צער בעלי-חיים: רצוי מול מצוי

במחלוקת הפוסקים אם מצוות איסור צער בעלי חיים היא מדאורייתא (כלומר, מצווה שנכתבה בתורה עצמה) או מדרבנן (כלומר, מצווה שקבעו חכמים) הכריעו רבים מן הפוסקים שזוהי מצווה מדאורייתא. אישוש לטענה זו מובא, על פי רוב, ממצוות פריקה שבפרשת משפטים: "כי תראה חמור שנאך רֹבץ תחת משאו וחדלת מעזֹב לו? עזב תעזֹב עמו" (שמ' כג ה, ובדומה לכך דב' כב ד).

מטרת מאמר זה אינה דיון הלכתי בנושא צער בעלי חיים, אלא ניסיון להציג מקצת מן המקורות הרבים שבמורשת ישראל, המגלים יחס של חמלה כלפי בעלי החיים ומתייחסים אליהם כאל בעלי אינטרס שיש להתחשב בו. מטרה שנייה שעמדה לעיניי היא יישומית, ולא תיאורטית - מתן הדרכה לציבור האכפתי כיצד ניתן לצמצם את המעורבות של כל אחד ואחת מאתנו בסבל הנגרם לבעלי החיים בתעשיות המזון המודרניות. בכך יעסוק החלק האחרון במאמר.

א. חמלה והגינות כלפי בעלי-חיים

הטעם שניתן בפרשת משפטים למצוות שמירת יום השבת הוא "למען ינוח שורך וחמֹרך, וינפש בן אמתך והגר" (שמ' כג יב). התורה מכירה בכך שלבעלי החיים יש צרכים שיש להתחשב בהם ולכבד אותם, והיא מְגִנה על זכותם ליום מנוחה, כפי שהיא מְגִנה על זכותם של היסודות החלשים והמנוצלים בחברה האנושית - בן האמה והגר. רגישות כלפי צורכיהם של בעלי החיים עולה מכתובים נוספים במקרא, כגון: "לא תחסֹם שור בדישו" (דב' כה ד); "לא תחרֹש בשור ובחמֹר יחדו" (דב' כב י), שהרי "השם חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור" (ראב"ע על אתר).

כמו כן נקבעו גבולות וסייגים לשימוש בבעלי החיים, שמטרתם חינוך האדם נגד האכזריות המתבטאת בניצול ציני של בעלי חיים: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמ' כג, יט; לד כו; דב' יד כא); "ושור או שה אֹתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (וי' כב כח); "כי יקרא קן צפור לפניך... לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך" (דב' כב ו-ז).

מקורות שונים מעידים שיש להתייחס לבעלי החיים כאל אינדיבידואלים, ולהתחשב בצורכיהם. כך עולה מהפסוק "יודע צדיק נפש בהמתו" (מש' יב י), וכן מהמדרש המתאר את משה ואת דוד כרועים מסורים המעניקים לכל אחד ואחד מבני הצאן יחס אישי. תכונה זו שלהם היא שהפכה אותם בעיני ה' לראויים להנהיג את עם ישראל. ואילו על ר' יהודה הנשיא (המכונה "רבנו הקדוש" או פשוט "רבי") נמסר סיפור מפליא בעל מסר חתרני: עגל שהובל לשחיטה תחב את ראשו לכנף בגדו של רבי וגעה בבכי. אולם רבי שילחו מעל פניו באומרו לו: "לכך נוצרת". על כך נענש על דרך מידה כנגד מידה: משום שלא ריחם על העגל - נגזרו עליו שנים רבות של ייסורים. גם רפואתו נמצאה לו על דרך מידה כנגד מידה: משום שריחם, שנים רבות לאחר מכן, על בני חולדה, ולא הניח לשפחתו לטאטאם אל מחוץ לביתו, ריחמו עליו משמים ונעלמו ייסוריו.

תפיסה זו העולה מן המקורות מנוגדת לחלוטין לתפיסת תעשיות המזון המודרניות, הרואות בבעלי החיים אמצעי ייצור גרידא, ככל אמצעי אחר. הגישה כלפיהם היא נצלנית, ללא דאגה כלשהי לרווחתם. משום כך, למשל, מצופפים את בעלי החיים כדי לחסוך בהוצאות, או מרמים את השעון הביולוגי של תרנגולות מטילות באמצעות תאורה מלאכותית, כדי שתטלנה יותר ביצים. בוודאי שאין לצפות ליחס אישי וטיפול פרטני בבעלי החיים.

