילו ביצים ושלא משתלם כלכלית לגדלם לבשר, משמידים. משליכים אותם למכלים, שם הם נמעכים למוות, נחנקים, או גוועים בייסורים מרעב. את הנקבות כולאים בכלובי מתכת צרים, שבהם אין הן יכולות אפילו למתוח את כנפיהן. רצפת הכלוב היא רשת אלכסונית, הגורמת לתרנגולות לפציעות, לעיוותים ברגליים ולמצוקה במשך כל ימי חייהן. בתנאי כליאה קשים אלה מפתחות התרנגולות תוקפנות, וכדי למנוע ניקור הדדי חותכים הלולנים את מקוריהן. החיתוך נעשה באמצעות להב מתכת לוהט, והוא מכאיב וטראומטי, כי רקמת המקור מכילה תאי עצב. כאשר תפוקת הביצים יורדת, גורמים הלולנים תקופת הטלה שנייה באמצעות תהליך, הכרוך במניעה מוחלטת של מזון ומים ובהחשכת הלול במשך כעשרה ימים. במשך חודש נוסף מוחזקות התרנגולות בתנאי רעב קשים. התרנגולות החלשות מתות מכך, אך הדבר רצוי ללולנים, משום שתפוקתן של אלו נמוכה ממילא. ביצים המשווקות כ"ביצי חופש" מגיעות ממשקים שבהם התרנגולות אינן כלואות בכלובים, אלא מסתובבות בחצר. למי שאינו מעוניין להחרים לחלוטין את תעשיית הביצים, מומלץ לצרוך ביצים אלה.