ביטול הנפש

ג'ורג' רומיינס 

איך איבדה החולדה את נפשה

המכחישים מגיעים

במשך רוב המאה העשרים, נחשב העיסוק ברגשותיהן ובמחשבותיהן של חיות כבלתי מדעי בעיני הרוב המכריע של חוקרי בעלי-החיים. היו שכפרו בגלוי בקיומם של תהליכים נפשיים (תחושות, מחשבות, רצונות וכו') בחיות, ואילו אחרים טענו שלא ראוי שהמדע יעסוק בתהליכים כאלה, בין אם הם קיימים ובין אם לאו. אלה וגם אלה נמנים עם הביהביוריסטים, שהחלוץ ביניהם היה ג'ון ב. ווטסון (Watson): חוקרים המתמקדים אך ורק במה שהם מסוגלים לראות (או לשמוע וכו') - ההתנהגות. את הרגשות והמחשבות לא ניתן לראות, ולכן, עבור הביהביוריסטים, הן אינן נושא ראוי למחקר. גישה דומה היא גישתם של הרדוקציוניסטים המטריאליסטיים: חוקרים המתמקדים אך ורק בפעולות הגוף, כגון: מדידת פעילות הורמונלית או פעילות עצבית. גם כאן מתעלמים מנפשן של החיות, וקובעים שיש תוקף מדעי רק לדברים שניתן לראות אותם - כלומר, לקיום הנפש אין תוקף מדעי ואין צורך להתייחס אליה כממשית. כל הגישות הללו נפוצות גם במחקר בני-אדם, אולם התוצאה ההרסנית ביותר שלהן הייתה - ועודנה - הֶכשר לפגוע בחיות ללא הגבלה, במעבדות מחקר ובמקומות אחרים.

גישה היסטורית לרעיונות מדעיים

ברנרד א. רולין, המכהן הן כפרופסור לפילוסופיה והן כפרופסור לפיסיולוגיה באוניברסיטת קולורדו, הוא אחד מן הכותבים הוותיקים על מעמדם המוסרי של בעלי-חיים. בספר "הזעקה הזנוחה", שפורסם לראשונה בשנת 1989, בוחן רולין בביקורתיות פילוסופית ומדעית כאחד את גישת המדע של המאה העשרים לחיי הנפש של חיות. החלק הייחודי - והעיקרי - של עבודתו הוא סקירה היסטורית של הרעיונות המדעיים על נפשן של חיות. רולין בוחן את גישת המדענים לא רק כאוסף של טענות העומדות בזכות עצמן, אלא בעיקר כטענות של אנשים מסוימים, הפועלים לפי אידיאולוגיה מסוימת בהקשר היסטורי מסוים. גישה זו מאפשרת לגלות מופרכות עמוקה ובלתי מוכרת בגישה המדעית לחיות במאה העשרים.

מהפכה מדעית?

ברקע עבודתו ההיסטורית של רולין נמצא מושג "המהפכה המדעית" של תומס קון. קון זיהה בהיסטוריה של תחומים מדעיים תקופות של הסכמה כללית בקרב המדענים לגבי מושגי-היסוד של התחום ("פרדיגמה"), לעומת תקופות של "משבר", המופיעות כאשר מצטברות בתחום המדעי סתירות פנימיות. המשבר מוליד "מהפכה" - גישה חדשה, הפותרת את המשבר והופכת להסכמה כללית. על פני הדברים, נראה שיחס המדע לחיות עבר "מהפכה": במאה התשע-עשרה הייתה הסכמה גורפת על כך שלחיות יש חיי נפש עשירים, ואילו בעשור השני של המאה העשרים, הופיעה הסכמה גורפת על כך, שאין לחיות חיי נפש. אם כן, האם ההתכחשות לנפשן של חיות הייתה הפתרון המדעי המוצלח כתוצאה מסתירות פנימיות גוברות?