ב. רעיון הצמחונות ביהדות

דעה מקובלת ביהדות היא, שעשרה דורות ראשונים היו צמחונים, ורק לאחר חטאי דור המבול התיר ה' לאנושות לאכול בשר. כך נאמר בגמרא, מסכת סנהדרין נט ע"ב: "אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב 'לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ' (בר' א כט-ל) - ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר 'כירק עשב נתתי לכם את כֹּל' (בר' ט ג)".

ר' יוסף אלבו (בערך 1444-1380) מבאר את ההיתר שניתן בדיעבד לאכילת בשר בכך ש"לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כמו שהתיר להם יפת תואר על זה הדרך" (ספר העיקרים, מאמר שלישי פרק טו). את דעתו על אכילת בשר הוא מביע במילים חריפות: "מלבד מה שיש בהריגת הבעלי חיים אכזריות חֵמה ושטף אף ולימוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חינם, עוד יוליד אכילת בְּשר קצת הבעלי חיים עובי ועכירות ואטימות בנפש" (שם).

בדומה לכך מסביר דון יצחק אברבנאל (1508-1437), בפירושו לשמ' טז ד, מדוע סיפק ה' לבני ישראל במדבר "לחם מן השמים" (הלא הוא המן), ולא בשר:

ג. חזון הצמחונות והשלום של הרב קוק

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1935-1865) מתייחס במקומות שונים בכתביו לשאלה מהו היחס הראוי שיש להעניק לבעלי החיים. ההתייחסויות הללו, המצויות בספריו 'אפיקים בנגב' ו'טללי אורות', לוקטו וקובצו (ע"י הרב דוד כהן) בספר חזון הצמחונות והשלום מבחינה תורנית, וממנו אני מביאה את הציטוטים שלהלן.

הרב קוק קיבל את דעת חז"ל (בבלי סנהדרין נט ע"ב), שלא הותרה אכילת בשר לאדם הראשון, ושרק בשל ירידת הדורות הותר לאנושות להרוג בעלי חיים ולאכול את בשרם (עמ' מט). את דעתו על העוולה המוסרית שבאכילת בשר הביע במלים ברורות: "חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קחת חיי כל חי, בשביל צרכיו והנאותיו" (עמ' ז); וכן "אי אפשר כלל לצייר, שאדון כל המעשים, המרחם על בריותיו, ברוך הוא, ישים חק נצחי כזה בבריאתו הטובה מאד, שאי אפשר יהיה למין האנושי להתקיים כי אם בעברו את רגש מוסרו על ידי שפֹך דם, יהיה גם דם בעלי חיים" (עמ' ח).

בכתוב "כי תאַוֶה נפשך לאכול בשר" (דב' יב כ) הוא מוצא "גערת חכם נסתרת והערה גבולית, כלומר, כל זמן שמוסריותך הפנימית לא תקוץ באכילת בשר בעלי חיים, כמו שכבר אתה קץ מבשר אדם" (עמ' יא). מצב מוסרי ירוד זה של המין האנושי הוא זמני: "שבבא התור של המצב המוסרי לשקץ בשר בעלי חיים, מפני הגועל המוסרי שיש בו, הלא אז לא תאַוֶה נפשך לאכל בשר, ולא תאכל" (שם).

מדוע אם כן לא אסרה התורה לאכול בשר? הרב קוק מסביר, שנדרשת הדרגתיות בהתפתחותו המוסרית של המין האנושי. תחילה צריכים בני האדם לפתור את בעיית האיבה והמלחמות שבקרבם, ורק לאחר מכן יוכלו להגיע לדרגה המוסרית הגבוהה של התנהגות מוסרית וצודקת כלפי בעלי חיים: "אין ספק בדבר, שאלו היה איסור הריגת בעלי חיים מפורסם פרסום דתי ומוסרי, מצד הרגש הטהור של הצדק האלהי, הראוי להתפשט על כל היצורים… לעת עתה, שאין המצב המוסרי מתוקן כלל, ורוח הטומאה טרם עבר מן הארץ, אין ספק שהיה הדבר גורם תקלות רבות. התאוה הבהמית לאכול בשר, כשהיתה מתגברת, לא היתה אז מבחנת בין בשר אדם לבהמה" (עמ' יד).

