גוף הפרה - זירה של אלימות

חותכים קצוות

בתעשיית החלב נוהגים לחתוך איברים שונים בגופן של הפרות: קרניים, פטמות, אוזניים וזנבות. את השיטות לגדיעת קרניים ולצריבת מספר סקרנו בעקבות תחקיר אנונימוס, אשר הוביל לאיסור מטעם מנהל השירותים הווטרינרים במשרד החקלאות על השיטה הקיימת לגדיעת קרניים. במסגרת זו נאסר גם חיתוך זנבות שלא למטרות רפואיות. עד לאיסור, נהגו רפתנים לחתוך את זנב הפרות משום שהפריע בחליבה. אין בידינו מידע, באיזו מידה נאכפים האיסורים.

פטמות "מיותרות"

"פטמות מיותרות הן מטרד בחליבה, ועלולות להרבות אירועי דלקות עטין," נכתב בחוברת הדרכה לרפתנים של משרד החקלאות; "לכן מוצע לכורתן בגיל צעיר. הכריתה נעשית בעזרת מספריים חדים... יש לחטא את בסיס הפטמה ולעצור את הדימום. יש להיזהר מטעות בכריתת הפטמות הרצויות". גם חיתוך מכאיב זה מתבצע ללא כל אלחוש או הרדמה.

מסרסים

את הפרות בתעשיית החלב מפרים באמצעות הזרעה מלאכותית, ואת הזכרים שנולדו שולחים לפיטום, עבור תעשיית הבשר. זכרים אלה - "תוצר הלוואי" ההכרחי של תעשיית החלב - עוברים סירוס ללא הרדמה וללא אלחוש: פותחים בסכין את שק האשכים ומושכים כל אשך בנפרד, עד שקורעים את צינורית הזרע שאליו הוא מחובר. הסירוס כרוך בהלם ובכאב עז, ויש לו השלכות נפשיות קשות ומתמשכות.

קוצצים טלפיים

פרות חופשיות נעות על פני מרחבים גדולים. בתנאים אלה, נשחקים טלפיהן (הקצה הקרני והקשה של הרגל) באופן טבעי, וגדילת קצהו של הטלף מותאמת לשחיקה זו. הכליאה ברפת תעשייתית צרה, ללא תנועה כמעט, מביאה לכך שטלפיהן אינם נשחקים. כך צומח בקצה רגלה של הפרה גידול קרני ענק, הפוגע ביציבה והנוטה להזדהם במהירות על-ידי ההפרשות המכסות את רצפת הרפת. הבעיות שנוצרות מאי-שחיקתו של הטלף פוגעות קשה במערכות רבות בגוף הפרה. היות שהזנחה ממושכת של בעיה זו מביאה לירידה ניכרת בתנובת החלב, מבצעים הרפתנים "טילוף" - קיצוץ קצהו של הטלף. כך תיאר כתב הארץ טילוף שחזה בו, במסגרת כתבת-פרסומת לתעשיית החלב לקראת חג השבועות:

הפרות קורסות

התוצאה הקשה ביותר של הגדלת כמות החלב היא קריסה מוחלטת. פרות שמשקל עטיניהן הכריע אותן ורגליהן החולות והחלשות אינן יכולות עוד לשאת את גופן, מתמוטטות ואינן מסוגלות עוד לקום ולצעוד. בשרן של הפרות, המבוגרות ביחס לעגלים הנשחטים לבשר, נחשב בשר קשה שאינו ראוי למאכל כמות שהוא, ולכן ממעטים להשקיע בפרות שקרסו. יש המשליכים אותן לשטח פתוח, ומשאירים אותן לגסוס למוות, ללא מזון, מים או טיפול ווטרינרי. לפעמים מפנים את הפרות כעבור שעות או אפילו יממה לשחיטת-דחק, כדי להיטחן לאבקות מרק או להכנת מזון לבעלי-חיים. יש המפנים אותן בדרך הקלה, הזולה והאכזרית ביותר: בגרירה על הקרקע לאחר שנקשרו בשרשרת לרכב ממונע, או בדחיפה על-ידי כף טרקטור או מלגזה. שיטות אלה גורמות פציעות וחבלות חמורות כתוצאה מן השפשוף בקרקע, קרעים ברצועות (נתק בסיבית התומכת בברך) ושבירת עצמות.

המסע האחרון

ההעמסה והפריקה של הפרות מתבצעות באמצעים אלימים, ובמהלכן נגרמים פציעות ושברים. בעת ההובלה, העלולה לכלול חניות במהלכן נותרות הפרות בשמש הקופחת ללא מי-שתייה, סובלות הפרות מפגעי מזג-האוויר, מצמא ומפחד. במשאית הדחוסה מסרבות הפרות לשכב או לרבוץ - עדות לחרדה שגורמת להן הנסיעה. פרות שנפלו, נרמסות לא פעם תחת רגלי הפרות החזקות יותר. הצפיפות והמחנק במשאיות מקשים על הנשימה, החום עלול להיות קטלני, וטלטלות כלי-התחבורה מעיקות ומסוכנות.

מול סכין השוחט

הסבל הכרוך בשחיטה מתחיל עם צעידת הפרות במבוך של גדרות ברזל, מן המשאית אל מקום השחיטה. הפרה, המריחה את ריח הדם של חברותיה והשומעת את זעקותיהן, מנסה להתנגד, והמובילים מזרזים אותה בבעיטות, מקלות, מוטות ברזל ושוקים חשמליים. במרבית המדינות המפותחות נהוג להמם בעלי-חיים באמצעות זרם חשמלי לפני שחיטתן. בישראל נשחטות הפרות כשהן בהכרה מלאה. לפני השחיטה מוטלות הפרות במהופך במשך דקות ארוכות עד לביצוע החיתוך. לעתים תולים אותן בחייהן ברגל אחת או יותר. הפרה, שהפלתה ותלייתה גורמות לא פעם נקעים או שברים ברגליה - מתפתלת מכאב ומאימה עד כי יש לאחוז בצווארה או להכניס מלקחיים לנחיריה על-מנת לאפשר לשוחט להרוג אותה באבחת סכין אחת. לפי עדויות של פעילי אנונימוס אשר ביקרו בבית-מטבחיים, לא פעם מתבצעת פשיטת עורן של הבהמות כאשר הן עדיין בהכרה מלאה, מיד עם החיתוך בצוואר, בעודן מפרפרות.