שחיטת חיות גדולות בבריטניה

תוכן הכתבה: המועצה והדו"ח  בתור לשחיטה  הרג עם הימום ובלעדיו  תגובות בבריטניה לדו"ח 

המועצה והדו"ח

הדים

הדי דו"ח יוני 2003 של Farm Animal Welfare Council) FAWC) על שחיטת חיות גדולות, נשמעו בישראל בגלל הביקורת המופיעה בדו"ח על "שחיטה כשרה". לעומת התגובות הציבוריות האוטומטיות בישראל, מבט רציני בדו"ח מגלה עבודה מקצועית, שמטרתה להפחית משהו מעינוי החיות בחקלאות. ההשוואה עם דו"ח מבקר המדינה (53ב) בעניין משחטות בישראל, מתבקשת: בבריטניה קיימת מועצה מקצועית גדולה, העובדת באופן קבוע, וכל עניינה ממוקד בצמצום הפגיעה בחיות; ואילו בישראל מתגבש מדי פעם צוות קטן לסקירות בשטח – ללא התייחסות לרווחת החיות.

המועצה

FAWC (להלן: "המועצה") נוסדה ב 1979 במטרה לחקור את רווחת החיות המנוצלות בחקלאות ולהמליץ לממשלה על שינויי חקיקה ושינויים אחרים. במועצה יש כיום 19 חברים/ות. לדברי הדו"ח האחרון (עמ' 1),



עוד מבהירה המועצה (עמ' 2), כי:



תפיסת-העולם של המועצה רחוקה אפוא מהכרה בזכויות בעלי-חיים. המלצותיה לממשלה כוללות בתוכן מראש "איזון אינטרסים" בין רווחת החיות לבין האינטרסים החקלאיים. זהו המחיר של יצירת גוף ממוסד לרווחת בעלי-חיים – אך אין ספק שכך גם נוצרים בקביעות שינויים בתוך התעשייה (באופן שאינו מוכר לנו בישראל).

אופי הדו"ח

דו"ח המועצה מתייחס לשחיטת בקר, כבשים, חזירים, חזירי בר, איילים, סוסים ויענים. הוא מתבסס על מחקרים, ביקורים במשחטות בבריטניה ובאירופה (מדינות שמהן מייבאת בריטניה בשר), התייעצות עם עשרות רבות של גופים מהתעשייה וגופי מחקר, וכן עם כמה ארגונים להגנה על חיות. הדו"ח מנוסח כהמלצות לשיפור, מגובות בהסברים שמתוכם ניתן לחלץ עובדות רבות על מצב החיות בפועל.

שחיטה בבריטניה כיום

בשנים האחרונות חלו שינויים מהירים בהליכי השחיטה בבריטניה. ב 1995 נכנסו לתוקף תקנות רווחת בעלי-חיים (שחיטה והרג). בזמן זה נוסדה רשות חדשה, Meat Hygiene Service, עם דרישה לנוכחות של וטרינר רשותי בכל המשחטות. הדאגה לבריאות בני-אדם עומדת בראש משימותיו, אך יש לווטרינר גם אחריות על שמירת רווחת החיות. המשחטות גדלות בהדרגה ומספרן נמצא בירידה מתמדת. לכן מתארכים טווחי ההובלה, והחיות כיום סובלות מנסיעות ממושכות. מספר החיות הנשחטות אינו מצטמצם: ב 1983 נשחטו 31.6 מיליון יונקים גדולים, ואילו ב 1998 נשחטו 37.3 מליון. המגפות הגדולות היו לכאורה ישועתן הזמנית של החיות. בשנים האחרונות נשחטות בבריטניה פחות חיות גדולות, בעקבות המגפות שפרצו שם (כגון מחלת הפה והטלפיים), עד ל"שפל" של 24.6 מיליון בשנת 2001. אולם בעקבות המחלות נערך הרג המוני של חיות מחוץ למשחטות – לא פעם באכזריות העולה על הנעשה במשחטות; כמו כן, הבריטים החלו להרבות באכילת חיות ממינים חדשים, כגון איילים, יענים וחזירי בר.

פתרונות המועצה

הדו"ח ממעט להציע פתרונות חותכים לליקויים שהוצגו בו. במקרים רבים, הוא ממליץ להכניס פירוט רב לתקנות; למשל, במקום להסתפק בהוראה שלחיות צריך להיות חלל מספיק, יש להוסיף טבלאות הקובעות את מספר החיות שמותר לדחוס ביחידת שטח ובהתאם לתנאים מכבידים נוספים. מדובר בהארכה עצומה של התקנות, ובהפיכת אכיפתן למסובכת יותר ויותר. כאן נכנס הצורך בהכשרת העובדים בתעשייה ובהכנסת גורמי פיקוח נוספים. התקציב, אם כן, יהיה השורה התחתונה בהפיכת הדו"ח למשמעותי.

בתור לשחיטה

היציאה מהמשאית

ההמתנה לשחיטה עלולה להפוך לסיוט, אם החיות נותרות כלואות במשאית צפופה ולוהטת. 23 דקות המתנה במשאית הן הממוצע הארצי, אך לעתים מעכבים את החיות במשאית אפילו חמש שעות. ביציאה מהמשאית מתגלות חיות שנפצעו במהלך ההובלה ו"דורשות", כדברי הדו"ח, שחיטה מיידית. היציאה מועדת לאסונות: "חיות אינן אוהבות לנוע בירידה ולכן ירידה בשיפוע חד גורמת להן עקה והן מסתכנות בפציעה מקפיצה, החלקה או נפילה" (עמ' 8). החוק מחייב להשתמש ב"ציוד ראוי" לפריקה, אך בהיעדר פירוט מהו ציוד ראוי, נפוץ השימוש בציוד הגורם לפחד ולתאונות – שיפוע תלול, לא יציב וללא מעקה. הווטרינר נוכח בפריקה רק לעתים נדירות, אף על-פי שנוכחותו נחוצה שם. המעבר מן המשאית למתחם ההמתנה אמור להיות רצוף וישר, אולם לעתים קרובות הוא משובש, כי רוב מתכנני המשחטות אינם בקיאים בהתנהגות של חיות, כדברי הדו"ח. כאשר יש במעבר גורמים מעכבים, נערך "טיפול" רב יותר בחיות – כלומר – מפחידים ומכים אותן.

מתחם ההמתנה

בין המשאית למשחטה עצמה קיים "מתחם המתנה" (lairage). החיות עשויות להמתין שם שעה בלבד, אך לא פעם הן ממתינות ליום שלמחרת, ותקנות חירום ל"בקרת מחלות" (משנת 2002) מתירות להחזיקן שם עד 48 שעות. הסבל בסביבה חדשה ועוינת זו הוא רב, כלשונו היבשה של הדו"ח (עמ' 10-11):



חזירים סובלים בהמתנה במיוחד, ובמיוחד הזכרים, שנוטים לתקוף זה את זה בתנאי צפיפות, עד כי המועצה ממליצה על "שחיטה מיידית". בנוסף לכך, הם רגישים במיוחד למגע עם חזירים זרים, וכאשר מערבים חזירים ממשקים שונים – ההתקפות והמצוקה מרובים. החוק דורש כי רצפת מתחם ההמתנה "תמזער את סכנת ההחלקה", אולם בפועל חיות רבות מחליקות, כי בוני המשחטות מייחסים חשיבות לרצפה קלה לניקוי – שהיא חלקה. קולות עזים מפחידים מאוד את החיות, ומן הדו"ח משתמע, שבמקרים רבים שומעות החיות הממתינות את חברותיהן נכפתות ונשחטות. דלתות נטרקות מפחידות את החיות במיוחד, והמועצה ממליצה לפתח "תרבות של אי-טריקה". החיות סובלות גם מלחות, מחום ומאדי אמוניה, בעיקר במבנים ישנים. החוק מחייב שיהיו מים "זמינים" לחיות תמיד, אולם המועצה מצאה "פרשנות נרחבת" למושג "זמין", כלומר: גם כשניתנו מים, הצפיפות מנעה מחיות להגיע אליהם – ולעתים הם הזדהמו. החוק דורש שלחיות יהיה די מקום לעמוד, לשכב ולהסתובב, אולם המועצה ראתה מקרים רבים של צפיפות-יתר, שבהם נמנעים תנאים בסיסיים אלה מן החיות.

ריסון בקר

לאחר תקופת המתנה במכלאה של המשחטה, מובלות החיות לחלל שבו יהממו אותן לקראת השחיטה. את הבקר מנסים הפועלים להכניס לתיבה זעירה, אך החיות נבהלות מכל גירוי – אורות, קולות וזרמי אוויר, וכן מהצורך לדרוך על רצפה לא ישרה, הנהוגה בתאים אלה. החיות הממאנות להיכנס לתיבה, סופגות לעתים קרובות מכת חשמל לזירוז. המועצה (FAWC) "מודאגת" מהזמן הממושך שבו מותירים את החיות בתיבה במשחטות, עד 45 דקות במשחטה אחת שנסקרה על-ידי המועצה "וכתוצאה מכך הראו החיות סימנים ברורים של חרדה" (עמ' 22 בדו"ח).

ריסון חיות קטנות יותר

כבשים, עזים, חזירים ועגלים הם קטנים דיים כדי שאדם ישתלט עליהם ללא שימוש בתיבת מתכת. הפועל עובר בין החיות בתוך המכלאה ומכריע אותן בזו אחר זו. לא פעם יש עומס-יתר במכלאה, ואז מתקשה הפועל לעבור בין החיות ולהמם אותן, ולא כל שכן להמשיך במהירות בתהליך ההרג, לפני שחלקן ישובו להכרה (את החיות הורגים על-ידי חיתוך צווארן לאחר ההימום. החיות עלולות לשוב להכרה אם ההימום אינו מדויק או אם חלף פרק זמן מסוים לפני ביצוע החתך). הפועלים נוהגים באלימות, והמועצה ממליצה להגביל זאת (עמ' 26):

הרג עם הימום ובלעדיו

הרג בגז

הרג בגז פוטר את החיות מחלק מן האלימות שהן סופגות מידי הפועלים בשיטות אחרות. בשיטה זו, מכניסים שניים-שלושה חזירים לחלל סגור ומזרימים לתוכו פחמן דו-חמצני. כשליש מן החזירים בבריטניה מומתים בגז. וכך נראית הגסיסה: במשך עשר השניות הראשונות לא ניכרת תגובה התנהגותית. אז ניכרים קוצר נשימה והגברת קצב הנשימה, ואז "עשויה להיות השמעת קולות והתנהגות בריחה". אחר-כך עשויים להופיע "איבוד היציבה והתחלה של עוויתות". החיה נותרת בהכרה "זמן ניכר", עד 15 שניות. על בסיס המחקרים ותצפיות המועצה, תהליך הגסיסה "נראה כמשתנה בין סלידה מתונה לחמורה". (עמ' 29) גזים אחרים, כגון ארגון וחנקן, הורגים באופן פחות מכאיב, אולם ארגון דורש חשיפה ממושכת (שבע דקות). המועצה מבקשת לחקור בנושא ולאסור את ההרג באמצעות פחמן דו-חמצני תוך חמש שנים.

אקדח הימום

שיטת ההימום הנפוצה בבריטניה היא הצמדת מעין אקדח למצח החיה, אשר יורה מסמר לתוך המוח – החיה אמורה לאבד את ההכרה מיד, ואחר-כך הורגים אותה בחיתוך הצוואר. ההצמדה מאפשרת מידה יחסית של דיוק ויעילות בגרימת ההלם, אולם יש החוששים להשתמש בשיטה זו בעקבות מחלות המוח המסוכנות לבני-אדם ("הפרה המשוגעת" ומחלות דומות).

הימום חשמלי

בכבשים ובחזירים, מרבים להשתמש בהימום חשמלי על-ידי מכשיר דמוי-מלקחיים, הננעל על ראש החיה. הפעלת המכשיר כרוכה במאבק ודורשת מיומנות. כמו כן, אם לא יבצעו חתך בצוואר החיה תוך 15 שניות, היא עלולה לשוב להכרה בעודה מדממת. לעתים קרובות, לא מצליחים הפועלים לדייק בהפעלת המכשיר, וכתוצאה מכך ייתכן שהיא אינה מאבדת את ההכרה. הממשלה הזמינה מחקר לייצור מכשיר יעיל יותר. במשחטות מעטות, מהממים והורגים גם בקר בהלם חשמלי. הפועלים מכניסים את הפרה לתיבת ריסון, שם מזרימים חשמל לראשה להימום, ואחר-כך הורגים אותה בזרם חשמלי לעטין. הפרה סובלת כך מעצם הריסון, וגם פעולת המכשיר נוטה להשתבש בקלות.

יהודים ומוסלמים: ללא הימום

החוק הבריטי (תקנות 1995) מתיר הרג חיות ללא הימום רק בשחיטה יהודית ומוסלמית. חוקי השחיטה היהודית דורשים שהחיה תהיה בריאה ולא פצועה עד לשחיטה, כלומר – ללא הימום. שחיטה מוסלמית (חלאל) דומה לשיטה היהודית, אך כוהני הדת המוסלמים התירו שיטות הימום המותירות את הלב פועם, וכך נעשה במשחטות רבות. המעט שהתירו רבנים בבריטניה הוא לבצע הימום לאחר חיתוך הצוואר, והדבר נעשה בכמה משחטות (בבקר בלבד). השחיטה הכשרה מחייבת ריסון אגרסיבי יותר מזה הנדרש להימום. בקר מרסנים בעמידה בתאים מיוחדים, תוך קיבוע הראש וחשיפת הצוואר לחיתוך בתנועה אחת של וריד הצוואר ועורקי הראש. אולם הריסון שסקרה המועצה היה בלתי יעיל, כשראשים מחליקים מתוך המתקן והרגליים בסכנת פציעה (עמ' 34):



כבשים עוברים ריסון אלים אף יותר, כי נוהגים לגזוז את הצמר בצווארם לפני השחיטה, כשהפועל הופך את הכבש בידיו. נציגי המועצה ראו פועלים מרימים כבשים צעירים תוך אחיזה בצמר בלבד – פעולה בלתי חוקית, בבריטניה.

שחיטה כשרה וגסיסה מתמשכת

החיתוך העמוק בשחיטה היהודית כולל תאי עצב רבים, ולדברי הדו"ח (עמ' 35):



חוקרים מדדו את פעילות המוח של חיות נשחטות, ומצאו שהיא נפסקת (כלומר, החיה מאבדת תחושה) בכבשים 7-5 שניות לאחר ביצוע החתך, אולם בבקר נמשך התהליך 40-22 שניות. כל זאת במקרה של חיתוך יעיל ביותר: אם עורקי הראש נחסמים, זמן ההכרה מתארך. מחקר בעגלים הראה, כי למעשה הם נותרים בהכרה 10 שניות עד שתי דקות, ומחקר אחר בבקר הראה דקה עד לאובדן ההכרה. העורקים גמישים, והם נוטים מיד לחסום חלק מהחתך, כשדם נקרש במהירות במקום וחוסם את הפתח; הלב ממשיך להזרים דם למוח וכך מתארכת תקופת הסבל והמצוקה. הדו"ח מציין, כי נציגי המועצה ראו שוחט הדוחף את ידו לתוך הפצע בצוואר הבקר כדי לזרז את זרימת הדם: "הליך זה כשלעצמו, לדעתנו, סביר שיגרום כאב בלתי נחוץ נוסף ומצוקה וגם לא סביר שהוא ישיג את מטרתו." (עמ' 35)

שחיטה כשרה אינה חוקית

כפי שראינו, למרות קבלה ללא ערעור של "דרישות התעשייה" להרוג חיות, מצאה המועצה פרקטיקות רבות שאינן מתיישבות עם החוק הבריטי, או טעונות שיפורים כגון פירוט נוסף בתקנות, שיפור הפיקוח, חינוך הפועלים, החלפת הציוד ואיסור על שיטות מסוימות. אחת מהמלצות הדו"ח היא לבטל את ההיתר לשחוט חיות גדולות ללא הימום; גם שיטות הריסון הנהוגות לקראת שחיטה כזו מנוגדות לחוק, לפי המועצה. עד לביטול ההיתר, ממליצה המועצה לחייב את המשחטות לבצע הימום בחיות מיד לאחר שנשחטו.

תגובות בבריטניה לדו"ח

רוח המועצה

ההמלצה לבטל את הפטור שניתן לגורמים דתיים – פטור מן החיוב להמם חיות לפני שחיטתן – היא רק אחת משורת המלצות ארוכה מאוד שכולל הדו"ח (המלצה זו ניתנה על-ידי המועצה כבר ב 1985). יש בדו"ח המלצות לבצע איסורים נוספים, אך אלה נדירות לעומת המלצות על תיקונים טכניים קטנים. המועצה היא גוף ממוסד לעילא ובעל אמון רב בבירוקרטיה: חברי המועצה מניחים, שפירוט בתקנות, מיסוד הליכי האכיפה ומחקר מדעי מדוקדק – יוכלו "לפתור את הבעיות". מבחינת המועצה, רווחת בעלי-חיים היא פרויקט של שיפור מתמיד. השחיטות הפולחניות – היהודית והמוסלמית, עם היצמדותן העיקשת לטכניקה קבועה, פוגמות בתמונה אופטימית (ואולי נאיבית) זו.

רוח התעשייה

המציאות – כפי שהיא עולה מדו"ח המועצה עצמו – אינה עונה על חזון השיפורים. אין ספק, שתיאורי הזוועה של השחיטות הפולחניות הם אותנטיים, ומעידים על סבל עצום שנגרם לחיות בשיטות אלה; אולם גם שיטות ההימום מחרידות. אמנם ב"מיטבן" הן גורמות פחות סבל משחיטה ללא הימום, אך בפועל, מפעלי ההרג מנוהלים לפי עקרונות כלכליים, של מהירות בעבודה ואדישות לחיות; ההימום אינו מתבצע ביעילות הנדרשת, ממש כשם שהשחיטות הפולחניות אינן מתבצעות כפי שמציגות אותן הסמכויות הדתיות. אם תחליט ממשלת בריטניה לאסור שחיטה ללא הימום, השיפור עבור החיות יהיה צנוע מכפי שנדמה.

יריות ראשונות

הדו"ח נועד להתפרסם בחודש יוני, אך כבר בחודש מרץ החלה ההמלצה השנויה במחלוקת לתפוס כותרות. פגישה בין נציגי הקהילה היהודית, הקהילה המוסלמית והמועצה – עלתה על שרטון, והנציגים מיהרו לעיתונות. הכותרות דיווחו על "זעם" בקהילות, ולנציגים ניתן מקום נרחב להתבטאות. מולם רואיינה ד"ר ג'ודי מקארתור-קלרק, יו"ר המועצה. הנושא מעורר עניין ציבורי נרחב, כי המדובר בקהילות גדולות (כ 1.6 מיליון מוסלמים וכ 270,000 יהודים), אשר הורגות מיליוני חיות בשנה. נתח השוק המוסלמי בבשר כבשים הוא הבולט ביותר: כרבע מן הכבשים בבריטניה (1,214,000 לפי נתוני 1998) נשחטים בשיטת חלאל ללא הימום. בנוסף לכך, רוב בשרן של חיות הנשחטות ללא הימום (עד 80%, לפי הערכה אחת), מגיע לשוק הרגיל, ללא סימון כלשהו, כלומר לצרכנים שאינם יהודים או מוסלמים. הדבר מנוגד הן להעדפת הצרכנים והן להיתר שנקבע בחוק הבריטי.

קור-רוח בריטי

כאשר אסרה ממשלת הולנד על שחיטה כשרה של פרים בחודש מאי 2002, נשמעו בישראל האשמות ב"אנטישמיות". הרב מיכאל מלכיאור נלהב לבצע השוואה אוטומטית בין האיסור בהולנד לאיסור על שחיטה כשרה בגרמניה הנאצית, תוך התעלמות מן ההקשר השונה לחלוטין. בבריטניה, ראשי הקהילה היהודית והקהילה המוסלמית היו שקולים הרבה יותר. נציגי שתי הקהילות אמרו, שהמדובר במסורות עתיקות, שהאנשים בקהילות ייפגעו, ושהשחיטה הפולחנית אינה אכזרית. הם גם הדגישו את החששות מפני חדירת חלבונים נגועים (וסכנה למחלת קרויצפלד יאקוב בבני-אדם) ממוח החיה לתוך מחזור הדם שלה, לאחר שהממו אותה באמצעות החדרת מסמר למוחה. ג'ופרי אלדרמן, המנהל הפוליטי של "הקמפיין להגנה על השחיטה", הדגיש שהיהודים יצייתו לחוק בכל מקרה, ואם יחול האיסור – הם ייבאו בשר כשר; זהו איום כלכלי דק. גם מסעוד חוואג'ה, נשיא רשות החלאל, הביע איום דק משלו: הוא אמר, שאם הממשלה תממש את ההמלצה, "הדבר יסעיר מוסלמים לא רק בארץ זו אלא בעולם כולו".

מסתבכים בלשונם

היהודים והמוסלמים הרבו לטעון, שיש בידיהם "הוכחות מדעיות" לכך, שהחיות מאבדות את הכרתן מיד, או לפחות שהשחיטה הכשרה ושחיטת החלאל אינן אכזריות יותר מהרג לאחר הימום. כשניסו לפרט, נשמעו דבריהם תמוהים – מטענתו של אלדרמן, כי בשיטות המקובלות החיה "סובלת פעמיים", הן בהימום והן בשחיטה (תוך התעלמות מכך, שחיה ללא הכרה אינה סובלת עוד), ועד להתבטאותו של חוואג'ה ב"טיימס" (15.5):



טענות אלה נראו מגוחכות מול הנתונים היבשים שהביאה מקארתור-קלרק. אלדרמן בתורו, נדחק לטיעונים משונים עוד יותר. למשל, בראיון ל"רדיו 4" (30.3):



בעוד שאלדרמן "משלם" באמצעות פגיעה בזולתו, הציגה מקארתור-קלרק פרשנויות דתיות משלה (הארץהארץ, 16.5):



התעלמות זו מכך שה"שיפור" הוא אכן ביטול השחיטה הכשרה, אופיינית לטיפולה של המועצה בנושא: בדו"ח ובפרסומים קודמים שלה, הרבתה המועצה לעסוק בתיאולוגיה יהודית – השחיטה הכשרה המקובלת כיום אינה מחויבת על-פי התורה, ההבדל בין כמות הדם שנותר בגוף החיה לאחר שחיטה כשרה לעומת הדם שנותר לאחר שחיטה עם הימום הוא זניח, וכדומה. אין פלא, שרשויות הדת כעסו על "הדעות הקדומות" של המועצה, דהיינו – על הפלישה לתחומן.

העובדות שנעלמו

התקשורת הבריטית נהגה בנימוס: היהודים והמוסלמים קיבלו מקום לדבר בשבחם של "חברה רב-תרבותית" ו"זכויות האדם"; יו"ר המועצה זכתה בבמה לפרט בה, תוך כמה שניות בממוצע מאבדות החיות את הכרתן בכל שיטה, והעיתונים מלאו בתיאורי השחיטה הכשרה ושחיטת החלאל. העיתונאים הדגישו, שהפולחן של דתות אלה אוסר על מאמיניהן לאכול דם, ולכן תולים את החיה, חותכים את צווארה לרווחה ונותנים לה לדמם עד מוות. מן התיאורים מעוררי החלחלה נעלמה העובדה הפשוטה, שהרג עם הימום מחריד אף הוא (ולעתים הוא גרוע יותר). המוסלמים והיהודים לא הצליחו – או שלא ניסו – להעביר מידע זה לציבור הרחב. העיתונות הכללית הציגה את ההימום כברירת מחדל מובנת מאליה – ואם לא מציינים במפורש שגם זוהי זוועה, ודאי זה בסדר. מקארתור-קלרק כתבה במבוא לדו"ח:



ברמה הציבורית, לפחות, תקווה זו לא התגשמה. ההמלצות המועילות הרבות לא הוזכרו. החיות נדחקו מן הדיון הציבורי פעמיים: פעם אחת על-ידי היהודים והמוסלמים שבחרו למקד את הדיון בעצמם, ופעם שנייה על-ידי הנוצרים, שבחרו למקד את הדיון ביהודים, במוסלמים ובחיות שאוכלות קהילות אלה – אך לא בחיות שאוכלת רוב האוכלוסייה.