כבשים במשחטה - מבט מקרוב

לקריאת הכתבה בליווי תמונות קשות לצפייה 

אנחנו ממתינים

שש בבוקר. אור הזריחה עולה על אזור תעשייה אפור ומטונף, מגלה בבהירות את פרטיה של גדר חשמלית המקיפה את בית-המטבחיים. אנחנו ממתינים ברכב מעבר לגדר, אורבים למשלוח של בעלי-חיים. אולי נצליח לצלם את העגלים ואת הכבשים, מגיעים במשאיות ונפרקים בכניסה למשחטה. אבל המקום כמעט שקט. מישהו מביא שלושה עגלי חלב ומספר כבשים למשחטה במתקן רעוע, קרון המחובר למכונית. המשלוחים הגדולים של העגלים, כך מסתבר, מבלים יממה שלמה במתחם המשחטה, לפני שגוררים אותם לחדר השחיטה. גם הכבשים הגיעו מוקדם יותר, אך לא הצלחנו לברר מתי. לאחר שעה וחצי ברכב אנו נכנסים למקום: שבע ושלושים, זמן התחלת "הפעילות".

גם הכבשים ממתינים

הפועלים מקבלים את נוכחותנו ללא עניין כמעט, כאילו הגענו למפעל לייצור שוקולד. מפטפטים ביניהם, צוחקים, מעשנים, עובדים. בכניסה למקום מתגלים לעינינו כ 15 כבשים, סגורים בתוך מתחם קטן וצפוף ליד פתח מקום השחיטה. המתחם נוצר על-ידי גדר ברזל ניידת. ניתן להגדיל ולהקטין את המתחם באמצעות הזזה של הגדר, וכך לצופף את הכבשים לפי מספרם. הפועלים לא רוצים תנועות "מיותרות": לוחצים את הכבשים עד שהם מהודקים גוף אל גוף, ראש מורם במקצת וסנטר מונח על הכבש שמלפנים - רק צריך להושיט יד ולגרור את הכבש, אין לו לאן לברוח. בעיניהם של הכבשים, בפעייתם, בתנועות ראשם ובמעט התנועה שעוד מתאפשרת לגופם, ניכרים חרדה ופחד עמוקים. הם לא הספיקו להתאושש מן ההובלה הקשה בקרון, בחושך ובטלטלה עזה, וכבר הם דחוסים בכוח בטריטוריה זרה ומאיימת, על רקע קולות גסים, התנהגות אלימה של בני-אדם וריחות מבשרים רע.

כבשים מוכים

השחיטה עתידה להתבצע בתוך חדר קטן. הכבשים חשים בסכנה וקופאים על מקומם, ממאנים להיכנס. הפועלים והשוחטים מזרזים אותם בכל דרך אפשרית. זה מתחיל בצעקות על הכבשים, ממשיך בניסיון להוביל אותם פנימה על-ידי טפיחות "קלות" המלוות בצעקות, ונגמר בבעיטות בגופם, בעיקר בחלק האחורי. כל העובדים במקום נועלים מגפיים, המקשיחים את הבעיטות. הם יודעים היכן לפגוע וכמה עוצמה דרושה כדי לשבור את החיות במהירות. המהירות מכתיבה הכל, כל האטה בתנועה מביאה להנחתת בעיטות חזקות יותר. עוצמת האלימות קולנית ומפחידה אם כי אין בה כעס או שנאה. אולי הדבר מפחיד עוד יותר - האנשים האלה רואים את הרג הכבשים בתור "עבודה", ודבר לא יעמוד בדרכה של השלמת העבודה. אפילו נוכחות הזרים עם המצלמה, כך נראה, אינה מרככת את הבעיטות. הכבשים, שנראים מרחוק גדולים ולא חלשים, אינם מסוגלים לעמוד בעוצמת אלימות - עד מהרה כולם מקרטעים לתוך חדר השחיטה. אליהם מצטרפים עוד שישה או שבעה כבשים שהיו כלואים בקרון סמוך. צפופים עד אפס מקום, מפוחדים והמומים, הם נגררים מתוך הקרון. חלק מהכבשים נתפסו ברגל אחת ונגררו לתוך חדר השחיטה. תוך כדי הגרירה נחבטו הכבשים בראשם, החלו להשתולל וניסו להתנגד. לשווא.

השחיטה

השחיטה מתקיימת בתוך חדר קטן, חלק מאולם גדול שבו נשחטים גם העגלים. את מעשה השחיטה מבצעים על גבי משטח ברזל באורך כמה מטרים, הבנוי משורות רצופות של מוטות ברזל. כאן הסכנה כבר מוחשית לחלוטין ולא ניתן לשכנע אף כבש להתקדם מרצונו. הקורבן הראשון אינו יכול שלא להריח את הדם הספוג בכל מילימטר רבוע של רצפת הבטון, אך עבור הבאים אחריו המחזה נורא עוד יותר: זה עתה הם חזו במו עיניהם בכל שלבי השחיטה של חבריהם, המונחים כעת זה לצד זה, שחוטים, מדממים ומפרפרים. הפועלים גוררים באלימות את הקורבן המבועת הבא, והאלימות גוברת כשתופסים את הכבש ומטילים אותו בעוצמה על המשטח. מעתה הוא הפוך על גבו, חסר אונים, כשאדם אחד מחזיק ברגליו האחוריות ואילו השני תופס את רגליו הקדמיות ומותח את ראשו לאחור. הצוואר חשוף. אחד השוחטים מניף סכין חדה מאוד באורך 20-30 סנטימטרים וחותך את גרונו של הכבש. אף שריר לא זע בפניו של השוחט, כאילו הוא חותך חומר דומם, חתיכת בשר. "בדיוק כמו הצרכן בבית", אני חושב. אבל הכבש הזה עדיין חי לחלוטין ומרגיש היטב את החתך שפתחו בצווארו.

הגסיסה

הכבש השחוט מנסה לנשום. הוא מאבד דם במהירות, אך נכונות לו עוד דקות של פרפור עד מוות, כשכל גופו מתנועע בעוויתות מהירות, כאילו הוא מנסה לאחוז במשהו, לקחת את החיים שלו בחזרה, לקום ולברוח. על המשטח מונחים כעת חמישה כבשים שחוטים. רעד הגופות המפרפרים מהדהד בחדר כשרגליהם של הכבשים רוקעות בעוצמה. אני עצמי מתחיל לרעוד ולהזיע, עם המצלמה ביד. אני מביט בשעון: הכבש האחרון פִרפר למוות כשלוש וחצי-ארבע דקות לאחר השחיטה. שאר הכבשים הפסיקו לזוז לאחר 2-3 דקות. הם ממש צמודים זה לזה, ובמהלך הגסיסה ספגו בעיטות מחבריהם. כשכבש אחד מפסיק לפרפר, המכות שקיבל מהכבש הצמוד לו עוררו אותו מחדש. עד שהאחרון שבהם מפסיק לגמרי.

בעיניים פקוחות

עוד כמה דקות אדומות, והכבשים כבר לא בין החיים. עד עכשיו התחבאתי מאחורי עדשת המצלמה. כעת אני מסיט אותה לרגע ובפעם הראשונה מסתכל ישירות בחיות שכבר מתות, בכבשים. חמישה כבשים, ספוגי דם בראשם, ברגליהם ובכל שאר חלקי גופם, צמודים זה לזה. ראשו של אחד הכבשים מונח על חלקו האחורי של הכבש לידו. העיניים פקוחות. הבעת פניהם כל-כך תמימה. הדבר היחיד שעובר בראש הוא, למה? למה זה מגיע להם?