ד"ר עכברוש

רקע

ד"ר עכברוש (Dr. Rat) הוא אחד מן הניסיונות הנועזים ביותר לסכם בכלים ספרותיים את ניצולם של בעלי-חיים בידי בני-אדם. המחבר הוא וויליאם קוצווינקל (בתמונה), סופר אמריקאי פורה, יליד 1943, שפרסם עשרות נובלות, סיפורים קצרים וספרי ילדים, ונודע בסגנונו הסאטירי. ד"ר עכברוש הוא אחד מספריו המוקדמים: המהדורה הראשונה יצאה לאור ב-1971, ומאז הודפס הספר מספר פעמים, כפי שניתן לראות לפי ארבע הכריכות השונות, שמופיעות בדף זה. תאריך הפרסום חשוב: קוצווינקל כתב סאטירה נוקבת על ניסויים בבעלי-חיים לפני שהביקורת על ניסויים כאלה קיבלה תהודה ציבורית נרחבת ובתקופה שמידע על הניסויים היה בלתי נגיש, באופן יחסי לעשורים הבאים. ב-1977 זכה ד"ר עכברוש בפרס World Fantasy Award.

סיפור כפול

ד"ר עכברוש בנוי מעשרות פרקים קצרצרים, המגוללים לסירוגין שתי עלילות: סיפורה של חולדה במעבדה, וסיפורן של חיות ממינים שונים, בעיקר חיות בר, במקומות שונים. ד"ר עכברוש הוא חולדה ותיקה במעבדה גדולה, קורבן מסורס של ניסויים בפסיכולוגיה. כתוצאה מן הניסויים הוא השתגע: הוא פיתח הזדהות מלאה עם הנסיינים והפך לקריקטורה של ויוויסקטור (אדם העורך ניסויים בגוף החי). הוא מכנה את עצמו דוקטור, קורא מחקרים, מתבל את דבריו במראי-מקום מדעיים ובשמות מדעיים, מספר על מאמרים שהוא עצמו פרסם בכתבי-עת, נואם בהתלהבות בשבח הקרבת החיות על מזבח המדע ואפילו כותב שירי ויוויסקציה. בחוץ, הרחק מן המעבדה, חלה התעוררות בקרב חיות ממינים שונים, המתחילות לנדוד לעבר מקום כינוס משותף. ההתעוררות מתפשטת לכל רחבי הפלנטה, וקורותיה מתוארות ברצינות רבה מנקודת-מבטן של חיות ממינים שונים, כולן קורבנות של ניצול אנושי. במעבדה הריקה מאדם, הופכת ההתעוררות למהפכה חברתית תוך השתוללות ונדליסטית, כשרק ד"ר עכברוש נותר להגן על מעוז המדע – למשל בעזרת נשק כימי מאולתר, כהד לפעולות הצבא האמריקאי בווייטנאם. בינתיים, החיות שבחוץ מתקבצות במעין כינוס דתי גלובלי, שנועד ליצור אחדות בכל עולם החי, בתגובה לאיזון שהופר על-ידי המין האנושי. אלא שבני-האדם לא מגיעים לכינוס. תחת זאת הם מפרשים את התנהגות החיות כאיום, ומשלחים בחיות את הצבא. כל החיות מושמדות. גם מעבדתו של ד"ר עכברוש נחרבת ורק הוא ניצל, מתאבל על כך שאינו יכול למצוא עוד חיות לערוך בהן ניסויים.

האנשה מאכזבת

קוצווינקל מבקש לתאר מצבים מציאותיים באמצעות כלים דמיוניים. תיאורי הפגיעה בחיות במעבדה, בגני חיות ובציד הם כמעט תיעודיים. אולם בניסיון להביא את נקודת-המבט של הקורבנות, כל החיות מספרות על עצמן בשפת בני-אדם. השימוש בלשון לביטוי התודעה של יצורים לא לשוניים הוא מוסכמה ספרותית מתקבלת על הדעת ויעילה כשמדובר בניסיון לעורר הזדהות בקוראים. אולם קוצווינקל לא מתעכב על ניסיונות לתיאור זהיר ואותנטי של תודעת החיה שהוא מתאר (כפי שעושה, למשל, פרנק ד. דייויסון). הוא נותן להאנשה להשתלט באופן פרוע על החיות המספרות, וזהו המקור לכמה מן היתרונות והחסרונות של הספר. רבות מן החיות מתעסקות בעניינים אנושיים עד כדי כך, שלא רק האמינות הולכת לאיבוד, אלא גם הנושא. התכנסותן של כל החיות תחת רעיון מיסטי/דתי עמום של אחדות הטבע היא, בעיניי, החולשה הגדולה של הספר. לא זו בלבד שאחדות כזו ודאי אינה רלוונטית לעולמן של החיות, אלא היא גם פשטנית מדי בתור הסבר לשורשי הפגיעה בחיות.