היתר אכילת בשר הוא אפוא "ויתור מוסרי" העתיד להתבטל בעתיד (עמ' יח). אולם כבר במערכת המצוות הקיימת יש טפטוף מתמיד של ערכים, והוא שיהווה את ההכנה המוסרית לשינוי התנהגות המין האנושי עם בעלי החיים בעתיד (עמ' כג). לדוגמה, מצוות כיסוי הדם נועדה להזכיר לבני האדם שיש פגם מוסרי שמן הראוי להתבייש בו בנטילת חיי בעלי החיים (עמ' כג-כד).

הרב קוק מדגיש, שלעתיד לבוא ההתנהגות המוסרית של המין האנושי עם בעלי החיים לא תנבע מרגשות רחמים או "צדקה של ויתור", אלא תהיה בגדר "משפט ודין גמור, גזרה וחֹק איתן" (עמ' כב). עוד כדאי להזכיר שלפי טענתו לעתיד לבוא לא יוקרבו קורבנות מן החי, כי אם מן הצומח בלבד.

ד. עצות מעשיות לצמצום חלקו של כל אחד מאתנו בגרימת צער לבעלי חיים

גם מי שאינו מתכוון לשנות את אורחות חייו ולעבור לתזונה צמחונית, יכול, בלא מאמץ מיוחד, לצמצם את חלקו בגרימת סבל לבעלי חיים. זאת, למשל, על-ידי הימנעות מצריכת כבד אווז ובשר עגל חלב, שייצורם כרוך באכזריות מיוחדת, ועל-ידי מעבר לצריכת 'ביצי חופש' או 'ביצים אורגניות' במקום ביצים מלולים תעשייתיים. הטרחה מזערית, בהתחשב בכך שאנו מגדירים את עצמנו מוסרית גם באמצעות מה שאנו מניחים בצלחתנו ובפינו. להלן הסברים מדוע ראוי להימנע מצריכת המוצרים שהוזכרו לעיל.

ביצי תרנגולות המגודלות בלולים תעשייתיים

אורח החיים הטבעי של תרנגולות הוא חיים בלהקות קטנות, שיש בהן מדרג חברתי שבו כל פרט בלהקה יודע את מקומו ומזהה את חברי הלהקה האחרים. התרנגולות נהנות מאמבטיות חול, התרוצצות בחצר והתעופפות. את הביצים הן מטילות בפרטיות, בקינים שהקימו. כל זה לא קיים, כמובן, בלולים התעשייתיים, שבהם נכלאות התרנגולות בצפיפות רבה בשורות ארוכות של כלובים צרים המונחים זה על גבי זה (לולי סוללה). השטח המוקצב לכל תרנגולת הוא כגודל התרנגולת עצמה. הן אינן יכולות לזוז, ובוודאי שלא לפרוש את כנפיהן. רשת הברזל שעליה הן עומדות גורמת לעתים קרובות לפציעות ולעיוותים ברגליהן. הטלת הביצים בלולים התעשייתיים, שנעשית בלא שמץ של פרטיות, מתוארת ע"י הזואולוג קונרד לורנץ כעינוי הקשה ביותר בעבור התרנגולות. הצפיפות הקשה והמתח גורמים לתרנגולות לנקר את נוצותיהן או את חברותיהן לתא. כדי למנוע זאת נהוג לקטום את מקורן עוד בהיותן אפרוחים. הקיטום נעשה על-ידי מכשיר דמוי גיליוטינה, בעלת להבים מלובנים. התהליך גורם לאפרוחים כאב עז וממושך, שכן ברקמת המקור עוברים עצבים.

ביצים: מה ניתן לעשות?

גם מי שאינו מתכוון להימנע מצריכת ביצים, יכול לעבור לצריכת ביצים של תרנגולות המגודלות חופשיות, באופן יחסי. הללו נושאות את הכיתוב 'ביצי חופש' או 'ביצים אורגניות' ('ביצי חופש' עדיפות, משום שהעמותה למען חיות משק [עמותת חי-משק] מפקחת על תנאי הגידול של התרנגולות). חשוב לדעת שביצים הנושאות את הכיתוב 'ביצי משק טריות' אינן ביצים אורגניות, אלא ביצים מלולים תעשייתיים. כמו כן אין ללכת שולל אחר ציורים מטעים המוטבעים על גבי אריזות ביצים מסוימות, שבהם נראות התרנגולות חופשיות ומאושרות, למרות שמדובר, למעשה, בביצים מלולים תעשייתיים. צריכת ביצים של תרנגולות חופשיות עדיפה לא רק מבחינה מוסרית, אלא גם מבחינה בריאותית.