דארווין ורומיינס

במהלך רוב המאה העשרים, התנערו חוקרי בעלי-חיים מכל קשר עם מדעני סוף המאה התשע-עשרה. מדענים אלה דיברו בחופשיות על חיי הנפש של חיות. צ'ארלס דארווין פרסם בשנת 1872 ספר בשם "הבעת הרגשות באדם ובחיות", ושם קבע כי "אין הבדל יסודי בין האדם ובעלי-החיים העיליים מבחינת היכולות המנטליות", וכן ש"החיות הנמוכות יותר, כמו האדם, חשות במופגן הנאה, כאב, אושר ואומללות" (מצוטט אצל רולין, עמ' 33). בן-זמנו, ג'ורג' רומיינס (Romanes), פיתח גישה למחקר ההתנהגות והנפש של בעלי-חיים, המסתמכת בהרחבה על תצפיות אקראיות ("אנקדוטות"). למשל, רומיינס שמע עדויות על כך שחולדות טובלות את זנבן בתוך בקבוקים (שפייתם צרה מגוף החולדה) כדי לדלות מתוכם שמן למאכל - והחשיב זאת כעדות להתכוונות ולאינטליגנציה. במאה העשרים, החלו מדענים לראות בדארווין וברומיינס אנשים תמימים, שחטאו בהאנשה (אנתרופומורפיזם) ובחוסר שיטתיות משווע - כי הם לא ערכו ניסויים. רולין מתפלמס עם המבקרים - הוא מדגיש שגם ניסויים הם שיטת מחקר מוגבלת, וממילא רומיינס הסתמך גם על ניסויים (למשל, רומיינס ביקש לוודא את סיפור החולדות והשאיר להן בקבוקים עם ריבה - והן אכן השתמשו בזנב כדי לדלות אותה דרך פי הבקבוק הצר). אולם האם לאחר רומיינס ודארווין נוצר "משבר", שחייב "מהפכה"?

מורגן: פשטות עם נפש

רולין סקר את כתביהם של חוקרים בולטים בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, שמכחישי הנפש נהגו לייחס להם ביקורתיות "מהפכנית" על גישת דארווין-רומיינס. אחד מהם הוא לויד מורגן (Morgan), דמות רבת-השפעה בפסיכולוגיה, שלכאורה טען, שניתן להסביר התנהגות ללא התייחסות לנפש, ושעיקרון הפשטות (העיקרון שלפיו יש להעדיף את התיאוריה הפשוטה ביותר להסברת תופעות) מחייב אותנו להימנע מן ההנחה, שלחיות יש נפש. אולם כאשר טורחים לקרוא את דברי מורגן, מסתבר שהוא טען חד-משמעית, שלחיות שונות יש תודעה ואינטליגנציה; כל דרישתו הייתה, שנימנע מלייחס לחיות תכונות נפשיות מורכבות, במקרה שאפשר להסביר את התנהגותן לפי יכולות נפשיות פשוטות יותר.

ג'נינגס: תיאור עם נפש

נוהגים להציג את הביולוג רב-ההשפעה, ה. ס. ג'נינגס (Jennings), כמי שדרש לתאר את התנהגותן של חיות ללא ניסיון לתאר תהליכים נפשיים. רולין בדק ומצא, שג'נינגס אמנם האמין באדיקות שאפשר לתאר התנהגות של חיות באופן אובייקטיבי, בעוד שלא ניתן לוודא טענות על נפשן; אולם ג'נינגס גם טען, שהניסיונות להסביר את התנהגותן של חיות במונחים גופניים בלבד - אינם משכנעים; החיות לומדות ומפגינות אינטליגנציה, וניתן לתאר את התנהגותן תוך שימוש במושגים כגון פחד, עייפות, בחירה ותשומת-לב.

לב: גוף עם נפש

ז'ק לב (Loeb), מאבות הפיסיולוגיה, מוצג כרדוקציוניסט מטריאליסטי, כלומר: כמי שטען כי חיות אינן אלא גוף ללא נפש. גם כאן מצא רולין, שלמרות התמקדותו הנלהבת של לב במדידת תהליכים גופניים, הוא כלל לא הכחיש שלחיות יש נפש. אדרבה, הוא כתב במפורש שלפיסיולוגים אסור לוותר על ההתייחסות לתודעה, והוא מניח שיש קשר בין מצבי תודעה לבין מבנה המוח.