האנשה נוקבת

הדמות של ד"ר עכברוש, לעומת זאת, היא הברקה גדולה. ההזדהות של החולדה עם "הפרופסור המלומד" של המעבדה היא מופרכת בעליל וצינית, ללא שריד להאנשה תמימה. הקורבן שמזדהה עם מעניו הוא נושא חזק כשלעצמו, שמקבל משמעות חדשה אצל קוצווינקל. החולדה במעבדה היא קורבן מוחלט, משוללת כל כוח שהוא. אפילו במקרה ששמים בפיה ביטוי אישי של מצוקה בשפה אנושית – מעניקים לה כוח של תקשורת שאין בידיה במציאות. אולם קוצווינקל הולך רחוק יותר ובוחר להמחיש את החולשה המוחלטת של החולדה דווקא דרך פנטסיה של הזדהות עם הוויוויסקטור הכל-יכול. ד"ר עכברוש הוא ויוויסקטור השייך לקבוצת הקורבנות – ובו-בזמן קורבן שהוא תומך נלהב של ניסויים בחיות. זהו תרגיל מחשבה: כיצד היה הוויוויסקטור (או כל תומך עיוור בניסויים בחיות) צריך להמשיך ולחשוב בתור ויוויסקטור אילו היה נופל הוא עצמו קורבן לניסויים? למשל (עמ' 189):



האבסורד זועק למרחוק מכל שורה. קשה להעלות על הדעת המחשה חריפה יותר לכך, שכל מערכת ההצדקות שמאחורי הניסויים מושתתת על כך, שאתה עצמך חש מוגן מפני הצדקות כאלה, מתוך ביטחון שהן יופנו תמיד נגד מישהו אחר. הזוועה עולה לא מתוך וידוי קורע-לב מפי קורבן, אלא מתוך האבסורד של ההשלמה עם האלימות.

דחיסת מידע

לכאורה אפשר ללמוד הרבה מד"ר עכברוש על ניצול בעלי-חיים. קוצווינקל מטיח בנו כמויות עצומות של מידע טכני על שיטות פגיעה שונות. אילו שגרת המעבדות הייתה מוכרת לנו מראש, לא היה הסופר צריך לעמול כדי ללמד אותנו על סוגים שונים של ניסויים. אולם נראה שהוא ניסה לכתוב את הספר האולטימטיבי על ניצול בעלי-חיים – והנושא פשוט גדול מדי לספר אחד. התוצאה היא חיבור מקוטע בין המוני תיאורים מקומיים קצרצרים וציניים. למשל, בדוגמה הכוללת שם כתב-עת, ציוד מעבדה, משפחת חד-תאיים ועוד; אולי זהו פשוט סגנון הביטוי של המדען המטורף (עמ' 88-9)?



סיפור על חולדה אחת בניסוי אחד היה עשוי לשכנע יותר מבחינה ספרותית, אך מבלי ללמד הרבה על הנעשה במעבדות. הסרבול שנוצר כתוצאה מן הבחירה של קוצווינקל להתייחס להמוני סוגים של פגיעות, ממחיש קושי מהותי לייצג פגיעה ממוסדת בבעלי-חיים: מדובר בתופעה נרחבת מכדי שניתן יהיה להעבירה בהצלחה דרך סיפור פרטי. הפער בין הכללי לפרטי גדול מכדי שניתן יהיה לגשר עליו בסיפור.

למרות הכל, מרגש

בהיותו ניסיון ספרותי חריג לתאר ניצול חיות בידי האדם, ניתן היה לצפות שד"ר עכברוש יזכה לעניין רב יותר בתנועה לשחרור בעלי-חיים. מדוע הוא אינו מוכר יותר? אולי בגלל החולשות שציינתי לעיל. עם זאת, מדובר בספר ייחודי בהתייחסות שלו לניצול בעלי-חיים, המצליח לעניין ולרגש בלא מעט מקומות, וכדאי לקרוא אותו בזכות הצלחות אלה. לסיום, לפניכם ציטוט קצר מתוך אחד מן הקטעים המצמררים בספר, מפיה של תרנגולת בתעשיית הביצים (עמ' 33):