אנונימוס בפייסבוק
צער בעלי-חיים אצל שלום עליכם
בעלי-חיים הם דמויות מרכזיות ביצירותיו של הסופר שלום עליכם. קובץ הסיפורים "אדם ובהמה" מביא תיאורים מגוונים מחיי בעלי-החיים, הכוללים רגישות רבה למצוקות היומיומיות שלהם, המוצגות לעתים קרובות בהשוואה למצוקותיהם של בני-האדם. כך, למשל, בסיפור "נפש חיה", משווה שלום עליכם בין גורלה של בת הרב הגיבנת והלוקה בשכלה, אשר מתה בטרם עת, לגורלה של ציפור פצועה שנערי העיר אספו וניסו לטפל בה כדי להציל את חייה, ללא הצלחה.ברבים מסיפוריו ניתן למצוא גם התייחסות ביקורתית ליחס שסובלים בעלי-חיים מידי האדם. הסיפור "צער בעלי-חיים", מונה שורה ארוכה של פגיעות בבעלי-חיים – דג שמוחזק בקערת מים קטנה, תרנגול המובל לשחיטה, חתול שסופג מכות כעונש על מעשה שכלל לא עשה, כלב ששופכים עליו מים רותחים וגורמים לו כוויות, ושני גוזלים שילדי גויים מתעללים בהם למוות. כל אלה מנקודת מבטו של נער צעיר, שמנסה באופן כושל להגן על בעלי-החיים ולמחות כנגד יחס החברה אליהם. הנער נתקל בתגובות עוינות ומזלזלות – החל בנזיפות ועלבונות מצד הוריו וחבריו, וכלה באלימות פיזית מצד ילדי הגויים, שמוכנים להתפנות מהתעללות בגוזלים על-מנת לכבד גם אותו במכות. את רשימת תיאורי מעשי האכזריות הוא מסיים בסיפורה של בת שכניו, שנרצחה בפוגרום – קורבן לאותו יחס חסר רחמים שסופגים בעלי-החיים.
מרד התרנגולים
אף על-פי שאת ההתעללות החמורה והבוטה יותר מייחס שלום עליכם לעתים קרובות לגויים, הוא אינו מעלים עין מפגיעה בבעלי-חיים גם כשהיא מתרחשת בתוך הקהילה היהודית. בסיפור "כפרות", הוא נותן הזדמנות להצגת עמדה ביקורתית על מנהג השימוש בתרנגולים לכפרות – מפי התרנגולים עצמם.הסיפור מביא תיאור דמיוני של תרנגולים המחליטים להתארגן למרד נגד מנהג הכפרות, ובורחים כאחד מהעיירה ערב יום הכיפורים. לאחר שנכשלים מספר ניסיונות להחזירם לעיר, מחליטים נכבדי העיר להוציא משלחת שתערוך משא ומתן עם התרנגולים הסוררים במטרה לשכנע אותם בצדקתו של מנהג הכפרות.
משא ומתן פשרני
בניגוד למה שהיה ניתן לצפות, התרנגולים בסיפורו של שלום עליכם מציגים עמדה פשרנית למדי – הם מדגישים שאין בכוונתם למחות נגד שחיטתם, שאיתה הם מוכנים להשלים בהכנעה, אלא רק מבקשים לחסוך מעצמם את הסבל הנוסף שכרוך בשימוש בהם לכפרות. כבר בתחילת הדיון עם משלחת בני-האדם, הם מבהירים עד כמה דרישותיהם נמוכות:"אין אנו מבקשים כלום... ניתן לכם את בשרנו, נטיל לכם את ביצינו, נמציא לכם את נוצותינו – ובלבד שלא נהיה כפרותיכם!" (עמ' ר')
אבל דווקא עמדה פשרנית זו משמשת את בני המשלחת כדי להציג טיעון, שנשמע לעתים קרובות גם בדיון המודרני לגבי מנהג הכפרות. לפי הטיעון, בין כה וכה פוגעים בתרנגולים באופן שגרתי למטרת אכילה, ולכן אין מקום למחות דווקא נגד מנהג הכפרות:
"מה ראיתם כי נזעקתם כל-כך על מנהג הכפרות? וכי נוח לכם, שבני-אדם שוחטים אתכם וצולים את בשרכם ואוכלים אתכם בכל פה רק לשם תאוות האכילה בלבד?"
טיעון זה עשוי לעתים לספק אדם המשתוקק לתרץ אכילת בשר, אך הוא נשמע פחות משכנע כשהוא מופנה כלפי התרנגולים עצמם... התרנגולים מגייסים לצדם גם טיעונים הלכתיים, ומציינים (נכונה!) שאין למנהג הכפרות שום ביסוס במצוות היהדות. נציגי משלחת בני-האדם לא מתרשמים, ומבהירים שאין בכוונתם להתפשר על קיום מנהג שכבר השתרש, אפילו במקרה שאין לו תוקף הלכתי:
"אם אין זה דין מפורש בתורה, הרי זה מנהג, מנהג ישן, שנקבע אצלנו מקדמונים, ובידו שמנהג ישראל דין הוא."
כצפוי, ניסיונות המשא ומתן אינם עולים יפה. בסופו של דבר מוותרים נציגי המשלחת על הניסיונות לשכנע את התרנגולים לקבל את עמדתם, ופונים לשימוש בכוח. מה שבסופו של דבר מכריע את הדיון הוא העובדה שהאדם חזק יותר ואינו צריך לתרץ את מעשיו:
"ממחרת היום ההוא יצאו כל בני העיר אל בית-מטבחים לראות במשפט העופות, שנפלו שבויים במלחמה, – והנה כולם מוטלים שחוטים על הקרקע זה בצד זה: התרנגולים והתרנגולות, הדגרניות והקעקעניות, הן ואפרוחיהן הקטנים עם הגדולים. והשוחטים עדיין עומדים עליהם, איש חלפו בידו, והם אצים לכלות את מלאכת-הקודש לכבוד היום הגדול והקדוש, יום צום-הכיפורים." (עמ' ר"ב)