לא היה משבר!

רולין סקר מלומדים נוספים, ומסקנתו: ההתכחשות לנפשן של חיות לא הייתה תגובה למחלוקות ולסתירות פנימיות במדע הישן. בפשטות - כל חוקרי התקופה הסכימו, שלחיות יש נפש, והדבר לא עורר סתירות בעבודתם; נהפוך הוא, הם ראו בנפשן של חיות מרכיב חיוני להבנת בעלי-חיים, גם אם לא בהכרח נוח למחקר. הכחשת הנפש לא צמחה אפוא מתוך שיקולים מדעיים. כאשר החל ג'. ב'. ווטסון, אבי הביהביוריזם, לקדם את רעיונותיו נגד עיסוק בנפש (של כל בעלי-החיים, כולל בני-אדם), הוא לא גייס לעזרתו טיעונים מדעיים נגד קיום הנפש. כדברי רולין (עמ' 98): "הוא מכר זאת, לא הוכיח"; והוא היה איש יחסי-ציבור מוכשר (הוא התעשר משימוש שעשה בתורתו בתחום הפרסום), אשר ידע לקלוע היטב לרוח התקופה.

הכחשת אישיות, פיצול אישיות

רוח הזמן

אם לא צצו בתחילת המאה העשרים סיבות מדעיות להכחיש את קיומה של נפש בעלי-חיים, מדוע נחלה גישה זו הצלחה כה גדולה במדע במשך המאה? רולין טוען - ואינו מקורי בכך - שרוח חדשה הופיעה בתחילת המאה בכל תרבות המערב, ובכלל זה במדע. רוח חדשה זו, הפוזיטיביזם, ביקשה להתנער מכל מה שנתפס כ"עודף", כתלוי ברעיונות "ערטילאיים", "מטאפיזיים". הפוזיטיביסטים ביקשו לחקור רק תופעות שניתן לקלוט אותן בחושים ולהוכיח את קיומן באמצעות נתוני החושים. הנפש בכלל, ונפשם של בעלי-חיים אחרים בפרט, הייתה חשודה בהכרח: זהו דבר-מה שלא ניתן לראות (או לשמוע וכו') ישירות, ולכן תיאורו תלוי בפרשנות, ברעיונות - בדברים שלא ניתן להוכיחם. "ניקיון" השפה מדיבור על התכוונות ותחושות לטובת תיאורי פעולות "אובייקטיביים", הפך להיות הכרח מדעי. בנוסף לכך, המדע החדש הבטיח שליטה. החלום המדעי הישן של שליטה בטבע קיבל תנופה מחודשת, שבאה כאן לידי ביטוי בהבטחה לפענח יצורים חיים (ובני-אדם בכלל זה) בתור מנגנונים של גירוי-תגובה; המדע יספק את הגישה לכפתורים הנכונים, שלחיצה עליהם תפיק מיצורים חיים את התגובות הרצויות לנו.

התנגשות עם ההגיון הפשוט

ההתכחשות לנפשן של חיות העלתה בפני המדענים מספר קשיים. ראשית כל, זה פשוט לא מתקבל על הדעת: ביטול הנפש מתנגש עם ההיגיון הפשוט, המחשבה היומיומית, האינטואיציה - ה-common sense - של כל אדם, ובכלל זה של מדענים. כל אדם שנמצא בקשר אישי כלשהו עם חיה (ובדרך-כלל: כלב או חתול), אינו מסוגל להתייחס אליה באמצעות תיאורי התנהגות גרידא. כדי לתקשר עם החיה, לצפות את התנהגותה, לטפל בה ולהיזהר מפניה במידת הצורך, לא די לחשוב שהיא פועלת לפי עקרונות פשוטים של גירוי-תגובה, אז ייוותרו פעולותיה חסרות פשר. אין מנוס מלהניח שיש לה רגשות כגון פחד, שמחה, רעב, סקרנות וכו', שהיא מבינה את סביבתה ברמה מסוימת ושהיא פועלת מתוך התכוונות ורצונות. אך המדען הביהביוריסט משאיר את ידיעותיו אלה בבית ומגיע למעבדה עם אישיות אחרת, שמסלקת מתוכה את כל הידע השימושי היומיומי. לפי רולין, המדענים חיו בשלום עם פיצול אישיות כזה. ככלות הגדול, בתקופה זו ויתרו מדענים בתחומים רבים על אחדות בין ההיגיון הפשוט לבין עבודתם המדעית; אף פיזיקאי, למשל, לא החל לשחק בכדור עם ילדיו לפי תורת היחסות.

