וואההו!!!
רק דבר אחד יפה יותר מלראות ציפורים נודדות בסרט: לראות אותן במציאות. לטובת אלה מבינינו שאינם דואים בשחקים בעקבות ציפורים ואפילו אינם טורחים להוציא את הראש מהבית עם משקפת - ציפורים נודדות יכול לספק הצצה לעולם בלתי מוכר ועשיר במידה מדהימה. שיהיה ברור: הסופרלטיבים של המפרסמים ("אחד הסרטים המדהימים מבחינה ויזואלית בתולדות הקולנוע") לגמרי לא מוגזמים. כל-כך יפה... לעתים יפה מדי, כפי שנראה בהמשך הדברים.
חיות מתועדות
ציפורים נודדות הוא סרט תיעודי. כמו בכל סרט תיעודי, אנו סקרנים לדעת: האם הסצינות מפוברקות? האם נוכחות צוות הצילום השפיעה על מהלך האירועים? שאלות אלה מטרידות במיוחד ביחס לבעלי-חיים: כאשר המתעדים משפיעים על התנהגות של בני-אדם - המדובר, בדרך-כלל, בהשפעה בהסכמה; אולם כאשר מדובר בבעלי-חיים, עולה החשש שהצוות כפה עליהם את נוכחותו, ואולי אף החזיק אותם בכוח במקומות מסוימים והכריח אותם להתנהג "לפי התסריט". בסרטי טבע ישנים, בימוי בכוח היה נפוץ כדי לפברק סצינות דרמטיות כאילו-טבעיות. בציפורים נודדות יש דמיון חשוד לסרטים הישנים. כיצד, למשל, הצליחו לצלם ציד אווזים מקרוב כל-כך - מהו הקשר בין הציידים לבין צוות הצילום? בסצינה אחרת, נוחתות ברנטות אדומות-חזה (ברנטות - סוג אווזים) בתוך אזור תעשייתי - אתר נחיתה תמוה מאוד לברנטות. האם הצוות הוביל אותן לשם כדי ליצור תמונות דרמטיות? אחת מהברנטות מסתבכת בשלולית של ביוב בוצי באופן הנראה קטלני. האם הכניסו אותה לשם לצורך הצילום? האם חילצו אותה? הסרט מונע מאתנו לדעת את האמת, ונותרים חששות כבדים - למרות ההבטחה המופיעה בכותרות - שפגעו בעופות.
מצלמה שקופה ביד חזקה
בציפורים נודדות, המצלמה מתחבאת: הציפורים מתעלמות ממנה, כביכול. נראה שהבמאי ביקש, שרק הציפורים יהיו במוקד תשומת-הלב. עבור הסקרנים, סינמטק תל-אביב מציג בלובי סרטון על עשיית הסרט (קטעים כאלה באיכות אינטרנט ניתן לראות גם ב
אתר הסרט). בסרטון רואים את המצלמות ואת צוות הצילום - בסירות מהירות שהציפורים חגות סביבם, ובכלי-תעופה קלים שהציפורים עפות לצדם. ברור שהציפורים האלה קשורות לאנשים, ואכן, הפרסומות לסרט מספרות, שחלק מן האתגר הטכני היה לגדל להקות ציפורים "מוחתמות" על בני-אדם ורגילות לרעש הציוד. כאן מתגלים הממד המפוברק של הסרט וההתערבות הקיצונית בחיי הציפורים. האם יוצרי הסרט שדדו קנים של ציפורי בר? הדגירו ביצים? כמה גוזלים מתו במהלך המבצע (ואולי דווקא יותר ציפורים מתות בחייהן בטבע)? ואולי עלינו להחרים את הסרט בגלל הדרך שבה יצרו אותו?
הסיפור, כזה כאילו
בסרטים מעולים רבים, המשודרים בערוצי הטבע, מתועדות אוכלוסיות מוגדרות של חיות ממין מסוים לאורך תקופה ממושכת, כשאנו עוקבים אחר סיפורם האישי של פרטים בודדים ולומדים להבין את עולמם. מחוות ופעולות, הנראות סתמיות לעין המזדמנת, מתגלות כבעלות משמעות רבה. כך לומדים לכבד את החיות, להזדהות איתן. ממד זה נעדר מציפורים נודדות. פרין, הבמאי, ניסה לבטא את הסיפור של נדידת הציפורים. ניסיון מתנשא: תארו לעצמכם סרט, המבקש להציג את הסיפור של חיי החברה האנושיים! כך אי-אפשר להימנע משטחיות ומהיצמדות לסטריאוטיפים.
מקוטע מדי, יפה מדי
למעשה, הממד הסיפורי בציפורים נודדות הוא שולי. הסרט עשוי יותר כמקבץ של תמונות וסצינות קצרצרות, המנותקות זו מזו. מרוב קיטוע, קשה להבין מה רואים. לא ניתן לצופים רמז אפילו ביחס לפרטים אלמנטריים: באיזה שלב של המסע נמצאות כעת הציפורים? כמה מחברות הלהקה המקורית שרדו? כמה זמן הן כבר באוויר? האם הן אכלו לאחרונה? בנוסף לכך, קשה מאוד, ללא מעקב מתמשך אחרי להקה אחת ואולי בסיוע טקסט (המופיע בציפורים נודדות באופן אקראי), להבין את משמעות התנהגותן. מעידות על כך תגובות הקהל באולם: ציפורים נאבקות, מחזרות, מחליפות קריאות בתעופה - עוררו הד של צחוקים. אם היה שם סיפור, ולא תמונה מנותקת של יצור זר ומוזר (ולכן "מגוחך"), לא היה מקום לצחוק. תחת זאת היו מתעוררים עניין והבנה כלפי יצורים, המבצעים פעולות עתירות משמעות, עבורם. ולא רק ה"תסריט" הבעייתי של פרין מעורר גישה זו של חוסר כבוד, אלא גם בחירתו להציג ציפורים כקישוטים חיים. רבות מאוד מבין התמונות נבחרו משום יופיין בלבד - לפי משחקים בסימטרייה, ברקע מרשים, בתאורה וכדומה. ומה רע ביופי? במקום להיות "מישהו" שמבינים אותו, מזדהים איתו ומכבדים אותו, הציפורים נותרות כ"משהו" שמתפעלים ממנו כמו מחפץ יפה. ה"וואאוו!" והצחוקים הולכים יד ביד.
סיפור ציפורי
מעבר להסתייגויות, הסרט מצליח לא פעם לספר ללא מילים סיפור של ציפורים. מסר כביר מעבירות תמונות מזג-האוויר הקיצוני, החושפות את הממד העל-אנושי של הציפורים: מצד אחד ברבורים מזמרים מנסים להירדם במדבר קרח ביפן, כשסופת כפור מכסה אותם, ומצד אחר ברנטות קנדיות בולעות ברעבתנות שרידי צמחייה דלים במדבר בארצות-הברית. מאמץ גדול ומרשים נעשה לצלם מנקודת-מבט ציפורית. ציפורים בתעופה מצולמות כמעט לאורך כל הסרט במצלמה הנעה במהירות, והתוצאה שמתקבלת שונה לחלוטין מן המבט האנושי, הרגיל לציפורים שמתקרבות לרגע ועוברות מיד, מותירות את צווארך כואב מהמבט כלפי מעלה. בסרט, המבט מלמטה נדיר, ונוטה לשחזר את מבטן של ציפורים הנמצאות על הקרקע. כך, למשל, בסצינה קצרה וקורעת לב (ומבוימת?!), מסתחררת להקה נרגשת של ברנטות קנדיות מעל חצר מגודרת, שבה כלואה ברנטה קצוצת כנפיים, המבקשת להצטרף אליהן - לשווא. לא פעם, המצלמה מנסה לשחזר עבורנו את המציאות כפי שהציפורים עצמן רואות אותה, בתעופה מהירה, שגורמת לאדם סחרחורת. באחת מסצינות הציד אנו מקבלים מושג כיצד ודאי חושבים האווזים: נחתת באגם כשראית שם אווזים; את/ה שוחה לעבר אווז, שנראה קפוא ומוזר למראה יותר ויותר, ותוך רגע מסתבר לך - מאוחר מדי - שהוא בובה ששמו ציידים כדי למשוך אותך אל מול הרובים שלהם.
עפים יחד
המבט הנייד והגבוה יוצר את הדימוי המקורי ורב העוצמה ביותר של הסרט: החברים והחברות שלך ללהקה עפים לצדך, מביטים בך, מביטים למטה, מחליפים ביניהם קריאות, חותרים קדימה ללא הפסקה, יציבים תמיד כאשר דווקא הנוף - שלעיניים אנושיות נראה קבוע כל-כך - הוא הגורם הארעי, המקרי, שנמצא בתנועה מתמדת. המבט שלנו, האנושי, נראה פתאום מוגבל כל-כך. יכולת התנועה האנושית נראית עלובה. אם מכאן צומח כבוד כלפי הציפורים (כשהכוכבים הראשיים הם אווזים!) - אפשר לברך על כך את הצוות של ציפורים נודדות.
