"מה, ולעגבנייה לא כואב כשחותכים אותה?"

"מה יישאר לי לאכול?"

אני מודה: ל"טיעון המחץ" ה"משעשע" שבכותרת, לא התייחסתי מעולם ברצינות. תמיד הנחתי, שהגידי גובים המנפנפים ב"טיעון" כזה אינם מעוניינים להגן על צמחים אלא להתיר את דמם של בעלי-חיים, ובעיקר לסתום ליריב את הפה. אולם לאחרונה אמרה לי פעילת אנונימוס מסורה, רצינית ומבועתת, שהיא מעולם לא פתחה את "החיים המסתוריים של הצמחים" מחשש שיתגלה לה שצמחים מרגישים וסובלים, ו"אז מה יישאר לי לאכול?". כך מצאתי את עצמי מקריב שעות ארוכות בקריאת היצירה המפורסמת - למען חייהן של נשמות מצפוניות, המאיימות לשבות רעב.

באופן תיאורטי...

נניח שיש לצמחים תודעה, ושכואב להם כשקוטפים, מבשלים או אוכלים אותם - מבחינה תיאורטית זו שאלה מעניינת. פיטר סינגר כתב על כך, שגם אז עדיף לאכול צמחים ולא חיות שאוכלות צמחים, כי אכילת חיות גורמת בעקיפין להרג כפול ומכופל של צמחים, שנאכלו על-ידי החיות (כמות הצמחים הנדרשת כדי לכלכל חיות שנאכלות כבשר גדולה פי כמה מכמות הצמחים שהייתה נדרשת לו נאכלו צמחים ישירות). "אני מודה כי בנקודה זו הפך הוויכוח לפארסה", מוסיף סינגר (עמ' 276).

מה, אתה מרגיש?

בקיצור נמרץ, יש שלושה סוגי הוכחות לכך שזולתך מרגיש (כאב, פחד, הנאה וכדומה): התנהגות, מבנה מערכת העצבים והתועלת האבולוציונית שבהרגשה. כדי לשכנע שזולתך מרגיש, יש צורך בצירוף כל שלושת סוגי הטיעונים - ואכן, קיימות עדויות חותכות לתכונות אלה ברוב הגדול של בעלי-החוליות, ובספק מסוים גם בכמה חסרי חוליות גדולים. אולם התנהגות צמחית המעידה על כאב זוהתה עד כה רק בדמיונם הפרוע של טומקינס, בירד וחבריהם; לצמחים אין מערכת עצבים (אפילו לא לטענת טומקינס-בירד) ולא שום דבר העשוי לתפקד באופן דומה; וקשה להבין כיצד הייתה יכולה להתפתח הרגשה ביצורים, שאינם מסוגלים להגיב לגירויים באופן אפקטיבי. כדאי להזכיר, ש"התנהגות" של צמחים, כגון פנייה לעבר אור השמש או הצמחת קוצים, אינה מעידה על הרגשה יותר משצמצום האישונים שלנו בשמש או הצמחת שיער על ראשנו מעידים על הרגשה - "התנהגות", במובן זה, היא תגובה פעילה ומיידית יותר. בכל מקרה, היעדר מערכת עצבים אצל צמחים והיעדר יתרון אבולוציוני ביכולתם להרגיש, סוגרים את הדיון.

מדע האסוציאציות החופשיות

"החיים המסתוריים של הצמחים" שייך לז'אנר של ספרי מסתורין כאילו-מדעיים, והוא עמוס בתיאורי "ניסויים מדעיים". ברוב הניסויים, הפרשנות הפרועה של נתונים חסרי משמעות מותירה אותך בפה פעור. למשל, בפרק 4: מהנדס בשם ג'ורג' לורנס כיוון כלפי השמיים מכשיר שבתוכו צמח, והמכשיר השמיע פעימות; לורנס החרוץ הסיק, שהצמח קלט תשדורות של חייזרים והעביר אותן למכשיר. ודרך אגב, אלה היו חייזרים במצוקה, כי אחרת למה להם לטרוח לשדר מרחוק כל-כך? טומקינס ובירד מסבירים ברוב חן כיצד הצליח לורנס לפענח אותות, שכל אדם פחות מוכשר היה מפספס מתוך אשליה שזהו סתם רעש רקע:

שטויות או שקרים?

מעבר לברר-ר-ר-ר-ביפ-ביפ-ביפ, קיימים בספר כמה תיאורי ניסויים זהירים, שאם תוצאותיהם אכן התקיימו כפי שמתואר - תוכל/י לנצל את פיך הפעור כדי לאכול את כובעך (טוב, גם ניסויים אלה מוגשים בחבילה אחת עם פרשנויות-יתר הרואיות, אבל למה להיות קטנוניים). למשל - פוליגרף שחובר לצמחים פלט אותות חריגים כאשר התקרב אל הצמחים אדם, שהשחית בנוכחותם צמח אחר קודם לכן; אותות כאלה לא נרשמו כאשר התקרבו לצמחים אנשים אחרים (עמ' 20-21). או שהנסיין שיקר, או שהוא דמיין, או שלצמחים יש חיים מסתוריים מאוד. אז איך יודעים?

מבוא לסוציולוגיה של המדע

הניסויים המהפכניים שתוארו בספר, נערכו מחוץ למוסדות מדעיים מוכרים וללא פרסום בכתבי-עת מדעיים. כמה מילים על הממסד המדעי: הוא קפדן, איטי, ביקורתי וקטנוני בדרישה להוכחות. והוא יודע להכשיר חוקרים הפועלים לפי עקרונותיו ולהפיק מחקרים בהתאם לעקרונות אלה, ובו-בזמן לפלוט חוקרים ולפסול מחקרים, שאינם מצייתים לאותם עקרונות. מדי פעם עלול להיפלט כך גאון לא מובן, אך רוב הנפלטים הם עצלנים, שוטים או רמאים. נכון, הממסד האקדמי גם נוטה ליישר קו עם תפיסות מוסריות-חברתיות-פוליטיות מקובלות, וזו עלולה להיות צרה צרורה (למשל: זה מה שמאפשר לקיים ניסויים בבעלי-חיים ולפלוט מן המערכת את מי שמתנגדים לניסויים). אך אין בכך כדי לגרוע מן העובדה, שהממסד המדעי מהווה מכשיר חברתי יעיל להשתקת שוטים ורמאים; גיבורי "החיים המסתוריים של הצמחים" אכן מתלוננים באריכות על חוסר הכרה ממסדית.

וגם לפילוסופיה של המדע

ארתור גאלסטון, פיסיולוג של צמחים מאוניברסיטת Yale, טרח להגיב על "החיים המסתוריים של הצמחים" מעל דפי כתב-העת המדעי הוותיק, Natural History. גאלסטון מספק מעט מידע על מחקרים, שניסו לחזור - ללא הצלחה - על ניסויים המופיעים בספר, ועל חורים מהותיים בידע שעליו מסתמכים טומקינס ובירד. אך גאלסטון מזועזע יותר מן השיטה האנטי-מדעית שבה מצדדים החוקרים המופיעים בספר: הם אינם מוטרדים מכך, שאיש אינו מצליח לחזור על תוצאות הניסויים שלהם בתנאים דומים, משום שהם אינם חושבים שכדי להוכיח טענות עובדתיות, יש צורך להעמיד את ההשערות למבחן פומבי ושיטתי. לדעתם, צריך "מודעות" מיוחדת כדי להגיע לתוצאות בניסויים: "לפי הסבר זה," כתב גאלסטון, "כל מי שעושה ניסויים יכול 'להוכיח' כל דבר שהוא רוצה פשוט על-ידי כך שהגיע לתוצאה פעם אחת - או אולי מדי פעם. ומה בנוגע לניסויים שלא עובדים? אימא טבע פשוט קצת מתביישת."

נגד ה-כול

הז'רגון המדעי ואזכורם של רעיונות מדעיים מחוץ להקשרם, עלולים לערפל מעט את הבחנתו של קורא מנומנם במיוחד. אך הספר מבהיר היטב, שהוא שם פס רחב לא רק על הליכים אלמנטריים של הוכחה מדעית, אלא גם על רוב מה שידוע לנו על העולם הפיזיקלי והביולוגי. הצמחים אינם סתם חשים כאב (ירק הנזרק למים רותחים "צווח בכאב") אלא בעיקר עוסקים בקריאת מחשבות - משימה מרתקת שרובנו נכשלים בה; לכן עולה התהייה, איך דווקא הצמחים מצליחים? אחד מכוכבי הספר מסביר:



וגאון אחר הסביר, לדבריהם, כי



באמת מגניב. יש דברים שאי-אפשר להסביר, ולכן קבלו את ההסבר שלי ואל תצפו להוכחות כי אלה דברים שאי-אפשר להסביר!

בקיצור, מי שרוצה ללכת שולל אחרי גיבובי השטויות האלה - שיהיה בריא. ושייזהר כאשר הפילדנדרום הקרוב ילחש לו שהחייזרים דורשים שיקפוץ מהגג.