שנת הבשרים שלי

סטייק מדמם ברוטב שוביניזם אמריקאי

גיבורת הספר היא ג'יין, במאית סרטי טלוויזיה, שנשכרה להכין סדרה על נשים אמריקאיות מבשלות. הסדרה מיועדת להיות משודרת ביפן בחסות ארגון יצרני הבקר האמריקאי:

המרד הנשי

ג'יין מסרבת לספק את הסחורה. היא מעדיפה לחשוף את האמת, או לפחות חלק מהאמת, שמאחורי תעשיית הבשר האמריקאית. במקביל לסיפורה של ג'יין, מסופר גם סיפורה של אקיקו, אישה יפנית מוכה, שבעלה מועסק אף הוא על-ידי ארגון מגדלי הבקר האמריקאי. שתי הנשים מצליחות להשתחרר מהשליטה הפטריארכלית וממיתוס הבשר. במקום לשווק סטייקים מדממים ברוטב ערכי משפחה אמריקאיים, בוחרת ג'יין לראיין זוג לסביות צמחוניות, לצלם שחיטת פרות בבית-מטבחיים ולחשוף נזקים אקולוגיים ובריאותיים שגורמת תעשיית הבשר. ואילו אקיקו מסרבת לעכל את הבשר שבעלה מכריח אותה להתפטם בו, ומסרבת להרות.

ג'יין חושפת את ההיסטוריה של ה DES

הספר מכיל תחקיר מעמיק על שימוש בהורמונים בבקר, ובסוף הספר ניתן למצוא אף הפניות למידע נוסף בנושא. ההורמון העיקרי שנזקיו מתועדים בספר הוא ה DES, אסטרוגן (סוג של הורמון) מעשה ידי אדם. ההורמון סונתז לראשונה ב 1938, וזמן קצר לאחר מכן התגלה, שהזרקתDES לתרנגולים זכרים מסרסת אותם סירוס כימי: הזכרים מפתחים אפיונים נקביים - חזות שמנמנה ובשר עסיסי - תכונות המבוקשות אצל הסועדים.

זוללים הורמונים

השתלות DES תת-עוריות הפכו מיד לנוהג מקובל בתעשיית העופות לבשר, לפחות עד 1959, שאז אסר זאת ה FDA (מִנהל התרופות והמזון בארצות-הברית):

ומה עם בעלי-החיים?

הספר בהחלט לא מתמקד במה שעובר על בעלי-החיים בתעשיית הבשר, אך מבעד להתמקדות בבריאות האדם והסביבה צצות ועולות הפגיעות בבעלי-החיים. ואף יותר מכך, עולה באופן בולטת אדישותם של החקלאים כלפי בעלי-החיים, ונכונותם לפגוע בכל צורך בסיסי של החיות כדי להגדיל את הרווחים. כך מספר מגדל בקר מדרום ארצות-הברית על פרויקט ה"מִחזור" נוסח חקלאי ארצות-הברית:

החיים בזבל

לא רק בפסולת מבחוץ מאביסים החקלאים את הפרות, אלא גם בפסולת שהפרות עצמן מייצרות: