מין מלאכותי

אלימות במקום הזדווגות  חיי הזכרים כמכונות זרע  חיי הנקבות כיצרניות צאצאים 

אלימות במקום הזדווגות

רווחי וסטרילי

קיימות סיבות שונות לשימוש בהזרעה מלאכותית, כמה מהן פשוטות למדי:

• חיסכון כלכלי כתוצאה מכך שאין עוד צורך להחזיק זכרים רבים (למעשה, מאחר שזכרים ממשיכים להיוולד, חלק מן התעשיות מרוויחות גם משליחתם לשחיטה בגיל צעיר, עבור בשרם).
• ניתן לשמור את הזרע המוקפא לתקופות ארוכות ולשלוח אותו לכל מקום בעולם, ובכך נחסכות ההוצאות ונעלמות המגבלות הכרוכות בהפגשת הזכרים והנקבות.
• הימנעות מהעברת מחלות, ובפרט מחלות מין. פעולת הרבייה הופכת להיות סטרילית, באופן יחסי.
• שליטה מלאה בעיתוי ההריון והלידה - המאפשרת תכנון אחיד של כל הפעילות במשק.

חיות במלכודת

הסיבות העיקריות לשימוש בהזרעה מלאכותית, קשורות במלכודת שלתוכה הכניסה טכנולוגיה זו את החיות - ההזרעה מסייעת לעיוות גופן של החיות ובו-בזמן היא מהווה יותר ויותר תוצאה של עיוות זה:

• ההזרעה המלאכותית מאפשרת יצירת דור של צאצאים מעוותים ו"רווחיים" ביותר, על-ידי הזרעתן של המוני נקבות בזרע של זכר אחד בלבד, בעל תכונות חריגות, כגון: גוף גדול במיוחד ונטייה לגדילה מהירה (בתעשיית הבשר). לא כל התכונות החריגות באות לידי ביטוי בזכר עצמו, אלא מדובר גם ביכולת להוריש תכונות חריגות, כגון יכולת ל"ייצור" מוגבר של חלב.
• הזרעה מלאכותית היא לעתים הדרך היחידה להפרות חיות מזנים מסוימים, לאחר שברירה מלאכותית במשך דורות פגעה בכושר הרבייה הטבעי שלהם. תרנגולי הודו, למשל, נבררו במהלך העשורים האחרונים להגדלת גופם של הזכרים ולהקטנת גופן של הנקבות. בנוסף לכך, הוכפל שיעור משקל החזה של תרנגולי ההודו מתוך משקל גופם הכולל. כתוצאה מעיוותים אלה, מתקשים עופות אלה להזדווג באופן טבעי, ולכן הפכה ההזרעה המלאכותית להכרח עבור הלולנים. הנקבות והזכרים עדיין מוחזקים יחד, והנקבות סובלות מפציעות כתוצאה מניסיונות הזכרים הענקיים לטפס עליהן - והזכרים מפגינים תסכול.

ניסויים ראשונים

יש הטוענים, כי שימוש בהזרעה מלאכותית של סוסים נערך כבר בשנת 1322, בשבטים ערביים. אולם את היסודות להזרעה המלאכותית המוכרת כיום הניח לזארו ספלנצאני (Spallanzani), במחצית השנייה של המאה ה-18. ספלנצאני החל את עבודתו בניסויים, שאפשרו תיעוד כל שלבי הרבייה של חיידקים ,(1776) ועד מהרה עבר לניסויים בדו-חיים: קרפדות, צפרדעים, סלמנדרות. האתגר הבא היה הזרעת כלבה, שהצליח ספלנצאני לבצע בשנת 1780, כפי שהוא דיווח:

עוברים לתיעוש

חזונו המפוקפק של ספלנצאני התגשם. באנגליה חזרו עד מהרה על הניסוי שלו, אם כי רק לאחר כמאה שנה החלו להשתמש בטכניקה זו להרבעת מספר גדול של חיות - עדיין כלבים. בתחילת המאה העשרים, הקדישו מדענים רוסיים מאמצים לשכלול הטכנולוגיה, ועד מהרה הם הגיעו לרמת יישום בקנה-מידה גדול. בשנת 1936 הוזרעו בברית-המועצות שישה מיליון בעלי-חיים - כבשים ופרות. כבר בשלב מוקדם זה, נועדה ההזרעה להגביל את ההריונות רק לאלה שיניבו את החיות ה"רווחיות ביותר" - על-ידי ניצול זכרים בעלי תכונות חריגות. באותה שנה הוזרעו בברית-המועצות 15 אלף כבשים מזרעו של איִל (כבש זכר) אחד.

התפשטות

בשנים שבהם עסקו הסובייטים במניפולציה ברבייה של יונקים גדולים, בדקו גם האמריקאים אפשרויות דומות, אם כי עניין רב יותר הוקדש בארצות-הברית למניפולציות גנטיות בצמחים, כגון תירס. בשנת 1938 החלה להתבצע שם הזרעה מלאכותית מאורגנת בתעשיית החלב, ועד מחצית אמצע המאה כבר הייתה טכניקה זו בשימוש בתעשיות שונות, לאחר שהותאמה להזרעת כבשים, עזים, כלבים, שועלים, ארנבונים ועופות. בשנות החמישים הצליחו לראשונה לשמר זרע של פרים באמצעות הקפאה - טכנולוגיה שהאיצה את התפשטות השימוש בהזרעה מלאכותית. למרות השימוש המסחרי בהזרעה מלאכותית זה יותר מיובל שנים, עדיין נמצאת טכנולוגיה זו בהתפשטות, בעיקר למיני חיות, שעד לעבר הלא-רחוק התרבו עדיין באמצעות הזדווגות.

המצב כיום

בשנת 1995, הופרו 90% מן הפרות בתעשיית החלב האירופית באופן מלאכותי. בישראל מופרות כך כמעט כל הפרות בתעשיית החלב. תרנגולי הודו, כאמור, מופרים כיום רק על-ידי הזרעה מלאכותית, והשימוש בהזרעה חודר גם לתעשיית ה"פטמים" (תרנגולי-בית בתעשיית הבשר), שגופם עובר במהירות עיוות באורח דומה לגופם של תרנגולי ההודו. בתעשיית הדגים נפוץ מאוד השימוש בהזרעה מלאכותית, לפי נתונים מישראל על חקלאות-מים. בחזירים מתפשט השימוש בטכנולוגיה זו במהירות, ובשנת 1995 הוא הגיע ל 70-80 אחוזים מכלל התעשייה בכמה ממדינות אירופה (לגבי ישראל, שגם בה קיימת תעשייה גדולה של בשר חזיר, בעיקר ביישובים ערביים, אין בידינו נתונים). הזרעה מלאכותית נערכת באופן מסחרי גם בכבשים (בעיקר בתעשיית החלב), בבקר בתעשיית הבשר, בתרנגולות בתעשיית הביצים, באווזים, בעזים (בתעשיית החלב), באיילים, בסוסים בתעשיית המירוצים, ביונים ובחיות ממינים נוספים.

חיי הזכרים כמכונת זרע

מי צריך זכרים?

עצם ההפרדה בין זכרים לנקבות היא מלאכותית לחלוטין. בתנאים טבעיים, החיות עצמן קובעות מי יהיו בני או בנות הזוג, והן שקובעות את הזמן המתאים לפעילות המינית. תקשורת הדדית באמצעות קולות, ריחות ומגע, היא שמביאה להזדווגות. עבור חקלאים המעוניינים לבצע הזרעה מלאכותית, מהווה שלילת התקשורת בעיה מסוימת, כי קשה להם לזהות מתי הנקבות מיוחמות. קיימים סימנים חיצוניים שיכול אדם לזהות, אולם הם מטעים; בחזירים, למשל, הזמן המתאים להזדווגות - או להזרעה - הוא קצר מאוד, עד דקות אחרות בלבד. לכן נוהגים החקלאים להותיר בשטח מספר זכרים, שיעוררו את הנקבות ויאפשרו לחקלאי לזהות את הרגע המתאים להזרעה, כשהם צופים בניסיונותיו של הזכר להזדווג ורואים אילו נקבות נרתעות מקפיצתו, ואילו מעוניינות בהזדווגות. ביונקים הנמצאים במרעה, יש החוסכים את הצורך בתצפית על-ידי צביעת גחונו של הזכר, הנמרח על גב הנקבות שגילו נכונות להזדווג עמו.

סוף עידן הזכרים ה"רגילים"

בבקר, הפר שנשלח לחיות בין נקבות נקרא "פר שדיך" teaser bull)). אולם את ניסיונות ההזדווגות שלו עוצרים, או לפחות את ההפריה עצמה - שהרי אין לו התכונות הגנטיות הרצויות לחקלאים. הספרות החקלאית מציינת שלוש שיטות לעצירת ההפריה:

• הטיית אבר-המין של הפר על-ידי ניתוח, הגורם לך שהאבר יוצא מצד הגוף.
• "הלבשת" שפופרת פלסטיק על אבר-המין, הכוללת חוט פלדה המוחדר לתוך האבר. שיטה זו מביאה לעתים קרובות לזיהום ולכאבים קשים, עד כדי כך שהפר אינו מעוניין עוד להזדווג.
• הסרת אבר-המין באמצעות ניתוח.

שיטה אחרת להימנע מהפריות "מיותרות" היא להשתמש בנקבות: אלה הן "פרות שדיכות", שספגו מניפולציה הורמונלית, הגורמת להן להתנהג כמו זכרים. יש להעיר, שנהוגות גם דרכים אחרות לגילוי התייחמות, למשל - על-ידי החדרת מדחום זעיר ליד הנרתיק, המאותת למחשב על מצב גופה של הפרה. אך מרבית המאמצים מתרכזים כיום בגרימת ייחום באופן יזום לפי צורכי התעשייה: על-ידי מניפולציה הורמונלית אינטנסיבית באמצעות זריקות או על-ידי החדרה לנרתיק של ספוגיות הנושאות חומרים שונים (שאחד ממרכיביהם הוא מוחות כבשים), לפעמים לתקופות של מספר שבועות.

גירוי מבוקר

עבודת ההזרעה, כפי שמנסחת זאת האנציקלופדיה לחקלאות, מתבצעת על-ידי "טכנאים". "טכנאים" אלה מבקשים לעורר את הזכרים בתנאים הנוחים לאיסוף הזרע. לשם כך מונעים תזוזה מן הפרה שאיתה מנסה הפר להזדווג. למעשה, מרבים להשתמש בזכרים בתור ה"אובייקט" להזדווגות. חיה זו נפגעת לא רק מריסונה ומהאקט הכפוי, אלא גם מכך שפר כבד עולה עליה שוב ושוב. יש המשתמשים תחת זאת במתקן, שהדמיון העיקרי בינו לבין פרה הוא היותו בגודל המתאים והכיסוי שלו - בעור של פר/ה. הפר המגורה מטפס על המתקן או על הפר/ה, ועם תחילת ההזדווגות, ממהר אליו הרפתן ומחדיר בכוח את איבר-מינו של הפר לתוך "בושת מלאכותית" - זהו מעין צינור דמוי אבר-מין נקבי, ובקצהו מבחנה שאליה מתנקז הזרע. לפי שיטה אחרת, הנהוגה בעיקר באילים ובתיישים, מפיקים את הזִרמה על-ידי "גירוי" חשמלי. בכל מקרה, נראה כי הזכרים סובלים תסכול מהפעולות שמבצעים בהם.

"חליבת" עופות

תרנגולים, הנחשבים כבעלי ערך כלכלי נמוך יותר מיונקים, וכן בגלל היותם חלשים מהם, עוברים "טיפול" קשוח עוד יותר. לפני הגיעם למשק, הם עוברים טיפול "קוסמטי" במדגרה, כגון חיתוך הכרבולת, קיצוץ אצבעות מסוימות, או ניקוב ברגל. אז, ראשית חכמה, צריכים הלולנים ללמוד את העבודה (לפי "ספר הלול"):



בשלב הבא, מונעים מן התרנגול מים ומזון למשך 4-6 שעות, ועוברים לחליבת הזרע - לעתים בעזרת משאבה, ולעתים על-ידי גירוי אגרסיבי בלבד:



אם מתקבל הרושם כי פעולות אלה פוגעות בגופם של התרנגולים - אין זו טעות:

לפני ההזרעה

סיפורם של הזכרים ה"משביחים" הללו, ובעיקר בתעשיית החלב, הוא חריג ביותר. הרוב המכריע של העופות בתעשיית הבשר נשלח לשחיטה לפני גיל הבגרות המינית, או מיד בתחילתו. בתעשיית החלב, רוב העגלים הזכרים שנולדו, נשלחים לפיטום כחלק מתעשיית הבשר. רק לכמה עשרות עגלים צפויה תכנית ממושכת, הכוללת את "חליבת" זרעם. את הזרע מנצלים להפריית מאות פרות, שצאצאיהן עוברים מדידות: עבור הצאצאים הזכרים, המדידה מתחילה בשחיטתם, ומסתיימת בשקילת בשרם. הנקבות מוזרעות ונמדדת תפוקת החלב שלהן. תוצאות אלה גוזרות את דינם של הפרים: מי שצאצאיו העלו מדידות נמוכות - כלומר רוב הפרים - נשחט. את הפרים המעטים שנותרו, הפרים ה"משביחים", יחזיקו בדרך-כלל בבידוד, ימשיכו לסחוט מהם זרע במשך שנים, פעמיים-שלוש בשבוע, ויפרו באמצעותו פרות, אלפי ואף רבבות פעמים. בתעשיות-חי אחרות, התהליך הוא לרוב קצר יותר וכולל יותר זכרים, העוברים "חליבת" זרע בתדירות דומה.

חיי הנקבות כיצרניות צאצאים

נקבות יונקים: מִתקני אונס

את החיזור המתקיים בטבע, כהקדמה להזדווגות מרצון, מחליפה במשק המודרני השגת שליטה גופנית מלאה בחיות שמתכוונים להזריע. רק כך יכול המזריע להחדיר בבטחה לגופן את הצינורית הארוכה שבה נוזל זרע מהול, שהופשר וחומם מבעוד מועד. כדי להשיג שליטה זו, דוחקים במשקים מסוימים את הפרות או הרחלות (כבשים) למתקן ריסון מיוחד (מחלוב), הכולל מִתקן מתכתי המותאם למבנה גוף החיה והנסגר סביב הגוף במדויק. במקרים אחרים, מסתפקים באחיזה איתנה בראש החיה. עזים וכבשים קלות דיין כדי שיוסיפו להחזקת הראש גם קשירת פלג הגוף האחורי ותלייתו בהגבהה קלה מן הקרקע, פעולה המונעת תזוזה והתנקזות חלק מהזִרמה החוצה.

הזרעת יונקים

משנכפתה החיה ואינה יכולה לזוז, מחדירים לנרתיק שלה צינור. בצאן זהו מכשיר העשוי כצינור עבה מזכוכית או ממתכת (ספקולום), שבתוכו מצויה צינורית דקה, ובקצהו מזרק. דרך הספקולום מאיר המזריע לתוך הנרתיק, כדי לראות לאן הגיע קצה המכשיר. לאחר שחדר המכשיר עד פתח צוואר הרחם, מזריקים את נוזל הזרע. בכבשים זוהי משימה מסובכת, בגלל המבנה האנטומי של צוואר הרחם, ובחו"ל יש המעדיפים לבצע את ההזרעה באמצעות ניתוח. גם בחזירות ביצוע ההזרעה מסובך, וההנחיות לחקלאים מזהירות מפני חדירת הצינור לתוך שלפוחית השתן. פרות, מהיותן גדולות יותר, נוהגים להזריע על-ידי החדרת יד אחת (ולמעשה זרוע - מדובר בחדירה עמוקה) לתוך פי-הטבעת של הפרה, בעוד המזריע מחדיר בעזרת ידו השנייה צינורית דקה בלבד לתוך הנרתיק. כשידו מצויה בתוך המעי הגס של הפרה, הוא ממשש ומכוון את דרכה של הצינורית, עד לפתח הרחם, ואז משחרר את הנוזל.

נקבות עופות: פעולה ישירה

התרנגולות חלשות בהשוואה לאדם במידה כזו, שניתן לבצע את כל פעולת ההזרעה הכפויה תוך אחיזת התרנגולת בידיים (כל הציטוטים לקוחים מתוך "ספר הלול", עמ' 234):

הזרעת עופות

לאחר שהשתלט הלולן על התרנגולת, עומד בפניו קושי נוסף: פתח המין של התרנגולת קטן ושקוע בגוף במידה כזו, שקשה להחדיר לתוכו את הצינורית ובה נוזל הזרע. הפתרון הוא הפעלת כוח:



לאחר מכן יכול הלולן לבצע את ההזרעה בקלות:

דגים: הרעבה וכליאה

גם בדגים עורכים הזרעה מלאכותית, הן כדי לאלץ את הנקבות להטיל ביצים מחוץ לעונת ההטלה הטבעית, והן משום שמיני דגים רבים (כגון: קיפון) אינם מטילים בשבי. לפני ההטלה, מורעבים הזכרים והנקבות במשך שבוע עד שבועיים, כדי שירוקנו את מעיהם לחלוטין בטרם סחיטת הזרע והביצים מגופם, וכך ימנע זיהום אפשרי של הביצים והזרע בהפרשות, שעלולות להיסחט החוצה עם הזרע או הביצים. הנקבות נכלאות לפני ההטלה במכלים אישיים קטנים. הנקבה, הכלואה במרחב כה צר ושאינו מתאים לסביבה אותה היא מחפשת באופן טבעי לקראת ההשרצה, מבטאת את תסכולה בדרכים בולטות. על-פי דיווחים בספרות החקלאית, מתבטאת התנהגותה החריגה בתנועות מהירות במעגלים קטנים סביב עצמה בתוך המכל, במשך שעות, והתזות מים על-ידי חבטות זנב חזקות בגובה פני המים.

הטלה כפויה בדגים

את ההטלה גורמים באמצעות הזרקה של הורמון לשריר הגב או לסנפירי הבטן של נקבת הדג. לשם כך מוציאים אותה מן המים ומנגבים אותה במגבת בד, הפוגעת באופן הרסני בקשקשיה ובריר העוטף את גופה והמגן עליה מפני זיהומים. לאחר מכן סוחטים ממנה את הביצים; התהליך מתבצע ידנית, כאשר ה"חולב" מעביר את ידו בתנועת סחיטה לאורך בטנה מן הראש עד לפתח המין, עד שכל הביצים מוצאות מן השחלות. בנוסף למצוקה ולפחד סובלים הדגים משפשופים, מאובדן קשקשים, מפציעות ומשטפי-דם פנימיים. דגים שנפגעו קשה במיוחד מוחזקים בבידוד עד להתאוששותם או עד למותם. נקבות הקרפיון, אשר מסוגלות לחיות עד כארבעים שנה, עלולות להיות מוחזקות בשגרה אלימה זו במשך שנים.