פסיכולוגיה נטולת פסיכולוגיה

בעייתית יותר, עבור המדענים, היא הסתירה הפנימית שנוצרה בתוך הביולוגיה ובעיקר בתוך הפסיכולוגיה. האבסורד נשמע גדול מכדי שמדען כלשהו יוכל לחיות אתו בשלום, ואף על-פי כן הוא שרד עשרות שנים וכלל לא נעלם: המדענים עסקו בלימוד נפשן של חיות מתוך הצהרה שהן משוללות נפש. סתירה זו באה לידי ביטויה הבוטה ביותר בניסויים בחיות, שבהם נועדו החיות לשמש "מודל" לנפש האדם, ובעיקר לתחושת הכאב באדם. אינספור ניסויים נערכו בגרימת כאב עז לחיות שונות, כדי להבין את מנגנון הכאב ואת האמצעים לשיכוך כאב בבני-אדם. אין כל משמעות לניסויים אלה, אם אין מניחים שהחיות חשות כאב בדומה לבני-אדם. אולם כאשר הועלתה טענה זו בפני מדענים ווטרינרים, הם הכחישו בעקביות ובתוקף, שהחיות סובלות כאב. רולין מביא דוגמאות לתפיסה זו, כפי שהיא רווחה בקרב רוב הווטרינרים האמריקאים בשנות השמונים (זמן כתיבת הספר). לפי הווטרינרים, הרדמה ומשככי כאבים, אינם קשורים כלל בכאב אלא הם "אמצעי ריסון כימיים" - כלומר, הם חומרים שנועדו לאפשר לווטרינר לנתח בשקט. כתוצאה מתפיסה זו, נעשה שימוש נדיר בלבד בחומרים אלה בשעת ניתוח, ויש שהשתמשו במקומם ללא הבחנה בחומר המשתק את השרירים ומונע בכך מן החיה לזוז - מבלי למנוע כאב כלל.

לחיות עם סתירות

על פני הדברים נראה, שהסתירות הללו בוטות מדי; ה"פיצוץ" חייב להגיע. רולין אינו מספק לנו ניתוח פסיכולוגי ליכולתם של בני-אדם לחיות עם סתירות. אך ההיסטוריה של ההתכחשות לנפשן של חיות מלמדת, שאנשים יכולים לחיות מצוין עם סתירות. רוב המדענים פשוט התעלמו מן הבעיה. וכאשר הנושא צץ, התייחסו רק לאחד מסעיפי הדילמה תוך ביטול הסעיף האחר: כשדובר בהשלכות על בני-אדם, הכירו ביכולתן של חיות להרגיש כאב, ואילו כשדובר על תחושת הכאב בחיות כשלעצמן, טענו שאין להן יכולת כזו.

מעל למוסר

ההשלכות המוסריות של הכחשת היכולת להרגיש הן ברורות מאוד, אך במדע של המאה העשרים, ירד המוסר למחתרת. לפי רולין, במסגרת ה"ניקיון" שנעשה במדע מכל "פרשנות" ו"סובייקטיביות", התחזקה מאוד התפיסה, שלפיה המוסר כלל אינו רלוונטי למדע; המדע הוא כביכול טהור, עובדות נטו - והטוהר שלו הוא בעל ערך עליון. כל ניסיון להטיל עליו הגבלות מטעמים מוסריים הוא פגיעה בלתי נסבלת (עמדה ערכית-מוסרית בפני עצמה...). גילוי הניסויים שערכו הנאצים בבני-אדם עורר זעזוע מסוים בתחום זה, אך "ועדות אתיקה" מקצועיות שנוסדו במחצית השנייה של המאה בתחומים מדעיים שונים, נותרו, בעיקרן, ריקות מתוכן, במידה שלא הופעל לחץ ציבורי בנושא.