כבד אווז

הדרך להפקת אותו "מעדן" של כבד אווז שומני (פואה גרה) אכזרית במיוחד. האווזים מוחזקים בכלובים צרי ממדים, כדי שלא ינועו ויוציאו אנרגיה, על מנת שכל המזון שנדחס לגופם ישמש להשמנה. פיטום האווזים נעשה בכפייה, באמצעות צינור קשיח, דרכו מזרימים לגוף האווזים כמויות עצומות של מזון. אווז שפוטם במיוחד לשם הגדלת כבדו (עד פי עשרה ממשקלו הנורמאלי!) סובל במהלך הפיטום מבעיות בריאותיות חמורות, וביניהן: קרעים בוושט (עקב החדרת הצינור), בעיות נשימה קשות, נמק בכבד ודימומים פנימיים. הכבד החולה והמוגדל לוחץ על איברים פנימיים. בחוברת הדרכה של משרד החקלאות מתואר אווז כזה כ"נושם בכבדות, המקור חיוור, מתקשה בהליכה אפילו לשוקת המים, אינו מעכל יותר" ("הלעטת אווזים" 1970). כ12- אחוזים מהאווזים מתים במהלך הפיטום. המוצר המתקבל בסופו של תהליך הפיטום האכזרי הוא כבד חולה, עשיר ברעלים ובכולסטרול, המופק מאווז מעונה, המצוי במצב גסיסה. בשל התהליך האכזרי הזה נאסר פיטום אווזים בארה"ב, אנגליה, שבדיה ומדינות נוספות.

כבד אווז: מה אפשר לעשות?

פשוט מאוד, להחרים את המוצר הזה, הכרוך בסבל כה רב שנגרם לאווזים. בנוסף, כאשר אנו מזמינים מקום במסעדה, באפשרותנו לברר אם מוגש בה כבד אווז, ולפי התשובה שתתקבל להחליט אם נסעד בה. צעד זה יהיה יעיל בעיקר אם ניידע את בעלי המסעדה (או עובדיה) מהו השיקול שהנחה אותנו להזמין או שלא להזמין מקום במסעדה.

בשר עגל

העגלים המכונים "עגלים רכים" או "עגלי חלב", הנם, למעשה, עגלים שנקרעו מעל אמותיהם סמוך לזמן ההמלטה, וגודלו במתכוון בצורה שתהפוך אותם לחולים. כדי שבשר העגלים יהיה רך וחיוור, מזינים אותם בדיאטה נוזלית בלבד של תחליף חלב נטול ברזל וסיבים, שגורמת להם לאנמיה. העגלים נכלאים בתאי עץ חשוכים, קטנים וצרים, בהם אינם יכולים להסתובב. כל שהם יכולים הוא לעמוד או לרבוץ. מטרת גודלם המזערי של התאים היא למנוע מהם להפעיל את שריריהם, כך שבשרם יהיה רך יותר, וכן למנוע שרפת קלוריות "בזבזנית" ומיותרת, מבחינת המגדלים. רצפת התא אינה מרופדת בקש, כדי שהעגלים לא יכרסמו אותו ויזכו במנת ברזל, החיונית לבריאותם, אך פוגמת בטעם בשרם. בימיהם האחרונים של העגלים תאיהם כה צרים להם, עד שאינם מסוגלים אפילו לעמוד בנוחות. חיי הסבל הללו מגיעים לקצם כאשר העגלים נשחטים בערך בגיל ארבעה חודשים.

בשר עגל: מה אפשר לעשות?

פשוט להימנע מלצרוך בשר חולה, שייצורו כרוך בסבל רב הנגרם לעגלים.

סוף דבר

לא מצאתי סיום שיהלום מאמר זה יותר מציטוט הפסוק הנפלא מתהלים "טוב ה' לכֹּל ורחמיו על כל מעשיו" (קמה ט) וכן דבריו היפים של המדרש, ותביעתו מכל אחד ואחת מאתנו: "נקרא המקום רחום, אף אתה הֱיה רחום, הקדוש ברוך הוא נקרא חנון, אף אתה הֱיה חנון" (ספרי דברים מט, ד"ה "ללכת בכל").