נוחות מוסרית

התכחשות ליכולתן של חיות לסבול הייתה (כבר בימי דקרט, במאה ה 17) דרך נוחה להשקיט את מצפונו של המדען, העורך בהן ניסויים מכאיבים, מפחידים ומטריפים (ניסויים רבים נערכו בגרימת טירוף לחיות). כאן כדאי להזכיר נושא, שרולין אינו מתעכב עליו - המדע, החדשני, החילוני והעירוני כל-כך, נזקק לסוג חדש זה של תירוצים, אשר חקלאים לא נזקקו לו מעולם, משום שפגיעתם בחיות הייתה מעוגנת היטב במסורת, שהוחלפה בהדרגה באדישות תעשייתית. אם כן, הממד המוסרי הוא הסיבה המרכזית לפער בין ההתעלמות הנחרצת מנפש החיות, לבין ההתעלמות המגומגמת מאוד מנפש האדם - אשר התחייבה בדיוק באותה מידה לפי העקרונות הפוזיטיביסטיים של הביהביוריזם. על השורה התחתונה חוזר רולין מספר פעמים: ההשלכות המוסריות המחרידות של ההתכחשות לנפשן של חיות, התקבלו על-ידי המדענים בקלות כה רבה משום שסבלן של החיות לא הטריד איש כמעט גם מחוץ לממסד המדעי. בדומה לכך, למרות הכרה יחסית בנפשם של בני-אדם כמין ביולוגי, במאה ה-19 התגייסו מדענים בנחרצות לתמוך באפליות רווחות של קבוצות חברתיות מסוימות, כשסיפקו טענות "מדעיות" על יכולתם המוגבלת של "פראים", שחורים, מהגרים, עניים ותינוקות לחוש כאב - עד כי הם אינם זקוקים, למשל, להרדמה בשעת ניתוח. היכולת לחוש כאב והזכות להקלה מכאב נותרו נחלתם של בעלי הכוח.

והחולדה שבה להכרה!

קולות אחרים

תהליך ההכרה המדעית המחודשת בנפשן של חיות שונות לא נשלם. מדענים רבים עדיין מתעקשים להתייחס להרגשותיהן ולמחשבותיהן של חיות כבלתי ראויות לעניין מדעי או כבלתי קיימות. לפני 15 שנה, בימי כתיבת ספרו של רולין, היה המצב אף חמור יותר. למרות זאת, השינוי, שניצניו הופיעו כבר לקראת 1950, ניכר כיום היטב. המסורת הלא-ביהביוריסטית המוכרת ביותר בחקר בעלי-חיים היא האתולוגיה - חקר התנהגות בעלי-החיים, שמייסדיו הבולטים, האירופיים, היו קונרד לורנץ וניקו טינברגן (Tinbergen). האתולוגים הסבירו את התנהגותן של חיות בהקשר אבולוציוני (כלומר, כיצד מועילה ההתנהגות להישרדות החיה), הם צפו בחיות בסביבתן הטבעית והעניקו חשיבות מרכזית לתכונות מולדות - האינסטינקט. ההבדלים בין האתולוגים לביהביוריסטים הם עצומים, וכמעט שלא נערכה ביניהם תקשורת (מאמרים אתולוגיים חשובים תורגמו לאנגלית רק ב 1957). אולם שני המחנות גם יחד הניחו, שנפשן של חיות אינה נושא ראוי למחקר. לורנץ וטינברגן, כמו הנסיינים האמריקאיים, העדיפו לצפות בתופעות "אובייקטיביות". אולם רולין מבהיר, שנפש החיות לא נעלמה מן המחשבה המדעית לחלוטין אף בימי השיא של הביהביוריזם. ברחבי אירופה אך גם בארצות-הברית ובבריטניה נמצאו חוקרים, שהכירו בנפשן של חיות וזיהו היטב את הנטייה של הביהביוריסטים לברור עובדות נוחות ולהתעלם מתופעות מרכזיות בחייהם של בעלי-חיים.

ביקורת פנימית

בסוף שנות הארבעים החלו להישמע דברי ביקורת על הביהביוריזם מתוך קהילת החוקרים עצמה. רולין מדגיש, שסטודנטים רבים ודאי חשבו מחשבות דומות בכל תקופת שלטונו של הביהביוריזם - אולם ההכשרה המקצועית חנקה את הביקורת. כדי לפתוח את עולמם הסגור של מדענים אלה, היה צורך בביקורת מפי בכירי התחום. נושא בולט בביקורת היה הסתייגות מריבוי הניסויים בחולדות - יותר ממחצית הניסויים בארצות-הברית בשנים 1945-1948. פרנק ביץ' (Beach) במאמר רב-השפעה מ-1949, ציין שהחולדות נבחרו בתור "חיות הניסוי" המועדפות ללא כל הצדקה מחקרית. לדבריו, זהו אינו מדע ההתנהגות, אלא מדע התנהגות החולדות - ואין הצדקה להשליך מחולדות על מינים אחרים, ובני-אדם בכלל זה. ביץ' הצביע גם על כך, שרוב הניסויים בפסיכולוגיה (70% באותה תקופה) עסקו בהתניה ובלימוד לפי העיקרון של בדיקת תגובות לגירויים מבוקרים. האינסטינקטים, למשל, נזנחו ללא הצדקה, אף על-פי שלעתים קרובות הם משפיעים על ההתנהגות יותר מגירויים חיצוניים ולמידה. ביץ' ואחרים הגיעו למסקנה, שהרצת חולדות במבוכים אינה יכולה להחליף ידע על התנהגות החיות בתנאים טבעיים ומגוונים הרבה יותר. הביהביוריסטים פשוט התעלמו מתופעות שאינו הולמות את תיאוריית הלמידה שלהם - למשל, שלחיות יש נטיות מולדות ללמוד דווקא באופנים מסוימים, או שהן נוהגות ללמוד גם אם אין מספקים להן "חיזוקים", כנהוג במעבדה.

בעיית השפה

לקראת 1960 ניכרה השפעה חזקה של מבקרים מבחוץ. נועם חומסקי (Chomsky) פרסם ב-1959 ביקורת נוקבת על ניסיונו של הביהביוריסט הבולט של התקופה, סקינר (Skinner), להסביר את תהליך רכישת השפה האנושית כתהליך של גירויים ותגובות, המושפעות מ"חיזוקים". חומסקי הצביע על כך, שלא ניתן להסביר את לימוד השפה ללא הנחה שיש בבני-אדם יכולות מולדות מסוימות, ובעיקר היכולת להשתמש בתחביר - באמצעות התחביר, אנו יוצרים משפטים חדשים לחלוטין, שמעולם לא למדנו אותם באמצעות "חיזוק". למרות הדגשת ייחודה של השפה האנושית, חומסקי הזכיר גם שחיות אינן פועלות לפי חיזוקים בלבד. הביקורת של חומסקי על הביהביוריזם נבעה - באופן מוצהר - גם ממניעים אידיאולוגיים: התנגדות לביהביוריזם כמדע של שליטה בבני-אדם, הן באמריקה והן בברית-המועצות. ההכרה בתכונות מולדות הפכה להכרה בגורם נפשי, שאין למדינה שליטה עליו.

הנפש חוזרת לאופנה

רולין מציין, שלא מעט פסיכולוגים החלו להכריז על קיומה של התודעה (לפחות בבני-אדם) ללא נימוק - ממש כשם שקיומה הוכחש ללא נימוק כמה עשורים קודם לכן. בשנות השישים, התודעה הלמה את רוח הזמן. פסיכולוגים גילו יותר ויותר עניין בחוויות סובייקטיביות של בני-אדם. אחד מן הנושאים שעוררו סקרנות היה חוויות פסיכדליות, תחת השפעתם של סמי הזיה - מצב שבו מתנתקים בני-אדם מההיגיון של גירוי ותגובה חיצוניים. אופנה מדעית סוחפת חדשה, הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, נוצרה בהשראת התפתחות טכנולוגית - המחשב. המחשב סיפק דימוי לפעולת המוח: לא רק גירוי ותגובה, אלא גם עיבוד נתונים בין הגירוי לתגובה. אמנם, עיבוד נתונים אינו מחייב תודעה (למחשב אין תודעה), אך העניין ביכולתם של בני-אדם וחיות אחרות לעבד נתונים וליצור בנפשם דימויים שונים הוא שיפור ביחס לצרות-האופקים הביהביוריסטית.

התנהגות חיות מורכבת

בשנות השישים החלו חוקרים (ובעיקר חוקרות) להתעניין בהתנהגותם של קופים, והחלו הניסיונות ללמד קופים להשתמש בשפת סימנים. מול הישגיהם של הקופים נותרו (עד היום) ספקנים, המנסים לתלות כמה שיותר מיכולותיהם בלימוד "מכני" דרך גירוי ותגובה. אולם מול מורכבויות אלה, ולאחר שההכרה בתודעה האנושית כבר שבה לאופנה - קצרה הדרך להכרה בקיום הנפש של חיות שונות. בהדרגה התגלו יכולות נפשיות גבוהות לא פחות במינים שונים של יונקים ועופות, ולא רק קופים. החוקרים החלו להתייחס למחשבתן של חיות. פריצת דרך בתחום זה ביצע דונלד גריפין, בספרו מ-1976, "שאלת תודעתן של חיות". גריפין, חוקר התנהגות בעלי-חיים אמריקאי, ותיק ומכובד, בחן בעיניים רעננות נתונים רבים ומוכרים, והגיע למסקנה שנפשן של חיות היא נושא לגיטימי למחקר. ספרו של גריפין התקבל בקהילת חוקרי החיות בזעם, עלבון ובוז. אולם המסר נקלט בהדרגה וכיום (בעיקר בתקופה שלאחר פרסום ספרו של רולין) "אתולוגיה קוגניטיבית", התחום שכונן אז גריפין, היא מדע משגשג. בשנים האחרונות ניכר עניין מדעי גובר בהתנהגויות מורכבות של בעלי-חיים בינם לבין עצמם - אינטליגנציה חברתית, מסורות בתוך חברות בעלי-חיים וכדומה.

השלב האחרון: נפש ומוסר

זרע נוסף שנזרע בשנות השישים הוא הביקורת הציבורית על יחסם של בני-אדם לחיות. הספר "מכונות חיות" (1964) של רות האריסון, חשף את זוועות החקלאות המתועשת בבריטניה ועורר מיד מאמצים מדעיים לאמוד את סבלן של חיות. על רקע הלחצים הציבוריים והתקדמות החקיקה בתחום בכל העולם המערבי, המדענים נקראו לספק את תשובות לשאלות על "יחס הומאני" לחיות. קיום הרגש בחיות הפך להיות מובן מאליו בתחום החדש של "מדע רווחת בעלי-חיים". אמנם, חוקרים רבים נוטים להסתיר את רגשותיהן של החיות באמצעות מושגים טכניים כגון "עקה" (stress) ודגש רב על מדידות פיסיולוגיות. אולם כמה מן החוקרים החלו לעסוק במוצהר בסבלן של חיות. זוהי התקדמות אפילו ביחס לביולוגים שקדמו לביהביוריזם. כשם שההתעלמות המוסרית של הציבור מגורלן של חיות אפשרה את ההתכחשות לנפשן של חיות במדע, כך משפיע כיום העניין המוסרי הציבורי על סדר-היום המדעי - והפעם מתוך קשר אמיץ יותר עם העובדות.